אילת השחר/שבת/קכח/א
לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב. הנה הגמ' תפסה גוונא של טבל דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב, והא דלא אמרה שאר מיני פירות שחיובן רק מדרבנן, משום דהם קרובים לדאוריי', ופשיטא דמוקצין הם, משא"כ עציץ שאינו נקוב דאין בו זיקת דאוריי' כלל.
והנה לעיל (דף מ"ג א') אמרי' דטבל אם עבר ותקנו מתוקן ומותר באכילה, וזהו החידוש בטבל דרבנן שאע"פ שאם תקנו מתוקן מ"מ הוי מוקצה, ועיין תוס'.
הקדש שחיללו ע"ג קרקע. צ"ע דא"כ מה החידוש, ובשלמא לענין מע"ש פירשו תוס' דהחידוש הוא שהלכה כחכמים דאין פודין מע"ש באסימון, אבל בקרקע מאי רבותא, הא אין בזה פלוגתא ולכו"ע לא חל הפדיון כמו שהביאו התוס' ממתניתין בבכורות דף נ"א.
נעמיות שכיחי. משמע דהיו שכיחי בנות יענה בין בני אדם [ובזמנינו אינו כן]. והנה מדשרינן לטלטל זכוכיות משום שהוא מאכל לנעמיות, ע"כ דהוא "מאכל" להם, דאם סתם בולעים זכוכיות אינו קובע עליהם שם מאכל, ומעצם הדבר שבהמה אוכלת זה ע"כ שהוא נותן לה תועלת אכילה, דלעולם אין בהמה אוכלת דבר שאין לה תועלת ממנו. והעירו, מדברי המדרש (שהש"ר פ"ג פסוק ח') שבת יענה אוכלת גם זהב. וגם שם נצטרך לומר שיש להם תועלת מאכילת זהב.
והנה כל החיות יש להם מאכל בטבע שלא יהיו זקוקים לבשר ודם, והגמל יש לו קוצים, ואריה יש לו בשר, וכן כולם, וא"כ איך בת יענה אוכלת זכוכית בטבע, הרי זכוכית נוצר ע"י בשר ודם, ואינו בטבע, ומה שאמרו במגילה (דף ו' א') חול זו זכוכית לבנה, הכונה שיש בחול עפר זכוכית שאפשר לעשות ממנו זכוכית לבנה, וע"כ שבת היענה אין לה צורך בזכוכית, אלא שגם זה יכולה לאכול. מיהו בב"ר (פרשה ל"א י"ד) איתא שנח הכניס לתיבה זמורות לפילין וזכוכית לנעמיות, משמע שזהו המאכל שלהם הנצרך, ואשר על כן כשנצטוה לך ולהם למאכל, נכלל בזה זכוכית לנעמיות. [כשנצטוה להכניס אוכל לכל החיות, נכלל בזה להכניס חיות הנצרכות לחיות אחרות שיאכלום [כדמצינו בסנהדרין דף ק"ח ב' דהי' בתיבה בע"ח שמאכלה תולעים], ואין זה סותר למה שנצטוה להכניס שנים שנים, דזהו ציווי להכניס שנים כדי להחיותם].
רשב"ג הא דאמרן. מבואר דלגדל בנות יענה הוא רק בני מלכים, ולא סתם עשירים.
ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים הם. הענין צ"ב, דאפי' שהם בני מלכים, סו"ס חוץ מרפואה לא משתמשים בזה, והרי מוכחא מילתא דלרפואה קעביד, ועיין שיטה להר"ן לעיל (דף קי"א א') שביאר דמיירי באינו מתכוין לרפואה, וצ"ע.
כל ישראל ראויין לאותה איצטלא. גם כאן קשה כנ"ל, דמאחר שבמציאות אין זה מתאים לו, ומה איכפת לן שדינו כבן מלך, ואמנם כאן הוא יותר פשוט, דהא כבר לובש בגד זה עתה, וחפץ בו, ומהני ליה מה שדינו כבן מלך.
חבילי סיאה אזוב וקורנית הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת. משמע דבעצם ההכנסה למאכל בהמה כבר מתקנו מאיסור מוקצה, דאי"צ מעשה לזה, ודי במחשבה (ועיין משנ"ב סי' ש"ח ס"ק צ"ג).
והעירו דכן מצינו גם לעיל (דף נ' ע"א) מכניס אדם מלוא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו, ומועיל רק לרשב"ג דסובר גבי חריות של דקל דאי"צ מעשה קשירה וחכמים חולקים דצריך מעשה. ומבואר דהלשון מכניסן פירושו בלי מעשה.
בשר בין תפל ובין מליח מותר לטלטלו. לקמן מפרש דאפי' בשר שאינו מליח אינו מוקצה משום דחזי לאומצא, וכבר העירו הרבה מהפוסקים שבזמנינו השתנה המציאות, ובשר חי אינו ראוי לאכילה והוי מוקצה.
בשר תפל. עיין בתוס' שהוכיחו מזה דדם האברים שלא פירש מותר לאכול, אבל דעת הרמב"ם (פ"ו ממאכ"א הי"ב) שאסור כל שראוי לפרוש, והחת"ס בחידושיו לסוגיין כתב שהר"מ יפרש מה שאמרו בשר מליח דהיינו שנמלח כ"כ עד שראוי להאכל ע"י מלחו כמו דג מלוח (הערינג), ובשר תפל היינו שנמלח להוציא דמו, אלא שאינו ראוי לאכול כמות שהוא בלא תיקון של בישול וכדו', וסיים דבפוסקים לא משמע כן. ואפשר ליישב באופן אחר, דהרי כשצומת הבשר בחומץ מותר דם האברים אפי' לדעת הרמב"ם כמש"כ הכס"מ שם, ואפשר דהכא מיירי כשצמתו בחומץ.
והא רב הונא תלמיד דרב. צ"ע דאטו התלמיד צריך לעולם לסבור כרבו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |