אילת השחר/שבת/קמג/א
מפני שהוא מאכל בהמה. בשו"ע (סי' ש"ח סכ"ט) מבואר דדוקא מה שהוא מאכל בהמה המצויה אינו מוקצה, ואם אינו מצוי אצל רוב אנשי העיר הוי מוקצה. ומבואר דאי"צ שיהא דוקא שלו, ודי במה שיש בעיר בהמות, והם כבר יבואו לאכול אצלו, כמו שמצוי בכלבים.
בין כך ובין כך ניטל בשבת. בגמ' מבואר דספוג שאין לו בית אחיזה הוי פסיק רישא שיסחט ממנו מים ולכך אין מקנחין בו. והנה אם בספוג זה בלוע מים, י"ל דכשסוחטו באצבעותיו הרי הוא עובר על סחיטה דמלבן, שמנקה את הספוג שיהא ראוי לשימוש חוזר, והוי שפיר פסיק רישא דניחא ליה, אבל אם בלועים בו שאר משקין, הרי אין ליבון בשאר משקין, ושייך לאסור רק משום סחיטה של מפרק תולדה דדש, ואם המשקה הנסחט הולך לאיבוד הוי פס"ר דלא ניחא לי', ויקשה לשיטת הערוך המובא בתוס' כתובות (דף ו' ע"א ד"ה האי מסוכרייתא) דפס"ר דלא ניח"ל שרי, וכתבו שם התוס' דמיירי בשמן, ולא במים, וצריך לומר שמקבל את השמן ואינו הולך לאיבוד והוי פס"ר דניחא לי'.
ויל"ע איך מותר לטלטלו בשבת, הרי כיון שרוב שימושו אי אפשר בלא סחיטה הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור, ואע"פ שעיקר השימוש הוא הקינוח, והסחיטה הוי דבר המתלוה עם עיקר הפעולה, מ"מ עצם הדבר שא"א להשתמש בו למלאכתו בלא איסור הר"ז כלי שמלאכתו לאיסור, וי"ל דאה"נ שאין לטלטלו כי אם לצורך גופו ומקומו, ומה דשנינו ניטל בשבת, בא לאפוקי שאינו מוקצה מחמת גופו.
עושה אדם כל צרכו בפת. ופירש"י משתמש בו ואין כאן משום בזיון. מבואר דסברת שמואל שאין השימוש נחשב בזיון, אבל אילו היה בזיון אף שמואל היה אוסר. [והנה התוס' בברכות (דף נ' ב') כתבו דאין לזרוק חטין על חתן במקום שנפסדים. ואע"פ שמצד איסור בל תשחית אין בו איסור, דכל שיש בו "צורך" לא הוי בל תשחית, וכדאמרי' עוקרין על המלכים (ע"ז י"א א'), אבל כיון שאפשר בלא ביזוי אין להתיר לעשות באופן שיש בו ביזוי אוכלין].
עביד להו כגרף של רעי. ופירש"י ונוטלין אותו מפניו כגרף של רעי ונותנן לבהמה. צ"ע דמאחר שמוציאן כגרף של רעי מה הוצרך ליתנן לבהמה. ונראה דרש"י בא לפרש מה עושה עם הגרעינים בחוץ, ומפרש ששם הבהמות אוכלים הגרעינים.
אמרו עליו על ר' זכריה בן אבקולס כו'. בתוספ' (פי"ז ה"ד) מסיים בה אמר ר' יוסי ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקלוס שרפה את ההיכל. וצ"ב מה השייכות בין הא דזורקן לאחר המטה לבין הא דענוותנותו שרפה את ההיכל. [ועי' גיטין נ"ו א'].