אליה רבה/אורח חיים/ד

אליה רבה ‏ אורח חיים ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] אפילו לא עשה וכו'. הטעם בלבוש דאי אפשר שלא הטיל מים או עשה צרכיו מעט בלילה או קודם ששכב ולא בירך לכך מברכין וכו' ועיין לקמן סימן תמ"א ס"ק ד' והנה בספר מצות שמורה בשם עדי זהב השיג על הלבוש שאין לברך שחרית אשר יצר כשלא עשה צרכיו עכשיו עיין שם ובאליהו זוטא יישבתי דברי לבוש באריכות. גם לא ראה דברי הב"ח שכתב הטעם שהוא כשאר ברכות השחר סימן מ"ו דאף דלא נתחייב מברכין משום שהם ברכות השבח על מנהגו וסדרו של עולם וכן כתב הפרישה. והוסיף ליתן טעם שהפה הוא בכלל הנקבים ואם לא היה פיו פתוח לא היה אפשר לו לדבר ולברך לכן צריך לברך אשר יצר אף לא עשה צרכיו. ובדרכי משה כתב הטעם דאף אשר יצר תלה ברוח רעה כי מאחר שאסור ליגע בידיו לא בפה ולא בחוטם ועל ידי נטילה זו מסיר הרוח ואז מותר לשלוח ידו אל הנקבים או לסותמן כאשר יצטרך לו ולפירוש זה יש לברך אשר יצר תיכף אחר ברכת נטילת ידים. אך אם צריך לנקביו נראה שיש לעשות צרכיו קודם נטילת ידים ועיין במגן אברהם. כתב מגן אברהם בשם הרמב"ם פרק ד' מהלכות תפילה דרוחץ פניו ידיו ורגליו, ע"כ. אבל הראב"ד השיג דרגליו למה, וכן בשולחן ערוך מהר"י לוריא ז"ל לא כתב אלא פניו, וכן נוהגין. כתב עמק ברכה יכוין בברכת נטילת ידים שיש בו י"ג תיבות נגד י"ג מדות:

ב

[ב] דלא מברך וכו'. והב"ח ואחרונים פסקו לברך על נטילת ידים כיון דמכל מקום נוטל במים. מיהו היכא דמנקי בעפר מודים דמברך על נקיות ידים כדלקמן סעיף כ"ב וכמו שכתבו הרא"ש וטור להדיא. ואף דבתשובת הרשב"א סימן קצ"א משמע דמברכין לעולם על נטילת ידים. היינו משום דסבירא ליה כלי מעכב גם בשחרית ואנן קיימא לן דאינו מעכב כמו שכתב בית יוסף דלא אשכחן בפוסקים מאן דאמר דבעי כלי אלא הרשב"א. מיהו בנטילת ידים לאכילה אפשר דשפיר מברכין לעולם על נטילת ידים, דשם בעינן כלי לכולי עלמא. ועיין לקמן סוף סימן קנ"ט. שוב נדפס ספר מגן אברהם ותמה על השולחן ערוך. ולעניות דעתי ברור כדפרישית:

ג

[ג] שמשמוש היד מפסיד וכו'. כן פירש בית יוסף דברי הש"ס יד להקזה. יד לגיגית תקצוץ. ולא נהירא דכיון דאינו אלא הפסד גרידא לא אשכחן לטותא אהפסד לכן פירשו הב"ח וט"ז דמיירי דוקא שנוגע קודם נטילת ידים שחרית ומשום סכנה כששורין אחר כך השכר מזיקו וביד להקזה טעמא משום שרוח רעה נכנס בגוף דרך הנקב ומזקת אותו ועל פי זה יש לפרש נמי דברי הש"ס יד לאמה תקצוץ. וכן מצאתי בקיצור פסקי הרא"ש פרק שמונה שרצים זה לשונו יד לעין ולאמה ולפה ולחוטם בבוקר קודם שירחץ ידיו תקצוץ עד כאן לשונו. ומזה תימה על בית יוסף שכתב דהטור פירש יד לאמה תקצוץ משום קרי, ולכן השמיטו כאן בשולחן ערוך דין יד לאמה ולא הרגיש בדברי קיצור פסקי הרא"ש שהבאתי. ואין להקשות דהא באמת בלאו טעמא דרוח רעה תקצוץ משום קרי דיש לומר דהכא מיירי מעטרה ולמטה שאין איסור משום קרי כדלעיל סימן ג' סעיף י"ד וכן משמע באגודה שם. אי נמי הכא מיירי אפילו בנשוי:

