אמרי בינה/דיני בשר בחלב ותערובות/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני בשר בחלב ותערובות ט

סימן ט

מין במינו דמדאורייתא לדידן ברובא בטל מ"מ החמירו חז"ל דבעי ששים לבטל בלח בלח דגזרו אטו אינו מינו. וכן באינו מינו ביבש החמירו דבעי ס' לבטל וכ' הרשב"א חולין (דף צ"ז) מדאמר רבה אמרו רבנן ברובא ואמרי רבנן בששים מב"מ ברובא מבא"מ בששים והטעם משום דאם בא לבשלם יחד הרי טעם של איסור ניכר בו ולפיכך אף ביבש אינו בטל ברובא. והיינו מימרא דרבא זבחים (דף ע"ט) ושם ע"כ קאי על דרבנן דאי מדאורייתא אף מבא"מ ל"ב ס' רק כזית בכדי אכילת פרס וכמ"ש הרשב"א שם להוכיח שלא כדעת ראב"ד דסובר מדרבנן אף מב"מ בעינן ס' וכ' מדאמר רבא אמרו רבנן ברובא ואמרו רבנן בס' הרי דמב"מ בטל ברוב וא"ל דרבא קאי על דאורייתא אבל מדרבנן אף מב"מ יבש לא בטל עד דאיכא ס' דאי מד"ת אף מבא"מ ל"ב ס' אלא כזית בכדי אכילת פרס עי"ש וא"כ כן נמי הא דזבחים קאי לדידן ומדקאמר מב"מ ברובא ע"כ דאיירי ביבש ביבש דבלח בלח בעי ס' כמבואר מדבריו מס' חולין וע"ז קאמר דמבא"מ בטעמא הרי מבואר דמדרבנן בעינן ששים עכ"פ במבא"מ. וראיתי בתשובת רשב"א (סי' תכ"ה) שם כ' השואל דבמב"מ מותר לבשלן יחד והיינו דאמרינן בזבחים אמרו רבנן ברובא וע"כ מב"מ איירי ביבש ביבש דאי בלח קיי"ל כר"ל ור"י כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט ומדמדמי מב"מ ברובא למין בא"מ בטעמא ש"מ זה לכתחלה אף זה לכתחל' והשיב הרשב"א דרק ביבשן מותר אבל בבשלן יחד נאסרו והאי דרבא בזבחי' בדאורייתא קאמר ובבלול ומין בשא"מ בטעמא דאי ביבש איך אמר מבא"מ בטעמא הא מבא"מ ביבשתן ניכר הוא והא דאמר אמרו רבנן משום דאין שיעורין אלו מפורשין בכתוב ויש בהן מחלוקת והוכיח דלאו ביבש איירי ומדרבנן דהא שהרבה מגדולי הראשונים לא התירו אפילו יבש ביבש בפחות מששים דמדרבנן יבש כבלול עי"ש ודבריו סותרין לדבריו בחידושיו אולם עכ"פ כנראה הוציאו הרשב"א בחידושיו והר"ן דין זה דביבש ביבש בא"מ בעינן ס' מדברי רבא וכנ"ל:

ובספר פרי תאר (סי' ק"ט) שהקשה מנ"ל להחמיר חומרא זו כיון שלא נזכרה גזירה זו בש"ס ולא אדע הא לד' הרשב"א מבואר מדברי רבא וכנ"ל. ובס' אבני מילואים ח"ב בתשובה (סי' ז) כתב דמוכח גזירה זו מדברי ירושלמי המובא תוס' ע"ז (דף ע"ז) דכל דשילמ"ת אפילו באלף ל"ב כגון טבל ושביעית ומעשר והקדש כשהן במינן אבל שלא במינן בנו"ט וע"כ צריך לומר דמיירי ביבש ביבש דאי בלח בלח א"כ בהקדש במינן אמאי הו"ל דשילמ"ת הא ל"מ פדיון כל היכא דליתא בעינא אלא מיירי ביבש ביבש וחשיב בעין ומהני לי' פדיון כ"ה דאית' ושלא במינו בנו"ט הרי דאסור משום שמא יבשלנו ויתן טעם. ולענ"ד משם אינו ראיה דאיירי ביבש ביבש רק אף בלח בלח מהני פדיון דכל חילו שם להשיג על המג"ש ופנ"י על תוס' פסחים (דף כ"ז) ד"ה הקדש כיון דמהני חילול ומשוי ליה דשילמ"ת מה"ט גופי' מחמרינן עליה בזוז"ג דלמ"ש ר"ש (פ"ב) דמע"ש גבי מע"ש שנאפה השבח לשני וכ' משם הירושלמי דתבלין של מע"ש שנפלו לתוך חולין לא יאכל בגבולין ול"מ פדיון בדבר שאינו בעין וצריך לאכול דוקא בירושלם דל"מ ליה פדיון כיון שאינו בעין וא"כ במסיק בעצי הקדש פשיטא דל"מ ליה חילול כיון שאינו בעין ובע"כ לאו משום דשילמ"ת עי"ש באורך:

ודבריו ל"נ דדוקא במע"ש דצריך לחלל בכדי דמיו והפודה ביותר מדמיו לא נתפסה התוספת למעשר כמבואר רמב"ם הל' מע"ש (פ"ה ה"ו) א"כ צריך לחלל רק טעם התבלין המעורב וא"י לחלל ע"ז כל התבשיל רק לתפוס למעשר בכדי דמיו של הטעם והטעם אינו בעין לא יכול לחלל אבל בהקדש יכול להתפיס דמיו בעד כל התבשיל ושוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל א"כ יכול לחלל כל הפת והא דאין פדיון לדבר שאינו בעין היינו לחלל השבת עצים או התבלין אבל לחלל הכל ודאי יכול לחלל וכן מוכח ממתניתין דע"ז (דף מ"ט) דאמרו לו חכמים לר"א אין פדיון לע"ז הא אם היה לו פדיון היה יכול להוליך הנאה לים המלח אף דאין בהפת רק שבח עצים וכרכר בהבגד וכיצד יחול הפדיון א"ו כיון דמוליך כל דמי הפת והבגד שנתערב מהני הפדיון. ובאמת יש ליישב שם בזה דעת הרי"ף והרמב"ם דר"א לא קאמר רק אספיקא אבל לא ודאי ודעתם דבנתערבו באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח והר"ן שם תמה ע"ז אמאי צריך להוליך דמי אותה הפת לסגי בהולכות דמי עצים דהא כל המדמע והמחמץ אינו אוסר אלא לפי החשבון עי"ש ולהנ"ל א"ש דדוקא לפדות כל הפת מהני אבל דמי עצים לא מהני דאין פודין דבר שא"ב ממש כמו דל"מ בתבלין דמע"ש ומצאתי שכתב כן בספר מחנה אפרים הלכות מ"א (פט"ז) עכ"פ מוכח דכל הפת ודאי מהני הפדיון א"כ שפיר בפת דנאפה בעצי הקדש או תבלין שנפלו לתבשיל יכול לחלל כל הפת והתבשיל בש"פ וא"כ י"ל דאף תערובות לח בלח ודאי יכול לחלל כל התערובות ואף אם נתהפך כולה להקדש יכול לחלל על ש"פ. ובלא"ה י"ל דרק היכא דלא נתערב רק הטעם כמו בתבלין דמסיר הממשות רק הטעם הנבלע הוי א"ב ממש ואינו בעין ל"מ פדיון אבל בתערובות לח בלח דא"נ טעם זה בזה דלח בלח לא בלעו מהדדי אלא בלבולי מבלבלי כמבוא' ברשב"א חולין (דף קי"ב) א"כ אף דאינו יכול להפריד זה מזה מ"מ יכול לחלל בכ"מ שהוא ובפרט עיסה בעיסה או קמח בקמח דהוי כלח בלח ובעי ס' מה"ת כמבואר ש"ך (סי' ק"ט סק"י) לענין פדיון הוי כאלו הוא בעין וא"כ אינו ראיה דהירושלמי איירי דוקא ביבש ביבש ממש וליכא משם הוכחה לגזירה דאם יבשלנו. ועיין מתניתין פסחים (דף ע"ה) סכו בשמן של מע"ש לא יעשנו דמים על בני חבורה שאין פודין מע"ש בירושלם ובתוס' שם משם הר"י דבירושלם גזרו מכירה אטו פדיה דאסור מה"ת ויש להבין הא בלא"ה בסיכה בעלמא דליתא דבר בעין ל"מ פדיון אף חוץ לירושלם ויש ליישב להמעיין:

והנה בש"ך שם הביא דברי מהרא"י דבמבא"מ בעינן ס' מה"ת וכ' דזה דוקא בלח בלח ובח"ד (סי' צ"ח) הוליד מזה דעכ"פ לח בלח אף היכא דליכא נתינת טעם אסור מה"ת כיון דיש בילה וא"א לומר דמה שאוכל התירא הוא וכבר כתבתי ע"ז באורך בהגהותי בד"ח יו"ד (סי' י"ג) דרק כיון דאם יאכל ירגיש הטעם אז בעינן ס' מדאורייתא אבל אם לא ירגיש הטעם אינו אסור מה"ת וגם אאמ"ו ז"ל שם השיג עליו דא"כ מניין לנו דבטל בס' ומזרוע בשילה אי אפשר למילף כמבואר בש"ס חולין אטו אנן לקולא גמרינן עי"ש באורך וכן רמז ע"ז בפ"מ (סי' ק"ט ס"ק י'):

אולם מדברי או"ה (כלל כ"ג סי' ח') נראה באמת דמה"ת הוא ולאו מטעם נתינת טעם רק אף ביבש ביבש דאפשר לאכול כל חד בפ"ע כ' וז"ל ועוד דהתורה לא התירה כ"א במין במינו משמע כמ"ש הפ"מ שם משום דמסנהדרין יליף לה והיינו מב"מ. אולם באמת הדברים נפלאים הא להדיא מבואר במתניתין דכלאים בצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דאזלינן בתר רוב ואף דהתיו"ט כ' שם דזה הוי מב"מ דשם לווי דאית לחד לא משוי ליה למין בא"מ הא מ"מ קתני שם במתניתין וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה והוי אינו מינו בשמא ובכ"ז אזלינן בתר רוב בשלמא לדעת ראב"ד המובא ברשב"א וסייעתו הסוברים דאף מב"מ בעינן מדרבנן ס' י"ל דדוקא באיסורי אכילה החמירו ולא בשאר דברים אבל אם נאמר דבמבא"מ לא אזלינן מה"ת בתר רובא דבעינן דומיא דסנהדרין יקשה למה לענין כלאים אזלינן בתר רוב א"ו דקרא דכתב אחרי רבים להטות לא קאי דוקא על סנהדרין בלבד וכמו שכתב רש"י חולין (דף י"ב) א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתי' קמן בין רובא דליתא קמן דמ"ש האי מהאי עכ"ל וכיון דילפינן רובא דליתא קמן ג"כ מאחרי רבים להטות כמו כן ילפינן ביטול ברוב והדברי' מוכרחי' ג"כ דהא אף מב"מ לא נוכל למילף מסנהדרין דשם דעתו של המיעוט בטילה וא"ב ממש ועיין ס' ג"פ בכלליו דמפרש דברי תוס' ב"ק (דף פ"ז) דכתבו גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו דגם המיעוט חייב להודות להרוב ואסור לו להורות כסברתו נגד חבריו הרבים ואף דבס' קונטרס הספקות שבקצוה"ח השיג עליו דאפשר ל"ח כזקן ממרה רק נגד ב"ד הגדול אבל בשלשה אפשר יכול המיעוט להורות כסברתו עי"ש וכן ודאי אם יושב זה שדעתו נתבטלה נגד השנים עם שני' אחרים בנידון כזה פעם אחר אם דעתו כמאז כן עתה וכן דעת דיין א' מכריע נגד הג' ודעת השלישי בטילה וא"כ ראינו שדעתו אף דהוכרע מן שנים אינו בטילה וחוזר וניער מ"מ א"ד כלל לביטול איסור דשם יש אמת ושק' וגזרה התורה לעשות כדעת הרוב ולהחזיק זאת לאמת המדומה ואין אנו עושין שקר בנפשינו דיכול להיות באמת שהוא אמת לאמיתו משא"כ בביטול דאיסורין מניין לנו מסנהדרין לומר בכל פעם כשאוכל אחד מהתערובות שזה הוא הרוב ואדם אחד יאכל איסור בבירור א"ו דגזה"כ הוא אחרי רבים להטות שבכל דבר ספק ניזל בתר רוב ויכריע את המיעוט וממילא אין לחלק בזה בין מב"מ למין בא"מ. וראיתי בפ"מ בשער התערובות (פ"א) שרמז בזה להקשות לדעת הרא"ש לאכול שלשתן יחד אוכל אחד איסור ל"ד לסנהדרין ולמ"ש א"ש. עכ"פ להסוברים דמין בא"מ לא אזלינן בתר רוב מדאורייתא ע"כ צריך לומר הא דמהני ששים הוא דאז קשה להכיר האיסור וכמו שכ' האו"ה שם אבל לא מטע' דילפינן מזרוע בשילה כמ"ש הפ"מ ואאמ"ו ז"ל שם:

אך בספר ראב"ן (דף קנ"א) ראיתי דדעתו דהא דאמרינן מדאורייתא מבא"מ ברובא לאו לענין שיהיה מותר לאכול האיסור אלא לענין חיובא קאמר לפטרו מכרת ומלקות אבל להתיר האיסור או טעם האיסור ליכא למ"ד והא דאמרינן נבילה בטילה בשחוטה דברובא בטל אם הוא מבא"מ היינו דוקא לענין טומאה אבל לענין איסור לאכול חתיכה של נבלה ביני חתיכות של שחוטה ליכא למ"ד דבטל מדאורייתא וכ' וקרוב אני בעיני דאפילו אין טעם איסור בהיתר אלא איסור יבש נתער' בהיתר איסור הוא מה"ת ולא בטל אלא בס' או בק' דלא אשכחן תרי בטל כלל לענין איסור להתירו באכילה ובמס' גיטין נפלו ונתפצעו מסיק התם מדאורייתא חד בתרי בטל ונ"ל דגרסינן מדאורייתא בטל ופירושה מד"ת בטלין בס' ור' יואל סייענו מהאי דאמרינן בכדי א"פ דאורייתא ש"מ דל"א באיסור חד בתרי בטל עכ"ל בקיצור מדבריו מבואר דבאמת ילפינן מזרוע בשילה דבטל בס' ובלא ס' ל"ב אף יבש ביבש וכמ"ש הח"ד וצריך לדחוק ליישב דבריו ובאמת הוא דעת יחיד ולדבריו להסובר דאף במב"מ כזית בא"פ דאורייתא כמבואר בר"ש מס' טבול יום נאמר דלא יש מדאורייתא כלל ביטול איסור חד בתרי או יותר אף במב"מ וזה דוחק גדול גם שיטת ראב"ן הוא שיטה חדשה למאד ואינו כן דעת רוב הפוסקים:

ודעת רוב הפוסקים דמבא"מ ביבש ביבש בטל מדאורייתא ברובא רק חז"ל גזרו דלבעי ס' מטעם שמא יבשלם ויתן טעם דאסור מה"ת מבואר דסברו אף דנתבשל כבר ויכול לאכול א' א' מ"מ כשמרגיש טעם ע"י תערובות חוזר ונאסר מה"ת ובאמת דעת האו"ה שם דבנודע כבר נתבטל וליכא איסור דאורייתא ולכך כתיב מטעם דיכול להכיר אבל דעת רוב הפוסקים דלאו מטעם זה הוא רק משום שמא יבשלנו ויבא לידי טעם וכמו שכ' הש"ך (סי' צ"ח) והיינו דאז אסור מה"ת דטעכ"ד ולכאורה יש לראות א"כ לר"י דסובר מב"מ אסור מה"ת במשהו בלח בלח ויבש ביבש דעת ר"ת דבטל ברוב אף לר"י כמו דהוכיחו תוס' זבחים (דף ע"ג) ורשב"א בתשובה (סי' תל"ח) וכן מוכח מהא דאמר רב פ' כל שעה דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו שלא בזמנו במינו אסור דס"ל מב"מ ל"ב ואמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו כרב וכתבו תוס' דרבא ס"ל כרבנן דמב"מ בטל אלא שפס' בחמץ כרב ולא מטעמי' רק בחמץ משום חומרא דחמץ ואם נאמר דלרב אוסר במינו במשהו אף ביבש א"כ רבא לא ס"ל כרב גם בחמץ דהא בחמץ לדעת הרא"ש ביבש ביבש דבשאר איסורין חד בתרי בטל הה"ד בחמץ כמבואר או"ח (סי' תמ"ז) א"ו דגם לרב דמב"מ במשהו הוא רק בלח בלח ולא ביבש ביבש וקשה הא לרב עכ"פ נאמר דגם יבש ביבש מין במינו יהיה אסור מדרבנן מטעם שמא יבשלם כמו דגזר רבא לגבי שאר איסורין במין בא"מ מטעם זה כן נמי לר"י נגזור מדרבנן שלא יבא לידי איסור תורה כשיבשלם ויהיה תערובות לח בלח והא חזינן דרב גזר בחמץ לאסור במשהו אינו מינו אטו מינו מהראוי לומר שגזר במינו יבש אטו לח או שמא יבשלם וא"כ רבא דאמר בזמנו במשהו כרב למה לא נאמר דגם ביבש ביבש גזרינן וראיתי שהעיר בזה ג"כ בספר אחד:

אולם נראה דדוקא לדידן באינו מינו גזרינן דשמא יבשלנו ויבא לידי נתינת טעם וטעימת האיסור זה הכירו וחוזר ונאסר אף דכבר נתבטל מה"ת ויכול לאכול כ"א בפ"ע מ"מ כשיבא לנתינת טעם אוסר א' לחבירו משא"כ במב"מ כיון דחד בתרי בטל ביבש ביבש אף לר"י ויכול לאכול כל אחד ואחד בזה אף כשמבשלם ונתערבו זה בזה ונעשו לח בלח מ"מ שוב א"ח ונאסר כיון דלא נתוסף איסור ע"י הטעם ובזה לכ"ע מותר כשכבר נתבטל ויבש אטו לח לא מצינו דגזר רב אף דגזר אינו מינו אטו מינו ולכך רבא סובר לגמרי כרב מטעם חומרא דחמץ ואם לא נודע התערובות אף הרא"ש י"ל דמודה ביבש ביבש כשנתבטלו טרם שנודע התערובות וכשנודע וכבר נתבטל שוב לא גזרינן דאף אם יבשלם לא יבא לידי איסור דאורייתא אף לרב וכן לרבא והא ראי' דלדעת הרא"ש לדידן במב"מ מותר אף לאכלן ולבשלן יחד כיון דכבר נתבטל אף דמודה בלח בלח דבעי ס' וגזרינן במב"מ אטו אינו מינו מ"מ ביבש ביבש כיון דכבר נתבטל וליכא אז גזירה שלא יבא לידי איסור תורה שוב מותר לגמרי כן נמי לרב במב"מ יבש ביבש מותר אף לאכלן ולבשלן יחד:

והנה דעת הרשב"א דמב"מ אף דבטל יבש ביבש ולא גזרו אטו א"מ כיון דגם א"מ מותר מה"ת רק כשיבשלם ביחד סובר אף דכבר נתבטל ובכה"ג בא"מ אסור גזרו ג"כ במב"מ וז"ל הרשב"א בתו"ה ומסתבר' טעמא דמילת' משום דבדברים הנבללים שאי אפשר להפריד ולאכול כל חתיכה בפ"ע צריך ששים לפי שפחות משיעור זה האיסור נרגש ונטעם בכל ואפילו מב"מ שאין טעם האיסור נרגש בו מ"מ כיון שכנגדו במין בשאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו אבל יבש ביבש שיכול לאכול כל החתיכה בפ"ע אוכל כל חתיכה בפ"ע וכשאוכל זו אני אומר לא זו האסורה וכן בכל אחת ואחת וכשאוכל האחרונה אני אומר במה שכבר נאכל הי' האיסור כו' והקילו בה אף מדבריהם שלא יצטרך ששים ודוק' לאכול כל אחת בפני עצמה אבל לבשלן יחד אסור שהרי חוזר האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר איסורין הנבללין עכ"ל. ופשוט דמב"מ בלח בלח אף שאי אפשר להפריד וכשאוכל מעורב ונבלל בו חלק האיסור מ"מ מותר מה"ת רק רבנן גזרו בזה יותר אטו אינו מינו דאז בא לידי איסור תורה והי' ס"ד דדוקא כשנתערב לח בלח אז גזרו מינו אטו אינו מינו אבל כשנתערב יבש ביבש כיון דמטעם דיכול להפריד ולאכול כ"א בפ"ע לא גזרו אז נאמר כיון שכבר הותר האיסור ונהפך להיתר כדעת הרא"ש שוב אף כשמבשלן יחד ואז אי אפשר להפריד ג"כ נימא דלא גזרו בזה קמ"ל דאעפ"כ כמו דגזרו בדבר הנבלל יותר משום דאינו יכול להפריד אטו א"מ כן נמי אף יבש ביבש כשחזר ללח בעינן ס' וז"פ:

וראיתי בפ"מ שער התערובות (ח"ב פ"א) שכ' ע"ד הרשב"א שהם מקושי הבנה שהתחיל וכתב הטעם דאטו אינו מינו וכמו"ש הרא"ש ואח"כ אמר דביבש משו"ה שרי דבשעה שאוכל זה אומר אני שהיתר אוכל ומשו"ה אוסר לאכול שלשתן יחד ולפי"ז א"צ טעם ללח דאסור דדמי לאוכל ביחד דיש בילה עיי"ש ולא אדע הא ודאי מדאורייתא שרי לאכול כולן יחד ולבשלן כיון דכבר נתבטל והרשב"א כ' הטעם דלא גזרו ביבש משום דיכול לאכול כ"א בפ"ע וזה גם באינו מינו מותר משא"כ בלח בלח גזרו בשביל זה אטו א"מ כיון דאוכל ביחד ומרגיש הטעם וזה רק מדרבנן ואשמועינן דביבש במינו אף שכבר נתבטל היה ס"ד דשוב אף לבשלן יחד יהיה מותר כיון דכבר נתבטל קמ"ל דאעפ"כ אסור כיון דנעשה לח בלח גזרו אטו א"מ וביבש ביבש כ' הטעם דלא החמיר כיון דבכל פעם שאוכל אמרינן שזה ההיתר. ובאמת כנראה דעת הרשב"א דבא"מ אף דנתבטל ויכול לאכול כ"א בפ"ע מ"מ כשחוזר ומבשל ונו"ט זה בזה אסור מה"ת ודלא כאו"ה ועיין ח"ד (סי' ק"ד) שכ' דלאכול כל התערובות יחד כ"ע מודים דאסור דיהיב טעמא אולם באו"ה מבואר דליכא איסור דאורייתא בזה בנודע מהתערובות ומדברי הרא"ש והטור נראה דגם זה מותר מה"ת דאל"כ גם במינו נאסר לאכול הכל ביחד גזירה אטו אינו מינו אלא משמע דגם אינו מינו כיון שכבר נתבטל ויכול לאכול כ"א וא' בפ"ע הוי כהיתר ומותר מה"ת לאכלן אף ביחד. וכן נראה מלשון הרא"ש ומהר"מ מרויטנבורג בתשובת רשב"א (סי' תנ"ט) שכ' ומדרבנן החמירו במב"מ היכא שנתבשל יחד קודם שנודע תערובתן לא נקל שלא להצריכו ס' אע"ג דלא יהב טעמא גזירה אטו א"מ אבל במינו בדבר יבש ונודע תערובתו נעשה היתר גמור ואפילו מדרבנן ל"צ ס' כיון דאף אם נתבשל לא קיהיב טעמא משמע דאלו בא"מ החמירו בזה כיון דיהיב טעמא אבל מד"ת כבר נהפך להיתר:

ומה שהביא הח"ד ראיה מזבחים (דף ע"ח) גבי פיגול ונותר וטמא שבללן וקאמר בש"ס ש"מ נו"ט ברובא לאו דאורייתא הרי אף שכבר נתערב מ"מ כי נו"ט זה בזה אסור מה"ת עי"ש ברש"י דלא נתערב רק בפיו וגם אז י"ל דניכר בפיו ולא שייך ביטול לכך אוסר בנתינ' טעם ועיין מ"ש בהגהותי בד"ח שם בזה אולם לדעת הרשב"א י"ל באמת אף דכבר נתבטל ויכול לאכול כל חד וחד בפ"ע מ"מ כשחזר ובשלן ונו"ט זה בזה אסור מה"ת לכך אסרו כנגדו גם בא"מ שלא לבשלן יחד:

גם אף לדעת הרשב"א מודה דדוקא באיסור אכילה אסור לבשלן יחד אבל כל שאינו איסור אכילה מב"מ בטל ברוב מה"ת אף לח בלח אף דיש בילה ואי אפשר לומר כל מה שנהנה הוא מן ההיתר מ"מ לא החמירו חז"ל בזה ואף באינו מינו רק משום טעם דהוי כניכר והא ראיה מצמר גמלים וצמר רחלים ופשתן וקנבוס שטרפן זה בזה. וכן מבואר ירושלמי (פ"ג דערלה) א"ר יוחנן סממנים בסממנים בטלין במאתים מי צבעים במי צבעים בטלים ברוב א"ר בא בר ממל הניית ערלה בטילה ברוב ואמרינן תו שם מאי כדון אם יש בו כדי לצבוע אתה רואה ההיתר כמי שאינו והאיסור א"ב כדי לאסור ועיין תשובת הר"ן (סי' ע"ז) שכ' אלא שלא נתברר לי אי קאי אסממנין בסממנין או אמי צבעים במי צבעים בלחוד עי"ש עכ"פ מבואר אף בלח בלח דאי אפשר לומר שמה שלוקח הוא מן ההיתר לבד בכ"ז בטל ברוב ולא החמירו רז"ל בזה רק לענין אכילה. ותמהני על הפ"מ שם (ח"ג סוף פ"ג) שהביא דברי המג"א (סי' תצ"ח) שכ' אי היסק עצים ביו"ט על אפר מאתמול בטל ברוב הואיל ואין ניכר ואף קמח בקמח מקרי לח מ"מ הואיל ועיקר איסורו מדבריהם בטל ותמה עליו אף דהוי לח מ"מ ברובה בטל ואטו אינו מינו מדרבנן זה שייך בנו"ט משא"כ באיסור מוקצה שלא הלכו בו אחר נו"ט וכ' שם סוף הפרק דדברי המג"א אתיין כפשוטו כיון דפסקינן כרשב"א דלאכלן יחד אסור א"כ בלח שמתערב יפה אין צריך לטעם שכנגדו בא"מ יהיב טעמא אלא הטעם פשוט דבלח שנבלל יפה הוי כאוכל כולו ביחד עכ"ל והדברים נפלאים הא במין במינו דמה"ת בטיל ברוב לא מצינו שהחמירו חכמים אף בלח בלח דיש בילה רק לענין איסור אכילה ולא לגבי איסורין שאינן של אכיל' וכמו שכתבתי ויש עוד לזה הרבה ראיות וכבר תמה על המג"א בזה בפלתי ואף דלענין טומאת משא מצינו בבכורות (דף כ"ג) דהחמירו לומר דלא נתבטל כיון שנושא הכל ביחד מ"מ כבר כתב הכ"מ הל' טומאת מת דבלח בלח לא גזרינן וכן מוכח מהירושלמי הנ"ל ועיין מה שהעירותי עוד בדברי המג"א הנז' בס' ד"ח בקונטרס מים חיים (סי' כ"ח):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף