אליה רבה/אורח חיים/שו

אליה רבה ‏ אורח חיים שו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] מה הם צריכין וכו'. או האיך פירותיהן מתבשלין (סמ"ג):

ב

[ב] על התחום וכו'. דוקא סוף התחום דמוכחא מילתא אבל בתוך התחום שרי והא דעל הפתח המדינה נמי מוכחא מילתא דמרחצאות הן לפני הפתח המדינה תוס' [שבת] דף ק"נ וכן כתב המגיד פרק כ"ד להוסיף דכשהוא בתוך שדה שהיא צריכה לניר ולעיבוד מינכרא מילתא, עד כאן, ומגן אברהם סימן ש"ז ס"ק י"ג תמה מעירובין דף ל"ט דקאמר להדיא דאפילו בסוף התחום לא מינכרא מילתא דאי צורבא מדרבנן הוא אמרינן שמעתא משכתיה ואי עם הארץ הוא וכו', ולעניות דעתי התם מיירי כשמחשיך ביום טוב שחל בערב שבת כדי לערב דאז לא מינכרא אבל כשמחשיך בשבת סמוך לחשיכה ודאי אמרינן שמחשיך לעשות לצורך חול, ומה שהקשה מפירוש רש"י דאסור לאזמוניה נפשיה למאי דאסור למעבד בשבת, נראה לי דהיינו נמי היכא דמינכרא מילתא ותדע דהא בשבת אסור לערב, גם מה שכתב בסוף שם אינן מובנים:

ג

[ג] למצוא סוס וכו'. דוקא סוף התחום או היכא דמינכרא מילתא כדלעיל:

ד

[ד] [לבוש] ודוקא וכו'. בשולחן ערוך כתב בשם יש אומרים ויפה כיוון הלבוש שכתבו בסתם דנראה לי דכולי עלמא סבירא ליה הכי וראיה מדמשני בגמרא [שבת] דף ק"ג בתיבנא סריא שהוא מוקצה וקל להבין:

ה

[ה] חוץ לתחום וכו'. אפילו חוץ לתחום שלו ויש לה דאין אדם מוזהר על תחום בהמתו ודוקא דרך קריאה אבל לילך מעבר לבהמה ולרודפה לעיר לא אפילו תוך תחום שלו כיון שהיא חוץ לתחום שלה וכל שכן דאסור להביאה בידו גמרא ותוס' [שבת] דף נ"ג:

ו

[ו] [לבוש] קורא וכו'. מיירי כשאינה טעונה שום דבר דלא להוי מחמר (מלבושי יום טוב), ועיין ריש סימן רס"ו:

ז

[ז] ויכול לומר וכו'. בעולת תמיד תמה על השולחן ערוך מאי איריא לצורך מצוה אפילו לדבר הרשות מותר בסימן ש"ז סעיף ח' דמותר לומר לכרך פלוני וכו', עד כאן, ותימא הא שני דינים אלו בגמרא הם דף ק"נ ובטור ואם כן תיקשי על הש"ס וטור אלא דלא קשה מידי דהכא גרע דאומר שיביא לו איזה דבר ולקמן מיירי בהליכה גרידא:

ח

[ח] למחר וכו'. אבל בשבת עצמו אפילו על ידי כותים לא התירו אפילו אמרו לו מערב שבת לעשות בשבת (בית יוסף ור"ן) ואם עשה בשבת אסורין וכן כתב ראב"ן סימן שפ"ח:

ט

[ט] וכן עיקר וכו'. היינו משום שציין רמ"א שכן סבירא ליה לר"ן ומרדכי ומגיד משנה והגהות מיימוני, ובאמת שכן כתב בית יוסף אבל תמיהני דדוקא בשבות אסור אבל למה שאסור משום ממצוא חפציך מודים דמותר ואם כן הא פירש רש"י בביצה דף ל"ו דמקח וממכר אסור משום ממצוא חפציך ודבר דבר, מיהו לפירוש שני דרש"י שפירש אי נמי דאתא לידי כתיבת שטר מכל מקום הדבר תליא בפלוגתא אחרת אבל אפשר דכולי עלמא מודים דאסור בדבר מצוה אף בשבות, ועוד קשה דבסעיף ו' כתב השולחן ערוך ולבוש בסתם דלהזכיר סכום מקח אסור וכאן כתב רמ"א ולבוש מחלוקת ובבית יוסף משמע להדיא דבחדא מחתא מחתינהו, מיהו קושיא זו נראה לי לתרץ דמיירי בסעיף ו' כשאפשר אפילו בלא הזכרת סכום מקח אף דבבית יוסף משמע דאף באי אפשר אסור מכל מקום בשולחן ערוך יש לפרש כן ועיין ס"ק [י"ח]:
[אות ט*] [לבוש] מיד בשבת וכו'. משמע לומר לו לילך למחר מותר כדלעיל ואף שהולך היום מה בכך כיון שלא אמר לו לילך היום כנזכר לעיל:

י

[י] [לבוש] שלא תטרוף וכו'. לפי זה יהיה ראוי להתיר אפילו לישראל כשאי אפשר בכותים וכל שכן לקרובים עצמם ועוד דהא מדמה המרדכי לקונה קנין בשבת דרבנן ותחומין נמי דרבנן, ולשון איסור והיתר הארוך כלל נ"ט התירו לשכור לו שליח וכו' ובאגודה פרק השואל כתב סתם דשולחין אחר קרוביו לא הזכיר מכותי גם הזכיר חולה סתם ולא כתב דתקיף ליה עלמא וכן בהגהות מיימוני פרק ב' ופסקי רקנט"י סימן ק"ג:

יא

[יא] זרעים וכו'. לעומר ושתי הלחם (רש"י פרק הזהב), ומשולחן ערוך ופוסקים משמע דבכל ענין אסור ובשבלי הלקט סימן ל"א כתב ישראל ששכר בהמה או כלים לחבירו לימים אין נותן לו שכר שבת, עד כאן, והוא הדין כשמשכיר חדר לחבירו:

יב

[יב] אין אחריות וכו'. אם נגנב או נאבדו (ר"ן פרק השואל), משמע בפשיעה חייב כשומר חינם:

יג

[יג] [לבוש] או לשבוע וכו'. פירוש שמיטה שכר שבוע כלומר השבת (מלבושי יום טוב):

יד

[יד] מיקרי שכיר יום וכו'. וכן כתב בבית יוסף בשם שבלי הלקט וכתב עליו ואין נראה כן מדברי הפוסקים, ואפשר דלא ראה דברי הר"ן פרק חמישי דכתובות שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע אין צריך לשלם לו בעד השבוע כולה אלא בעד הימים שעבד לכן מיקרי שכר שבת, עד כאן, ומוכיח כן מהגהות מיימוני והוא הדין במשכיר חדר לחבירו (מגן אברהם). ולעניות דעתי לדמות דין זה לאומר שתים עשרה דינר בשנה דינר בכל חודש בחושן משפט סימן שי"ב סעיף ט"ו דמספקינן אי אזלינן אחר לשון ראשון לענין חודש עיבור הוא הדין הכא ור"ן מיירי שם במורדת דמוסיפין באמת לכל יום ויום אבל מדין זה לא מיירי, והשתא ניחא דבתשובת ר"א ששון סימן ע"ג מסתפק בדין זה עיין שם, גם נראה לי דאין יכול לסלקו באמצע השבוע כיון ששכרו לחודש ולא אמר ליה אלא לשלם בכל יום ויום כך וכך ולא בסוף ועדיין צריך עיון. ועוד כתב מגן אברהם נראה לי דהוא הדין מלוים בריבית צריכין להלוות בענין שאם יפרע באמצע השבוע יפרע מכל השבוע או לא יפרע כלל ולא יחשוב לימים כמו במורד שקנסה שיתן כך וכך ליום אפילו הכי אסור ליתן משל שבת והוא הדין בכל קנס כיוצא בזה אבל אם פוחתין לו מהחוב כל יום כך וכך לא מיקרי שכר שבת, עד כאן. ולי נראה במלוים בריבית ודאי כיון שלא אמרו מתחילה לשלם כל יום רק לשבוע אף שאין משלם לו אחר כך מכל השבוע מחילה הוי גביה. ועיקר דין זה ששכר שבת פירש רש"י פרק אף על פי גזירה משום מקח וממכר והקשה בית יוסף בסימן תקפ"ה ושמקח וממכר גופיה דרבנן והוי גזירה לגזירה, ולעניות דעתי אישתמיט ליה גמרא דביצה דף ל"ז ולא מקשינן וכו' גזירה משום מקח וממכר ופירשו רש"י ותוס' דלא הוי גזירה לגזירה דכולה חדא גזירה הוי:

טו

[טו] [לבוש] יש אומרים וכו'. והוי בכלל חפצי וכו', קשה דלמאי דפסק דלא יזכיר כלל סכום מקח אלמא דלא מתירין במקום מצוה ושכירות מקח וממכר חד טעם אית להו לשני פירושים דרש"י דלעיל, ובמהר"מ מטיקטין סוף פרק אף על פי כתב טעם אחר דאין זה מיקרי שכר דבלאו הכי היה עושה דניחא ליה לאינש לקיים המצוה וכן כתב אגודה, והבית יוסף בסוף סימן תקפ"ה האריך לדחוק בחינם בפירוש המרדכי עיין שם. כתב הב"ח דנהוג עלמא להקל על כן שכר המילדות בשבת מותר כנסת הגדולה:

טז

[טז] חשבונות וכו'. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה (כתובות דף ה'):

יז

[יז] לפקח. פירוש לעיין ולחקור:

יח

[יח] סכום מעות וכו'. היינו כגוונא דלעיל סעיף ג' וזהו דקדוק לשונו סכום מעות ולא מעות לחוד ושוב ראיתי בתשב"ץ שכתב דכיון דחפצי שמים הוא מותר להזכיר סכום מעות (מלבושי יום טוב), וכן ראיתי בכלבו ולא כבית יוסף וכן כתב שלטי גיבורים בשם ריא"ז דף קס"ז, אך נראה לי דסבירא ליה טעמא דמקח וממכר כפירוש ראשון דרש"י אבל לטעם שני דמקח וממכר לאו בכלל חפציך הם אלא משום כתיבה ודאי אסור כמו שאר שבותים דאין מותרין במקום מצוה. והשתא נעיין איזה טעם עיקר הנה הר"ן פירש כפירוש שני גם הרמב"ם פרק כ"ג ומגיד כתבו דמקח וממכר ושכירות גזירה משום כתיבה גם משנה שם דאין מקדשין ומעריכין קצת סייעתא לפירוש שני דהא אלו מצוות הן:

יט

[יט] [לבוש] אבל עכשיו וכו'. פירוש דהקדשות דידן חולין נינהו כמו שכתב בחושן משפט סימן צ"ד ויש לכל ישראל חלק בהן אם כן לא יצא מרשותן דיש להמקדיש גם כן חלק בו (מגן אברהם), ועל זה סומכין הנותנין ספר תורה בשבת לבית הכנסת, אבל לפירוש ראשון צריך שיקדיש בפה בלב בחול והא דנודרין לחזן אף שחזן לבד זוכה בה ואם כן יוצא מרשות לרשות החזן צריך לומר דסמכינן על פירוש ראשון כיון שאינו אלא דבר מותר. כתב מהרש"ל הכרזת המצוות דנוהגין להקל משום שאין שייך מקח וממכר כי אם בחפץ הניקנה אבל קניית מקומות בבית הכנסת וקניית האתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן אסור, עד כאן, מיהו לדעת המתירין לשכור ולהשכיר סכום מקח שהבאתי לעיל נראה לי דכל זה מותר כיון דהמעות באו לצדקה ובמקום דנוהגין להקל יש להם על מי שיסמוך. כתב מגן אברהם אסור ליתן מתנה לסוחר בשבת ויום טוב אפילו משכון אסור ליתן לדבר חול אלא אם כן לצורך מצוה או לצורך שבת ויום טוב, ואם כן צריך עיון מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת, עד כאן. ונראה דחשבינן נמי צורך מצוה להגדיל כבוד התורה ולשמח חתן וכלה ולפעמים הם עניים ועיין טור חושן משפט סימן ע"ג סעיף י"ג:

כ

[כ] כגון למדוד וכו'. והוא הדין למדוד מחמת טומאת חור אם יש בו פותח טפח אף דיכול לצאת מהבית מכל מקום כיון שמודד שיעורי חורה לא הוי עובדא דחול ודוקא מדידה דאין איסור אלא משום עובדא דחול אבל מידי אחרינא לא (מגן אברהם), וז"ל ברטנורא סוף שבת המדידה תהא של מצוה או להתלמד על דבר הוראה איתא בחושן משפט סימן ע"ג סעיף ז' הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת צריך ליתן לו באותו יום משכון וישומו אותו ויתננה לו בתורת פירעון, עד כאן. ומגן אברהם חולק דשומא ומדידה אסור כמו דאסור להזכיר סכום מקח בסעיף ג' משום דאין בקציצה מצוה אלא הצלת ממונו אלא דאם יש לו מעות יתנו לו על ידי כותים ואם אין לו מעות יאמר לכותים לשום או יעשה כמו שכתב סימן ת"ק שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרתו ישומו אותו, עד כאן. וכמדומה דלא ראו תשובת רמב"ן שהביא סעיף ז' שם שכתב דמשכון אינו פרעון אלא הבטחה בעלמא אבל לפרעון צריך שומא ויתננה לו בתורת שומא ואז פטור משבועתיה, עד כאן. ומשמע כל שנותן בלא שומא עכשיו אף ששוה יותר מחוב לא סמיך דעתיה ולא הוי פרעון לפטור משבועתיה, גם כתבתי לעיל דהרבה פוסקים מתירין להזכיר סכום מקח, גם נראה מדבריו שלא עיין בב"ח שם ונראה לי דמה שמסיק הב"ח דיקנה לו בגוף המשכון כך וכך ולכך אסור לשומו על כן אין לסמוך לפטור משבועתיה כזה דהא כתבו בקידושין כתבו רמב"ן ורשב"א דאף בכהאי גוונא לא קנה ואין סברא לחלק בין קידושין לזה ובתשובת רדב"ז סימן פ"א כתב דתשובת רמב"ן דצריך שומא מיירי שלא נתרצה המלוה ולא נהירא כלל להמעיין ברמב"ן גופיה ועוד דהא אפילו באומר שיקנה בגוף המשכון לא מהני כדאמרן. כתב הש"ך בחושן משפט שם דוקא הוא ישום המשכון ולא אחר דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך כמו שכתב סימן רנ"ד סעיף ו' ופשוט דאם אפשר להתיר עדיף להתיר וכן כתב רדב"ז שם וכן אם אמר המלוה הריני כאילו נתקבלתי סגי, אך מה שכתב אם אינו רוצה ימנה מעותיו ויניחם בביתו או ברשותו מדעתו, עד כאן, נראה לי משבות כזה ודאי לא התירו וכן משמע בתשובת רמב"ן רס"ג ורשב"א סימן תשמ"א ועיין ס"ק כ"ב:

כא

[כא] למדוד אזור וכו'. זה לשון הטור לחש שמלחשין על כאב הראש שלוקחין אזורו ומודדים בו שלוש אמות שלושה פעמים ואומר הלחש על המדידה אבי עזרי התירו דמתעסק הוא אצל מדידה ור"ם היה מדמה אותו למדידה של מצוה פירוש דלאבי העזרי סבירא ליה דמדידה אינו רפואה לכך מותר כדאיתא סוף שבת על ההוא דמשח אמבטי של מים דמתעסק הוא ופירש רש"י שלא לצורך אלא לעיסוקי בעלמא מותר וכמו שכתב בתשובת מהר"מ מרוטנבורג סימן תקי"ב וכן פסק רבינו ירוחם דף פ"ז, והר"מ סבירא ליה דמדידה רפואה הוא ורפואת הגוף מצוה היא כתבתי זה לאפוקי מש"ך בחושן משפט שהבין מה שכתב הטור דמתעסק וכו' היינו משום שכוונתו לרפואה, גם מזה משמע שם מיניה דדוקא בחולה שיש בו סכנה התירו ללחוש דמבואר בתשובת מהר"ם מרוטנבורג סימן נ"ה דאפילו באין סכנה מותר עיין שם ולא גזרינן משום שחיקת סממנין אלא ברפואה שיש בו ממש כגון משקה או אוכל וזה לשון רש"ל בביאורי סמ"ג מהר"ם התיר למדוד למי שחש בראשו שקוראים בלשון אשכנז אן קומין, עד כאן, אך צריך עיון על הטור ממה שכתב במרדכי סוף פרק שמונה שרצים דאבי העזרי מדמה לה למדידה של מצוה וכן כתב בתשב"ץ סימן מ"ה גם סמ"ק שם צריך עיון עיין שם כי קיצרתי:

כב

[כב] מותר לקנות וכו'. ובמשפטי צדק כתב בשם ריב"ש והרא"ש דאסור ליקנות אלא כשקנה מערב שבת אז מותר לומר לו לכותי לכתוב בשבת (מגן אברהם). ואישתמיט להו שדברי הגהות אשירי הוא ירושלמי הובא בספר תמים דעים סימן קע"ה זה לשונו, ר' יהושע בן לוי שאל לריש לקיש מהו ליקח בשבת מן עובד כוכבים אמר ליה תני בשבת מותר בחצר מראה לו כיסים של דינרים ועובד כוכבים חותם וכו' שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, עד כאן, הרי להדיא דקונה בשבת ומכל מקום משמע דאסור ליתן לו מעות דזה לא התירו דהוא מקח גמור כמעשה וטילטול, ועיין ס"ק כ"ו כ"ט, גם עיינתי בריב"ש סימן שפ"ז ויש לפרשו כדרך זה ומה שכתב והרא"ש הוא טעות סופר וצריך לומר והר"א ששון:

כג

[כג] בארץ ישראל וכו'. וסוריא כארץ ישראל לדבר זה (רמב"ם פרק ו') ועיין מגן אברהם:

כד

[כד] רק מדרבנן וכו'. פירוש אמירה לכותים לכתוב אבל ישראל הכותב בכתב שלהן הא תנן פרק הבונה בכל לשון חייב ופירש רש"י כתב של כל אומה וכמו שכתב בתוס' גיטין דף ח' וחידושי רשב"א שם ור"י סוף ובתוס' מרובה דף פ' וריב"ש סימן שפ"ו להדיא ודלא כעולת שבת, מיהו במגן אברהם סימן ש"מ מביא הגהות מיימוני פרק א' מהלכות ספר תורה ישראל הכותב בכתב שלהם אינו אלא דרבנן ואפילו בכתב שלנו שקורין גמש"ט וכן מצאתי באגודה פרק הדר על כתב שלהם ולבית שמואל סוף סימן קכ"ו אשתמיטתיה:

כה

[כה] אבידה והוא הדין גניבה (מלבושי יום טוב):

כו

[כו] [לבוש] היא מצוה וכו'. ומכל מקום משום דרכי שלום מכריזין גם של עכו"ם:

כז

[כז] הוי כעסקי רבים וכו'. כן כתב רמ"א בשם אגור שק"כ אם כן למה לי טעמא הואיל והוא יום כנופיא וכו' עיין סעיף ו', גם צריך עיון דעיינתי באגור סימן תרמ"ט ולא כתב כלל זה אלא זה לשונו כיון שהוא זמן כנופיא ולא מתקבצין הקהל אלא מיום השבת מתשובת הרשב"א עד כאן לשונו, ופירושו כדלקמן סוף סימן שמ"א דאם לא יתירנו בשבת לא יתאספו ביום אחר ונמצא שאין לו היתר לעולם ודמי לנדרי אשתו שהבעל יכול להפר שאינו מפר אלא ביום שמעו וכן כתב תשובת רשב"א שם להדיא, ומשמע נמי שם דלא מיקרי זה צרכי רבים ונראה דסבירא ליה דוקא לפקח מותר אבל לא לעשות מעשה להתיר. וכמדומה לי שרמ"א לא עיין בבית יוסף שם כשכתב זה רק באגור ותשובות דטעמא משום עסקי רבים וליתא כדאמרן ולפי זה אפילו החרם הוא צורך יחיד מותר כמו האשה מגן אברהם, גם מדברי מגן אברהם ניכר שלא עיין בזה בבית יוסף לקמן עיין שם מה שכתב בזה, גם עיינתי ולא מצאתי שם ולטעם זה היכא דאיכא נמי כנופיא בחול אסור להתיר אבל לטעם צרכי רבים היה מותר. כתב בתשובת רדב"ז סימן ק' בשם רמ"ו הגאונים אם נדוהו בחלום בליל שבת מתירין לו דאין לך צורך שבת גדול מזה דלא לשתהי בשמתא:

כח

[כח] לצורך שבת דומה להתרת נדרים (מגיד), וצריך עיון על רמ"א שכתב אבל וכו' דהא דין החרם והתרתו שוין בזה וכן כתב בספר דברי ריבות סימן ש"ח דחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו ורשד"ם סימן ח' כתב דמותר לנדות למי שחילל שבת וכן כתב בספר חסידים סימן ת"ט (מגן אברהם), וכן ראיתי בב"ח סוף סימן שמ"א שפירש דברי מגיד משנה אפילו אין צורך שבת מותר, ולעניות דעתי סבירא ליה לרמ"א דדוקא לצורך שבת הוא דדימה מגיד חרם להתרה אבל כשאינו לצורך שבת אסור בחרם מטעם שכתב הלבוש בהיות טוב וכו', ואף שראיתי במלבושי יום טוב שהקשה עליו זה לשונו מה רעה זו לעשות דין ברשעים אדרבא טובה הוא, עד כאן. ולעניות דעתי לא ראה מה שכתב ספר חסידים שם זה לשון אין גוזרין שני חרמות ביום אחד ואין גוזרין חרם אלא ביום ולא בשבתות שכתיב בו ברכה ויברך אלקים וגו' ולא פירש במה אלא בזה עד כאן לשונו, גם על מגן אברהם הנזכר לעיל שכתב בשם ספר חסידים שם להיפך תימא, ומה שכתב בשם דברי ריבות עיינתי דמעשה שהיה על נידוי תלמיד חכם ובאמת כל מי שאין מקיים פסק דינו או שאין פורע חובותיו מותר לנדות ואין לדמות נידוי שאינו אלא לדבר דבר לשאר עונשים שהם מלאכה אבל עיקר ראייתו מריב"ש סימן ש"צ ובסמוך אביא דבריו שלא התיר אלא כשיש מנהג ואין רוצים לבטלה וכן משמע מב"ח סוף סימן ש"ז דדוקא בירידים גדולים נהגו להקל עיין שם גם בזה עיקר ראייתו שם להתיר מריב"ש הנזכר לעיל, ובאמת צריך עיון דלא ירדו לזה שכתב בספר חסידים ובריב"ש שבסמוך לא נזכר היתר חרם גם מרשב"א ואגור הנזכרים לעיל משמע דאין היתר בזה משום צרכי רבים כדפירשתי, ואפשר דספר חסידים מיירי בחרם גמור שנותנין הקהל על איזה דבר צרכי קהל ולא על נידוי ליחיד לחוד וצריך עיון:

כט

[כט] ואם לאו וכו'. דוקא בכהאי גוונא דהוי כדן את הדין אבל אם מכריז סתם מי שיש לו זכות יבוא ויגיד אף שיש תקנה שאם לא מגיד בטלה זכותו מכל מקום אינו כדן את הדין אלא דבר חול גרידא שיש להתירו מפני צרכי רבים שכל דבר המזדמן תדיר אף על פי שבכל פעם הוא דבר פרט נראה דצרכי רבים נינהו אף על פי ששינהו אין דנין התם טעמא גזירה שמא יכתוב ואין בדבר איסור דיבור בעלמא בלבד ואף שגם בזה יש לנו לגזור שמא יכתוב שאין לנו אלא מה שמנו חכמים זכרונו לברכה אין דנין ואין כאן דין אלא דבר חול גרידא וגם בזה לא הייתי מתירו שהענין מתמיה ומה טוב אם ירצו הקהל לתקן שתעשה הכרזה בערב שבת בין מנחה למעריב ואם אינם רוצים אין למחות מנהגם ריב"ש סימן ש"ץ והלבוש לא עיין במקור וכתב טעם מנפשיה משום ענייני משא ומתן להכריז בתים וחנויות בשבת מי שרוצה לקנות יש נוהגין להקל וסומכין על ריב"ש הנזכר לעיל ובתשובת הגאונים סימן קמ"ה אוסר אפילו בשל הקדש ויתומים:

ל

[ל] [לבוש] אבל לא ראיתי וכו'. ופה קהילה קדושה פראג אין נוהגין (מלבושי יום טוב):

לא

[לא] [לבוש] דחשבינן ליה חפצי וכו'. ולפי מה שכתבתי סעיף ג' אין זה היתר מגן אברהם, ועיין ס"ק י"ח כ"ט. כתב מגן אברהם בים של שלמה פרק ה' דביצה כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר לא סכום מקח ובמהרי"ל כתב דאפילו להודיע מה הוא המוכר אסור וצריך לומר כיון דבמקומו היה שכיח יין טובא לא הוי צורך מצוה ושאר משקים פשיטא דאסור עד כאן לשונו, ולא נראה אלא נראה לי פשוט מגוף דברי מהרי"ל זכרונו לברכה לא יעשה כן בליל שבת אך יגיד קודם שבת כשקורא לבית הכנסת עד כאן לשונו, משמע דוקא כשאפשר להגיד קודם ברכו אבל בשכח מודה דמותר ואפילו בשאר משקין נראה לי להתיר דאף שאין צריך לקידוש מכל מקום צורך שבת וצורך רבים הוא:

לב

[לב] [לבוש] או קרובו וכו'. מלבושי יום טוב ועולת תמיד כתבו דאפילו אינו קרובו דינו הכי וכן מסתבר:

לג

[לג] [לבוש] וכיוצא בו וכו'. אין אני מודה לו דנראה לי דוקא המודה לעבודת כוכבים שכל ימיו ישאר באיסורן וכל כיוצא בזה דוקא צריך שיהיה חילול שבת מילתא זוטרתא היא כנגד האיסורים שיאכל הלה והדבר צריך תלמוד (מלבושי יום טוב), וכן כתבו ט"ז ומגן אברהם דאפילו המודה לעבודת כוכבים פעם אחת אין לחלל שבת, ולעניות דעתי דברי לבוש נכונים הם דכל שיש חשש פיקוח נפש צריך לחלל בשלוש עבירות דיהרג ואל יעבור ורשב"א ובית יוסף מיירי בענין שאין חשש שיהרוג אותה אלא שיפחידו להמר לעבודת כוכבים בזה דוקא בהמרה שכל ימיו ישאר באיסורין הוא דמחללין, ואין להקשות הא כתב בית יוסף דדוקא בפשיעה אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך כמו שכתב סימן רנ"ד סעיף ו' דנראה לי דכיון דההוא על ידי הרדותו הוי כמו אינה, גם נראה לי דדמי למה שכתבו תוס' בגיטין דף מ"א גבי חציה שפחה דכופין רבו משום דנהגו בה מנהג דהפקר אף דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהם חשיבי כאונסים, עד כאן, וכל זה לילך שלושה פרסאות של חילול שבת באיסור דאורייתא אבל לחלל באיסור דרבנן בכל עבירות כשאין בפשיעה מחללין אפילו הם באונס דרחמנא פוטריה מכל מקום זכיה הוא לו כשאינו עובר. כתב מגן אברהם אם הבת קטנה צריך עיון אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצווין להפרישו עיין סימן שמ"ג או דילמא מידי דהוה אפיקוח נפש שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת אחת וכו' הכי נמי כן וצריך עיון עד כאן לשונו, ולעניות דעתי פשוט דמותר דהא גם בגדולה ישאר באיסורין, גם נראה לי ראיה מעירובין דף ק"ג בכהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו והתם ודאי אין לו עונש באין עושה עבודה כיון שיש לו יבלת אפילו הכי עושין כדי לזכות לו הכי נמי בקטן ודאי אף שאין מצוה זכות הוא לו ובפרט כשתגדיל. כתב כנסת הגדולה ללכת חוץ לתחום ולנקום נקמת אביו שרי, וצריך עיון דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום (מגן אברהם), למצוה דרבים חוטאים כדי שיזכה (תוס' גיטין שם), וכן אם מזכה גם לעצמו מי שנאבד לו בנו ושמע שיצא להמיר האריך וצדד בסברות בסוף תשובת נחלת שבעה שמותר לחלל שבת אפילו באיסור דאורייתא מספק אולי יכול להחזירו, והוא נגד הרשב"א ובית יוסף כאן ומתוס' גיטין שם משמע דעיקר דמי שהוא בפשיעה אפילו באיסור דרבנן אין מחללין ולא סבירא ליה תירוצא דמצוה רבה וכן במגן אברהם סימן רנ"ד משמע הכי, ומכל מקום באיסור דרבנן יש להקל אבל באיסור דאורייתא קשה להקל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.