ד

[ד] ולא ישפכם וכו'. שמזיק למי שיעבור עליהם שהם מים רעים ולכך לא יתנום לנשים כשפניות, לבוש. והב"ח ושיירי כנסת הגדולה כתבו דנכון להחמיר שלא יתנום לכל אדם ששואל אותם:

ה

[ה] ביד ימינו וכו'. כן תירץ הב"ח על קושיא שהקשה דברי הזוהר אהדדי דלענין נטילת הכלי יטול בימין תחילה ושפיכות המים יהא מהשמאל להימין. אבל במגדל דוד הקשה על תירוץ זה והסכים לתירוץ ראשון של בית יוסף דלענין נטילת ידים לאכילה ישפוך מיד ימין על שמאל כיון שכבר הם טהורים ואינו נוטל אלא משום תוספת קדושה וסיים שכן ראה מגדולי רבותינו שהיו נוהגין כן. וכן היה הוא נוהג, עד כאן. וצריך עיון דבשולחן ערוך של מהר"י לוריא כתב בנטילת ידים לאכילה דצריך ב' פעמים לערות על יד ימין ואחר כך ב' פעמים על שמאל ואחר כך ישפשף ב' ידיו יחד, עד כאן, וידוע שנמשך אחר הזוהר. ויותר תמיהני דבזוהר חדש דף מ' במגילת רות כתב להדיא בנטילת ידים לאכילה ישפוך תחילה משמאל לימין. וצריך עיון ועיין בתשובת באר עשק סימן ק"ד. וכתב רמ"א דף שכ"ה דאם אחר מערה על ידיו יערה מימין לימין, עד כאן, וטעם דימין שהוא רחמים. עוד כתב דמיד כשעולה עמוד השחר נסתלק הרוח רעה ולא עד אור הבוקר ממש או עד הנץ החמה, עד כאן. וזכר לדבר נראה לי מש"ס זבחים דף י"ט קידש ידיו ורגליו מכיור בלילה צריך לקדש ביום שהלינה פוסלת בקידוש ופירש רש"י ועמוד השחר הוא העושה לינה. ולפי זה אפשר נמי דאם נטל מקרות הגבר אין צריך לרחוץ עוד כדאמרינן שם דף כ' דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסיל הלינה עיין שם אלא דיש לחלק. כתב מהר"י לוריא צריך לפשוט הכפות של ידים בעת הברכה ורמז לקבלת טהרה, ויטלם עד הפרק, עד כאן. וכן כתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות תפילה. עוד כתב דהיה נוהג בשחרית ליטול הימנית בידו השמאלית ואחר כך ידו השמאלית בידו הימנית וכך היה עושה ג' פעמים. ולא היה נוטל ג' פעמים רצופים הימנית וג' פעמים רצופים השמאלית, עד כאן. אבל בכנסת הגדולה כתב בשם סדר היום זה לשונו וישפוך מן השמאל לימין ג' פעמים ואחר כך יתן הכלי ליד הימין וישפוך על השמאל ג' פעמים עד כאן לשונו, מבואר דנוטלין ג' פעמים רצופים וזה מסתבר יותר דאילו כשנוטל בסירוגין ישנו כמה חששות אחד כשיאחוז הכלי במקום המלוחלח ממים שאחז כבר בידו הלחה ועוד דכשנוטל הכלי לשפוך עליו שניה אז יחזרו המים שיצאו חוץ לפרק וירדו כי אז צריך להוריד ידו כדי לשפוך על חברתה. כתב בסדר היום צריך שיהיו כל העשרה אצבעות למעלה, ולא כמי שאומר שראוי להשפילם למטה ולערות עליהם מלמעלה מצד הזרוע. כתב כנסת הגדולה בשם סדר היום שיברך על נטילת ידים קודם הניגוב, ואם כשנטל ידיו ראה בעצמו שצריך לנקביו לא יברך על נטילת ידים אלא אחר שיצא מבית הכסא שלא להרבות בברכות עד כאן. ולכאורה קשה הא בלאו הכי אין לברך כדלקמן סימן צ"ב בתפילה. ואפשר לחלק בין תפילה לברכה ודלא כסברת מגן אברהם. ונראה דסדר היום כתב זה למאן דאמר דמברכין בכל פעם שעשה צרכיו על נטילת ידים. אבל לדידן דקיימא לן בסימן ז' דאין מברכין אלא אשר יצר אם כן יש לקיים דין זה באשר יצר. אבל ברכת נטילת ידים יש לברך תיכף כי אין צריך לברך אחר כך:

ו

[ו] לא יטול ממי שלא נטל וכו'. דכתיב והזה הטהור על הטמא ואם תאמר איך הימין מקבל מן השמאל והרי היא טמא. ויש לומר דהכא חפץ להעביר הטומאה ממנו ולא אפשר בלאו הכי. אבל אדם שלא נטהר עדיין והרי הוא חפץ בטומאתו אין כח בידו להעביר טומאה אחרת עד שיטהר כן כתב סדר היום. עוד כתב זה לשונו אין קפידא בזה כי אם דוקא בנטילת ידים שחרית משום רוח הטומאה, אבל בשאר היום בנטילות אחרות אין להקפיד וכל המקפיד אינו אלא מן המתמיהים, עד כאן לשונו, וכן כתבו של"ה דף קצ"ד וכנסת הגדולה. ולכן תמיהני על הט"ז שכתב זה לשונו ונראה לי דכל שכן בנטילה לאכילה דעיקר החיוב משום טומאה דסרך תרומה, עד כאן לשונו. ולא דיבר מדברי גדולים הנזכרים לעיל. וכן באבודרהם ותשב"ץ סימן רע"ז משמע דמותר וכן נראה לקמן סימן קנ"ט סעיף י"א וסעיף י"ב. ועיין באגודה סוף מסכת דרך ארץ:

ז

[ז] אבל לא לרוח וכו'. אפילו שכשך ג' פעמים באלו המים מיהו הטובל ידיו ג' פעמים במים מכונסים לארץ מהני גם להעביר הרוח ולא שייך למימר במים מכונסים לארץ שיטמאו מחמת הידים מיהו אם אין בהם שיעור מקוה יש להסתפק. ובשעת הדחק שאין לו מים מוכן לפניו יתחוב ידיו בשלג המונח על הארץ בשלושה מקומות מוחלפים, כן כתב עולת תמיד. ומדברי בית יוסף משמע שמסופק בדברי הזוהר אי בעינן דוקא עירוי מכלי אם כן אין היתר בכל זה וכן משמע ברמ"א דף שכ"ו ולחם חמודות ד' ע"ד, שוב נדפס ספר מגן אברהם וכתב וזה לשונו ופשוט דלא בעי ארבעים סאה דלא גרע מצרור סעיף כ"ב דלא כעולת תמיד, עד כאן. ואינו נכון דצרור מהני לענין נקיות אבל עולת תמיד קאמר בענין שלא יטמאו מחמת הידים:

ח

[ח] בלא ברכה. והב"ח מסיק דיברך ואין ראייתו מוכרחת עיין שם וכן מט"ז ומגן אברהם משמע דפסקו כשולחן ערוך וכן מצאתי בספר ברכת אברהם דף קפ"ב ומשמע דאם טינף ידו בלילה אף הלבוש והרמ"א מודים דיברך וכן כשישן אפילו שינת עראי כתב בנחלת צבי דמודים דיברך, משום דשייך ביה הפקיד פקדונו ביד הקב"ה ומחזירה לו. ובאמת שכן כתב בית יוסף, אבל לעניות דעתי יש לומר דהבית יוסף לא כתב זה אלא לרשב"א דסבירא ליה טעם דברכת נטילת ידים משום דאפקיד וכו' אבל להרא"ש אין מברך משום דאין מטונפת ידיו, וסבירא ליה לבית יוסף דדברי הרא"ש עיקר. אלא דהספק הוא אי הרוח רעה שורה על הידים כשניעור כל הלילה. ותדע דאם לא כן אפילו בניעור כל הלילה ראוי לברך כמו שכתב בית יוסף דלטעם הרשב"א מברך דלא פלוג רבנן. ועוד דלפחות הוה להו לשולחן ערוך ולבוש לאחשובי גם ספק זה, אי אף בניעור כל הלילה שייך טעם דהפקיד נשמתו כמו דחשבו ספיקא דרוח רעה. אלא על כרחך סבירא להו דברי הרא"ש עיקר בזה, וכן משמע בלבוש סוף סימן זה לשונו, ואי נאמר דנפסוק דיברך כשישן שינת עראי. נראה דמטעם אחר אתינן עלה משום רוח רעה אלא דלפי זה בעינן דוקא שיתין נשמין, דבפחות מזה אין רוח רעה שורה כדמשמע בזוהר שהביא בית יוסף. ועוד יש לומר דאי לטעם משום רוח רעה אף בודאי אין מברכין דלא מצינו ברכה אמילי דסכנתא, כמו שכתבו רש"ל פרק כל הבשר סימן מ"ז, ומגן אברהם. וכן כתב בספר ברכת אברהם דף מ"ט נ"ה, וכן נוטין דברי רמ"א דף שכ"ו. וכן יש לכוין דברי לבוש בסעיף שאחר זה שכתב שאין עיקר הברכה וכו' אבל בסעיף זה משמע שהבין דמשום ספק רוח רעה לא מברכין. ועיין לקמן:

ט

[ט] כשיאור היום וכו'. דיש לומר דרוח רעה שורה עד אור יום, כתב של"ה דף ס"ו צריכין להזהיר בזה המון עם כשעומדין לסליחות קודם ראש השנה ואחר ראש השנה שיטלו ידיהם כשיאור היום. כתב הלבוש אפילו חזר והשכיב עצמו קודם היום וישן שינת עראי נמי אין צריך לברך כשיעמוד ויטול אם לא עשה צרכיו שאין חזקת נגע בבשר המטונף הואיל ושינת עראי היה עד כאן. ומשמע דאם ישן שינת קבע או עושה צרכיו יברך דאז מסתמא ידיהם מטונפות ובזה ניחא לי מה שהקשה מלבושי יום טוב דהוה ליה ללבוש למימר נמי הטעם בזה משום שאין מברכין על הספק ולא מטעם שאין עיקר הברכה וכו', עד כאן. דלפי מה שכתבתי ניחא דקא משמע לן דעיקר הברכה משום ידים המטונפות ורצה לומר אף שאין שייכין טעמים אחרים כמו הכא שכבר נטל. מכל מקום כשחזר וישן שינת קבע או עשה צרכיו חוזר ומברך. מכל מקום לדינא יש להסתפק דכיון שכבר נטל ובירך הוי כמו שעשה כן ביום וכן משמע קצת בנחלת צבי ומגן אברהם. והלבוש נראה שיצא לו ממה שכתב בית יוסף בשם הרא"ש דמשמע הכי. אבל נראה לעניות דעתי דהרא"ש לטעמיה דאף לנטילת ידים לתפילת מנחה או ערבית מברך על נטילת ידים כשידיו מטונפות. אבל לדידן דלא קיימא לן הכי בשאר תפילות, הוא הדין בשחרית כיון שכבר בירך:

י

[י] ישן ביום. דוקא שיתין נשימה אבל פחות מזה אין צריך ליטול:

יא

[יא] שיתין נשמין וכו'. כתב לחם חמודות וזה לשונו השולחן ערוך נמשך אחר הזוהר פרשת ויגש שהביא בבית יוסף דשיתין נשמין אסור ולי נראה דשבקינן דברי זוהר ואזלינן בתר ש"ס דידן פרק הישן דדוקא יותר משיתין נשמין אסור, עד כאן. ולעניות דעתי קשה בזה טובא חדא דלקמן ריש סימן רל"א פסק השולחן ערוך גופיה כדברי הש"ס. ועוד תימה דבספר דברי חכמים כתב בשם ספר חסד לאברהם דאם ישן שיתין נשמין או פחות מזה אינו טועם טעם מיתה עד שישן יותר מזה. וסיים שכן מבואר מזוהר פרשת ויגש, עד כאן. הא פסק בזוהר להיפך כמו שהעיד לחם חמודות ובאמת דמהזוהר שהביא בית יוסף נראה כסותר עצמו. שפתח ודוד לא הוי ניים אלא שיתין נשמין דמשמע דשיתין גופיה מותר. ואחר כך כתב דעד שיתין נשמין חסר חד איהו חי וכו' בגין דשיתין נשמין חסר חד איהו רזא דחיים דלעילא עד שיתין נשמי וכו' הרי דשיתין אסור. ואולי דעת השולחן ערוך ולבוש דגם חד נשם זה בכלל חי אלא להרחקה חששו לזה שלא לישון יותר משיתין. ובעולת תמיד כתב תמיהני מפני מה השמיט השולחן ערוך דברי הש"ס פרק הישן בשם רב דאסור לישון ביום וכו' ומשולחן ערוך משמע דליכא אלא מדות חסידות, עד כאן. והנך רואה דאישתמיט ליה דברי השולחן ערוך בסימן רל"א שפסק כדברי הש"ס עיין שם. ואין להקשות דברי השולחן ערוך גופיה אהדדי דיש לומר דיותר משיתין אסור אבל הכא עד שיתין קאמר, ולפי זה לא פליג הש"ס אזוהר, ודלא כדברי לחם חמודות. עוד יש לומר דהשולחן ערוך הוכיח דמסקנת הש"ס דליכא אלא משום חסידות מדאמר אביי עלה שינתיה דמר כדרב וכו' גם מדאביי היה ניים כדמעייל מפומבדיתא לבי כובי. ובפירוש רש"י שיתא פרסא משמע הכי. ורב יוסף דקרי עליו עד מתי עצל תשכב היינו מפני שלא נוהג בחסידות. ועוד נראה לי דמלשון אסור אין ראיה דהא לעיל בסימן ב' גבי אם היה נשוי אסור פירש בית יוסף דמדות חסידות הוא. וכן כתבתי בשם תוספות בסימן ר"מ גבי אסור לשמש בשני רעבון עד כאן. ועוד יש לפרש דעת השולחן ערוך דהכא מיירי בישן בלילה ומטעם דטועם טעם מיתה. אבל הש"ס ולקמן סימן רל"א מיירי ביום דאסור מטעם אחר, משום ביטול תורה כמו שכתב הלבוש שם. ואף דבבית יוסף משמע שהבין דטעם ביום כמו בלילה. מכל מקום בשולחן ערוך סבירא ליה כמו שכתבתי. אי נמי מספיקא קאמר כדפסק בשולחן ערוך בסעיף שקודם זה. וכן באגודה שם מצאתי טעם זה. ועל הלבוש יש תימא בזה דהכא כתב הטעם משום טועם טעם מיתה וסותר עצמו. והנה מדכתב אגודה טעם דביטול תורה, נראה דסבירא ליה דביום אינו שורה רוח רעה. והשתא ניחא מה שכתב רמ"א על השולחן ערוך ובש"ס פרק הישן משמע דוקא ביום היה נזהר, עד כאן. ונמשך אחריו הלבוש ופסק ליזהר דוקא ביום ולא בלילה ולעניות דעתי יש לומר דלא פליג הש"ס אזוהר בזה. והא דקאמר אסור לישון ביום רבותא קאמר דאף ביום דליכא רוח רעה אסור, אי נמי ביום איסור איכא ובלילה אינה אלא מדת חסידות דעיקר זמן תורה ביום, כדלקמן סימן רל"ח וביורה דעה סימן רמ"ו. ועוד יש לפרש ולחדש בזה אלא דרכי לקצר בספר הזה. ומה שהקשה במגן אברהם על רמ"א דלא נמצא בש"ס שדוד היה נזהר ביום אלא על האמוראים, לא קשה מידי דהא קאמר שינתיה דרב וכו' כדדוד ורב ביום מיירי כדפירש רש"י גם מה שהקשה הא לכולי עלמא אסור ביום כבר הבאתי דלאו כולי עלמא הוא. עיין באליהו זוטא מה שהקשיתי בלבוש:

יב

[יב] במים וכו'. דוקא מים ולא נקיון בעלמא, וכתב בסדר היום אין צריך לערות ג' פעמים רק בקם ממטה. וכתב ברמ"א דצריך לדקדק לכתחילה בכל החומרות הנוהגין לנטילת ידים לאכילה בכל הנך דברים. ולא כאלו שנוטלין מעט מעט. מיהו בדיעבד לא מעכב, עד כאן. אבל בספר מקור חיים כתב היוצא מבית הכסא אף שרוח רעה שורה עליו, מכל מקום אינה בת מלך ואינה צריכה כלי, וכן ההולך בין המתים צריך ג' פעמים אבל לא כלי, וכן המשמש מטתו. אבל היוצא ממרחץ ונוטל צפורניו אין צריך רחיצה ג' פעמים. ובספר מגן אברהם סימן ז' נוטה דגם בבית הכסא לא בעינן ג' פעמים וכן משמע בסימן קס"ה. כתב בסדר היום צריך ליטול ידיו כל האפשר להקדים להסיר מעליו כח אותו טומאה ולהסתלק ממנה. ועיין לקמן סימן ר"מ מדינים אלו:

יג

[יג] והחולץ מנעליו וכו'. פירוש בידיו אבל עולת תמיד כתב וזה לשונו משמע אפילו לא יגע בהם ובנגיעה סגי בנקיון בעלמא, עד כאן. וקשה ממה שכתב הוא גופיה בסימן קצ"ח סעיף ד'. ובמנעלים שאין בהם קשירה חולצין אחר נטילה לנשיאת כפים כיון דאין צריך ליגע בהם, וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה שם. ואולי דהתם מדין מקום טינופת איירי דאסור מדינא אחר כך לישא כפיו ולא מדין רוח רעה. ועיין לקמן סימן צ"ב סעיף ו'. שוב מצאתי בספר מקור חיים דהחולץ מנעליו ונוגע ברגליו וחופף ראשו אין זה מפני רוח רעה אלא משום נקיות, עד כאן. וצריך לומר דכשחולץ מסתמא נוגע במנעלים. ומה שכתב השולחן ערוך מפלא כליו פירוש אפילו לא מצא כינה. ומה שכתב יוצא מדעתו שמעתי דבא לידי חטא דאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות:

יד

[יד] מגולה וכו'. ומותר ליגע בידו עד הפרק הנקרא קובדו ובצוארו עד החזה. בית יוסף:

טו

[טו] יקנח ידיו בצרור וכו'. זה לשון עולת תמיד כתב בספר ברכת אברהם וצריך לקנח ג' פעמים דומיא דמים. ואינה נראה כיון דלא מהני לרוח רעה למה לי ג' פעמים בנקיון בעלמא סגי, עד כאן לשונו. ולא עיין אלא בשיירי כנסת הגדולה ולא בברכת אברהם גופיה דף מ"ט דכתב כן לתירוצא קמא דמהני נמי לרוח רעה, אבל לתירוצא בתרא דלא מהני לרוח רעה אלא מים לא בעינן ג' פעמים ולכתחילה נראה לחוש לתירוצא קמא. ועיין לעיל ס"ק ב':

טז

[טז] אסור להזכיר וכו'. משמע כשאינו מזכיר השם יכול להתפלל או ללמוד בידים מטונפות ואפשר דלאו דוקא ונכון להחמיר, כן כתב עולת תמיד. אבל בסימן א' כתבתי בשם סדר היום דמותר להתפלל בלא שם וכינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור כדלקמן סימן צ"ב סעיף ד' ועיין לקמן בשולחן ערוך סוף סימן מ"ז דיכול ללמוד קודם נטילה, דשם מיירי בענין שלא נגע במקומות המטונפים וקל להבין:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.