אילת השחר/שבת/קכה/א
מחצלת גופא למאי חזיא לכסויי ביה עפרא. ופי' רש"י עומד לכסות בו צואה. וקצת קשה למה שינה מהגמ' דאמרי' לכסויי עפרא. [ויש ספרים דכתוב ברש"י עפר "העומד" לכסות בו צואה, וצ"ב קצת מאי נפ"מ למה עומד העפר.]
לכסויי בהו טינופת. ובראשונים כתבו דחזו לקינוח מדבר המטונף. והנה מה שנקרא שנשאר כלי אע"פ שאינם ראויין אלא לשימוש פעם אחת, ומ"מ סגי דלא ליהוי מוקצה.
העיד ר' יוסי וכו'. צריך טעם למה נקט לישנא דהעיד, יותר מבשאר מקומות שאומר הלכה בשם רבו.
אלא אמר רבא בשברי דהאי תנור קמיפלגי. הקשו הראשונים מאי מדמי מוקצה לדין כלי דקבלת טומאה, דהתם גזה"כ בדיני טומאה, ופי' הרמב"ן דתנור אין שם כלי עליו רק מחמת דאחשבי' קרא. ומשו"ה תליא בשם כלי שקבעה בו תורה, ואכתי אינו מבואר לגמרי מה ענין זה לדין מוקצה דתליא בדרך שימוש, דאם משתמשין בו אינו מוקצה, וכיון דראוי לשימוש למה יהא מוקצה, ולא מצינו שהתורה תקבע דבר מציאותי לומר דבכה"ג אינו ראוי לשימוש, וע"כ אי"ז אלא הלכות לגבי טומאה, ומאי ראי' למוקצה.
נתנו ע"פ הבור וכו'. בחזו"א כלים (סי' ז' ס"ק כ"ג) הק' מ"ט טיהר ר' יהודה, נהי דאינו טמא משום תנור ליטמא משום שאר כלים עכ"פ כשהוא תלוש, וכמו תנור של מתכות דתנן בפ"ה מי"א דטמא. ולכאורה כיון דכלי חרס אינו מקבל טומאה בלי בית קיבול וכאן אע"פ שיש לו תוך מ"מ אין כאן בית קיבול, כי חלק מהבית קיבול של התנור הוא הקרקע שהיא השולים של התנור ממילא אינו מקבל טומאה. אמנם זה א"ש רק לשי' הרמב"ם (פי"ח מכלים ה"א) דכלי חרס שאין לו בית קיבול אע"פ שיש לו תוך טהור, ודלא כהר"ש והרע"ב דס"ל דסגי שיש לו תוך.
כגופא דארעא דמי קמ"ל. הנה יש כאן חידוש גדול, דבעלמא תלוש ולבסוף חיברו אינו מקבל טומאה, ואם הוא כלי מתכת אינו מקבל טומאה, וחידשה תורה בתנור חרס שאע"פ שהוא מחובר מקבל טומאה. ואפשר דגם בתנור גופיה רק התנור עצמו חידשה בו תורה שנטמא, אבל שאר חלקי התנור לא נטמאים, רק כיון דא"א לחלק אותו חפץ שמקצתו טמא ומקצתו טהור לכן כולו טמא, אבל במקום שאין אופין שם אין עליו דין תנור. ועציץ נקוב דינו כקרקע, אמנם אפשר דזהו רק בנוגע לקרקע שבו וגוף העציץ הוא כלי לכל דבר. ונפק"מ אם גוף החרס מקבל טומאה [עי' אפיקי ים ח"ב סי' מ"ג בשם הגר"ח].
לא כל דבר שדינו כקרקע אינו מקבל טומאה, דהרי אדם שהוא עבד הוקש לקרקעות, ויש אומרים שגם בן חורין הוקש לקרקעות [עי' קידושין ז' א' ברש"י ותוס' שם] ומ"מ מקבל טומאה, ועיקר קבלת טומאה הוא באדם.
מצינו לשון בנין באדם בכמה מקומות, כגון לעיל דף צ"ה א' גודלת ופוקסת משום בונה וכי דרך בנין בכך אין כדדרש רבי שמעון בן מנסיא ויבן ה' אלקים את הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה וכו'. ובכתובות (דף ה' ב') מספק"ל על ביאה ראשונה בשבת שמא חייב משום בנין, ובברכת נישואין אומרים והתקין לו ממנו בנין עדי עד].
מחלוקת בהיסק ראשון וכו'. הנה ע"כ צ"ל דמהני ליה האי היסק לחזק את הטיט ולשוויי לחרס, דאם נשאר רך כטיט בודאי לא יקבל טומאה.
מיהו צריך טעם מ"ש היסק ראשון מהיסק שני, הא כיון דבהיסק שני מקבל טומאה א"כ ע"כ הוא ראוי לשימוש בכהאי גוונא, ולמה בהיסק ראשון לא יועיל כשהוא תלוש, ולא משמע הטעם משום דאינו ניסוק כ"כ בטוב באופן זה.
ורבי יהודה לא דמי התם הסקו מבפנים הכא הסקו מבחוץ התם מעומד הכא לאו מעומד. ונמצא דפליגי בתרתי, חדא אי בעינן מעין מלאכתו, ועוד אי בכהאי גוונא חשיב מעין מלאכתו, והנה הגמ' נקטה ב' חילוקים מבפנים ובחוץ, ומעומד, ויל"ע אם דוקא מחמת ב' החילוקים פליג ר' יהודה או בחד מינייהו נמי סגי.
אמנם צריך להבין טעמו של ר' יהודה מ"ט מעשה טפקא לא חשיב מעין מלאכתו, דהא חזי בכהאי גוונא לאפות פת, ומאי נפ"מ שזה בצורה אחרת, מ"מ זה משמש לתכלית של תנור.
כמאן מטלטלינן האידנא וכו'. מה דנקט ה"אידנא" צ"ל משום דבאותו זמן הוי כיסויי התנורין שבמתא מחסיא בלא בית אחיזה.
כמאן כר"א בן יעקב. צ"ב הלשון ששואל ומתרץ, ואמאי לא אמר דהלכה כראב"י, וכמש"כ תוס' דמשנת ר"א בן יעקב קב ונקי. [לשון "קב" כתב הרא"ש בערובין (פ"ד סי' ב') דבק"ב מקומות הלכה כמותו, אף שיש ממנו יותר שמועות, רק בק"ב מקומות הלכתא כוותיה, ורש"י בגיטין (דף ס"ז א') פירש בענין אחר עיי"ש].
רש"י ד"ה מבעוד יום. דגלי דעתיה מאתמול דלאו מנא הוא. משמע דהסברא בזה משום דצריך לבטלו מתורת כלי, ולא משום הקצאה בעלמא.
רש"י ד"ה רבי יהודה. ושוליו קרובים לשולי הבור. עי' חזו"א כלים (סי' ז' סקכ"ב) דלאו דוקא שוליו, דהא מיירי בתנור דלית ליה שולים, אלא סוף כותליו קרי להו שוליים.
בא"ד. וההיסק עולה סביב דופנותיו. נמצא דהיסקו מבחוץ, וקשה א"כ מ"ש מטפקא, דאמרי' דלא דמי לתנור לפי שהיסקו מבחוץ.
רש"י ד"ה ואם לאו. דנתיצה לא שייכא אלא בבנין מחובר. ולפי"ז מה שאמרה תורה את מזבחותם תתוצון, הוא דוקא במחובר לקרקע, וא"כ מזבח שלהם שלא יהא מחובר לקרקע לא יהא בו מצות נתיצה, ועי' ביאור הלכה סו"ס קנ"ב.
האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת. רש"י פירש שקשורה יפה, וצ"ב איך קושרים אבן לקירויה, ור"ח פירש שהיא מהודקת בחבית בלא קשירה, ולפי פירושו צריך שהאבן תהא בגודל המדוייק של הקירויה, והוא דבר לא שכיח.
ואם לאו אין ממלאין בה. מבואר דאין זה "יחוד" שמפקיע ממנו שם מוקצה, דנשאר אבן שכל תפקידו רק להכביד ונשאר בשמו אבן, ולכן כשאינו קשור יפה הוי מוקצה, ולא דמי ליחדה לישיבה או לעצור הדלת ששם יש כלי כזה והוי יחוד שמחיל עליו שם כלי.
ואם לאו אין ממלאין בה. רש"י פירש שנעשה בסיס לאבן, ובא לומר שאפי' אחר שיוציא האבן מתוכה ג"כ אסור לטלטל את הקירויה, ואפי' לטלטלה בפני עצמה באופן שאי"צ להאבן כדי לשאוב עמה, וזהו שדקדק רש"י וכתב אסור לטלטלה ולא כתב אין ממלאין בה כבמתני'.
רש"י ד"ה ואם לאו. ואין מטלטלין את הקירויה דשויא בסיס לאבן שנושאתה. משמע דבלאו טעמא דבסיס היה מותר לטלטלה, וקשה למה יהא מותר לטלטלה הרי מטלטל את האבן עמה. וצ"ל דכונת רש"י לכשלקח את האבן משם, דאסור רק משום שנעשית בסיס בהש"מ.
אך קשה על הקירויה עצמה למה אינה מוקצה, דהא כשאין האבן קשורה בה אינה ראויה למילוי ואין לה תשמיש אחר, והוי כאבנים בעלמא.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |