אילת השחר/שבת/קכה/ב

אילת השחר שבת קכה ב

דף קכ"ה ע"ב

זמורה שהיא קשורה בטפיח. ומפרש בגמ' דמיירי במחוברת לגפן, ומבואר מזה דשם כלי לגבי מוקצה אינו תלוי בדין טומאה, דהא מחובר אינו מקבל טומאה. ואין לומר דמחובר לקרקע הוא גזה"כ בדיני טומאה והוי ככלי אבנים וכדו' דאע"פ שאינן מקבלים טומאה מ"מ כלים גמורים הם, דלא דמי משום דמחובר לקרקע מבטל הוא משם כלי, וא"כ ה"ה לענין מוקצה נימא דמחובר לקרקע אינו כלי אלא צ"ל כנ"ל דלגבי מוקצה שם כלי אינו תלוי בדין כלי לגבי טומאה.

וכן אין לחלק דהכא מותר רק משום דהזמורה טפילה לטפיח, דדבר המחובר לקרקע אינו נטפל לתלוש.

פקק החלון וכו' אין פוקקין בו. פרש"י דמחזי כמוסיף על הבנין, ק"ק מ"ט מחזי כמוסיף על הבנין, והרי ניכר להדיא שאינו אלא פקק לזמן, מדלא סתמו בטיט ואבנים.

תנן התם אבן כו', אמר רבה וכו'. ופרש"י במגביה את החבית, וצ"ב מ"ט נקטה אסיפא ובגמ' מייתי לרישא. עי' מהרש"א ורע"א.

נעשה בסיס לדבר האסור. [עיין תוס' לעיל (דף נ"א א') שכתבו דאם דעתו להסיר המוקצה באמצע שבת אינו בסיס, ועיין שו"ע (סי' ש"ט ס"ד)].הגרע"א (בהגהתו לשו"ע סי' ש"ט ס"ד) הקשה דהרי הוא בסיס גם לדבר המותר דהיינו היין שבתוכה.

ויש להאלים הקושיא יותר דודאי עיקר כונתו בשביל היין שבו, ובלא היין לא היה מניח אבן כלל, ולכן אינו נוגע למש"כ המשנ"ב (סי' ש"י ס"ק ל"ג) דאם המוקצה וההיתר שוין הוי בסיס למוקצה, דהכא העיקר הוא היין. ופירש הגרע"א דעד גובה היין הוא בסיס רק לדבר המותר, ומכאן ולמעלה הוי בסיס רק למוקצה. ואפשר לחלק את גובה החבית מה שמעל היין למה שבגובה היין.

ונראה דדלת מקרר שיש בה שני איצטבאות ובאחד יש מוקצה ובשני יש דבר היתר נחשב בסיס לדבר האסור והמותר, ואין שייך בזה סברת הגרעק"א שדנים על גובה היין בפני עצמו ומה שמעליו בפני עצמו, לפי שכאן לדלת יש שימוש אחד של סגירת המקרר, ובחצי גובהה יש דבר היתר ובחציה דבר איסור, והדלת משמשת לשתיהם, משא"כ בחבית שאפשר לעשות חבית קטנה וגדולה.

לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי וכו'. משמע דגם במניח לשבת אחת סגי להכי, וחשיב כלי, דאי בעי דוקא לעולם הוי מצי לפלוג בדידה, לא שנו אלא במניח לשבת אחת, אבל במניח לעולם מותר, ומשמע דבכל גווני שרי, ועי' רמב"ן במלחמות.

נעשה כיסוי להחבית. יל"ע אם רק כשמכסה את כל פי החבית, או אפי' כשמכסה מקצת מפי החבית חשיב כיסוי.

נעשה כיסוי להחבית. והיינו דנעשה חלק מהחבית, אבל כיסוי בפני עצמו בלא כלי אין עליו שם כלי. ויל"ע במי שייחד בשבת את האבן להיות כיסוי האם יהיה חייב משום בונה, למאן דס"ל יש בנין בכלים, וחזינן דע"י מחשבה חשיב בונה, כמש"כ החזו"א (סי' נ"ב ס"ק י"ג) דהתולה תמונה על הכותל ומבטלו שם לעולם הו"ל בונה, הרי דמחמת דעתו נעשה בונה, אף שאם יחשוב שהוא לזמן אינו חייב משום בונה. ונראה דמש"כ החזו"א שמבטלו לעולם אינו דוקא שיחשוב בהדיא לעולם, אלא כל שמניחו בסתמא הר"ז לעולם. [ופשוט דאין דברי החזו"א אמורים אלא כשתולה על מסמר שבקיר, אבל במניח תמונה ע"ג מדף אף שדעתו שישאר שם לעולם אין זה בונה, דאטו המניח ספר בארון ודעתו שישאר שם לעולם הו"ל בונה].

התם כיון דלא הדקה בטולי בטלה. ופרש"י דגלי דעתיה דלא חשיב ליה כיון דלא הדקה. וצ"ב מה צריך לזה דבטלה, הרי כיון שלא קשרה דלא נעשית כלי ממילא היא מוקצית דאינה כלי.

צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר. משמע לכאורה דסגי באחד שמיחד לכולם, ולא שבא כל אחד וייחד לעצמו, וק"ק האיך מועיל הייחוד על כל האבנים, דילמא לא יהא צריך לכולם, דהא לא סיים באיזה ישתמשו, וקשה דבפ"ק דביצה מצרכינן זימן ביוני שובך שיסיים בדיוק איזה יונים רוצה ליקח ביו"ט, ולא אמרי' דסגי במה שמייחד את כל השובך, כיון שאין בדעתו לשחוט למחר כולם, ונימא ה"נ לגבי אבנים דצריך לייחד בדיוק האבנים שרוצה.

והנה היו כאן אבני הפקר ומהני ליה ג"כ יחוד, אך יל"ע אם היחוד מועיל רק להם, או לכל העולם. וכן בביצה ביוני שובך יל"ע אם כשאינו רוצה לשוחטם יכול אחר ליטלם ולשחוט.

איתמר ר' יוסי וכו' סואר של קורות גשוש של ספינה. להנך תרי מ"ד ע"כ לא מיירי בהפקר, וכן לדידהו לא אמר צאו ושפשפום, דלא שייך באלו הדברים, ולדידהו המחלוקת היא אם זה מוקצה מחמת ח"כ.

קפיד עליה. והנה אף שייחדו לישיבה מערב שבת אינו מבטל ממנו שם מוקצה מחמת חסרון כיס, דעדיין עומד הוא לשימושו הראשון, וכן סכין של מילה וכדו', אפי' אם משתמש בו בימות החול לחתוך דבר אחר כל זמן שעדיין עומד לשימוש של מילה חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס. (וכן מבואר ברמ"א סי' ש"י ס"ז).

רש"י ד"ה צאו ולמדום. שלא נצטרך ליגע בהם למחר. הלשון נגיעה צע"ק דהא במוקצה אין איסור נגיעה [עי' רמ"א סי' ש"ח ס"ג], ואף אין איסור על הישיבה ע"ג מוקצה, כמש"כ המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק פ"ב), וע"כ דמש"כ רש"י שלא ליגע היינו שלא נצטרך לטלטלם ממקומם למחר.

והנה בהא דלימדום ושפשפום יש בזה הזמנה להיות מוכן לישיבה שכל זמן שהוא מלא טיט וכדו' א"א לשבת עליו, ולא מצינו ענין הכנה שאינו מכינו לדבר שאליו הוא מיועד, ובספר דינים והנהגות (פי"ד אות כ"ב) מביא שאצל החזו"א היה אבן [בלטה] שיחדוה לעצור הדלת (שלא יסגר מפני הרוח וכדומה), ואמר החזו"א שיקשרו עליה חבל לייחדה לכך, והנה בקשירת החוט אינו עושהו יותר כלי שעוצר בו הדלת, ואפשר דלהכירא בעלמא עשה כן, וא"כ יל"ע דאולי מהני גם לצבוע האבן להיכירא.

רש"י ד"ה שהיא קשורה בטפיח. ששואבין בו מן הבור או מן המעיין. צ"ב למה הוצרך רש"י לפרש מן הבור ומן המעיין, דמאי נפ"מ בזה.

רש"י ד"ה האבן. והוצרך ליטול מן היין שבתוכה. משמע דבלאו הכי אסור לנער האבן, ורק כשצריך ליין שרי, ועי' מ"ב ש"ט סקי"ד ובשעה"צ שם.

רש"י ד"ה קפיד עליה. שלא יתעקם ומייחד ליה מקום. צ"ב למה הוסיף רש"י שמייחד ליה מקום, וגם במציאות לכאורה אינו מקפיד על מקומם רק שלא ישתמשו בהם כדי שלא יתעקם.

תוד"ה ואזדו. א"נ ראויים הם לישיבה טפי מאבנים. צ"ב קצת מצד המציאות דבחריות יש עוקצין וקשה לישב עליהם.

למטה מג'. מבואר שבפחות מג"ט אין איסור שימוש במחובר, ולפ"ז מותר לשכב על עשבים בשבת, וכ"ה במשנ"ב (סי' של"ו ס"ק י"ט), וביותר מג' אסור מצד האיסור להשתמש במחובר, והנה האיסור הוא רק בדבר צומח, ולא בכל עץ מחובר, אע"פ דלשון הגמ' "משתמש במחובר", דאי נימא דבכל עץ מחובר אסור להשתמש, א"כ איך אפשר לשבת על ספסל מחובר העשוי מעץ [אם תלוש ולבסוף חיברו חשיב מחובר, עי' מש"כ לעיל בע"א ברש"י ד"ה ההוא].

אבל עץ שצמח וכרתוהו ונשאר סדן מחובר לארץ, אם הוא גבוה ג' טפחים בפשטות נראה שעדיין נשאר בו תקנ"ח של איסור שימוש במחובר, אף שכבר הפסיק לצמוח. וכן מבואר מדברי המשנ"ב סי' של"ו סק"א אלא דהביא שיטות המקילין בימות החמה דמינכר לכל שהוא יבש.

גזירה שמא יקטום. יל"ע אם זה רק אסור משום גזירה, או שעשו את זה למוקצה מחמת זה. ולשון המשנה הוא ממלאין בה. [ואם לא קשורה אין ממלאין]. ויל"ע למה הוזכר במשנה הנידון רק לגבי אם ממלאין, אם זה משום דפעולות אחרות מותר כיון שאין בזה חשש שיקטום ולא גזרו סתם דין מוקצה אלא אסרו רק מה שעלול לגרום שיקטום, או דלאו דוקא קתני ממלאין, וגם לדברים אחרים אסור להשתמש בזה כי דינו כמוקצה לכל דבר, אמנם לכאורה גם אם לא נתנו לזה דין מוקצה מ"מ גם משום דשמא יקטום לחוד יש לגזור לכל דבר.

רש"י ד"ה שאינה קשורה. ואפי' יש עקמומית בראשה וכו'. העירו למה נקט כן רש"י ולא פירש שקשר בקשר שאינו של קיימא. ואפשר שלא שייך למלאות בה בקשר שאינו של קיימא, אך אם ננקוט בדעת רש"י דקשר שעושהו על דעת להתירו באותו יום מותר [עי' רמ"א סי' שי"ז ס"א], הוי מצי למינקט בכהאי גוונא, אך ממ"נ קשה דמצי למינקט שהיה קשור מבעוד יום.

רש"י ד"ה למטה מג'. לשאוב מן המעיין שאינו עמוק. י"ל דנקט שאינו עמוק משום דאל"כ כשיכניס הזמורה בתוך המעיין ושם הוא גבוה מג"ט אסור להשתמש בו.

והנה מה שפירשה הגמ' בג"ט סמוך לארץ זה מועיל לגבי איסור השתמשות במחובר, ויל"ע דאכתי מוקצה הוא והיאך מותר לכופפה בידו, דמטלטל מוקצה הוא.

רש"י ד"ה גזירה שמא יקטום. אבל בחריות לישיבה ליכא למיגזר. משמע דהחילוק הוא משום דלישיבה לא חיישינן שמא יקטום. אמנם יש גם את החילוק דזמורה רכה היא ונוחה לקטום משא"כ חריות שהם עבות וקשות לא חיישינן כ"כ, כמו שפרש"י מתחילה.

שאין עושין אהל עראי בתחלה ביו"ט וא"צ לומר בשבת. ק"ק מאי דנקט כ"ש לשבת, דהא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש, ואהל אין בו נפ"מ בין יו"ט לשבת.

שאין עושין אהל עראי. רש"י ותוס' חילקו בין עשיית גג לעשיית מחיצה, וצ"ע דהרי בבונה אין חילוק בין מי שבונה גג למי שבונה מחיצות, ולמה באהל יש חילוק בין גג למחיצות.

תוד"ה הכל. אלא נראה לר"ת דשפיר שייך בדפנות אהל היכא דמחיצה מועלת להיתר. מסברא צריך להבין מ"ש מתרת דוקא, דהא מחיצה שאינה מתרת מועלת לו ג"כ להיות לו מקום גדור מגנבים וכדו', ומ"ט זה גרע מעשויה להתיר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א