אילת השחר/שבת/פח/ב

אילת השחר שבת פח ב

דף פ"ח ע"ב

עושין מאהבה ושמחין ביסורין. ופירש"י על עליבה הבאה עליהם. מבואר שקבלת היסורים באהבה הוא תלוי באהבת המקום, וצ"ב מה שייך זב"ז, הרי הרבה פעמים אדם אינו מגיב על יסורים ואינו מפני אהבת המקום. וחזינן דבין אדם למקום ובין אדם לחבירו תלויים זב"ז.

ורצו לומר דהשמחה ביסורים של עלבונות הוא משום שיודע ומכיר שהכל הוא מהקב"ה, אע"פ שעשיית העלבונות הוא תלוי בבחירה של האדם. ועיין מהרש"א בגיטין (דף ל"ו ב'), ועיין חפץ חיים בשמיה"ל (שער התבונה פ"ח) מה שביאר בזה.

כצאת השמש בגבורתו. יל"ע אם בגבורתו של שמש או של הקב"ה. [בר"ה (דף כ"ג ב') איתא מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, והנה דעת הרמב"ם (יסוה"ת פ"ג ה"ט) דחמה ולבנה יש להם דעת, אבל שאר ראשונים כתבו דאין להם דעת, וא"כ מה הענין שלא ראתה חמה פגימתה של לבנה, אטו בדבר דומם יש ענין כזה].

שיצא מפי הגבורה. יל"ע למה הזכיר כאן מפי הגבורה, דלכאו' אינו כינוי להקב"ה, ותמיד מתארים את הקב"ה באחד מכינויו, ור' ישמעאל אכן תפס "מפי הקב"ה", ועיין לשון הגמ' במכות (דף כ"ד ב') שתים שמענו מפי הגבורה.

לשבעים לשונות. יל"ע לשם מאי נחלק לשבעים לשון, הרי הגויים בין כך לא קבלו את התורה, ואפשר כדי שאם ירצה גוי להתגייר יוכל להתגייר, ועיין מהרש"א.

סמא דמותא. נראה הכונה שמגדלת לו מדות רעות, וכמו שכתב אחי הגר"א בספר מעלות התורה בשם הגר"א דהטעם שנמשלה תורה למטר לפי שהמטר יורד ומשקה עשבים רעים וטובים, וכך הוא בתורה מתגדלים תכונות רעות בלבו ח"ו.

תוד"ה מה פטיש. וסנפירין לא זז ממקומו. והנה הלוחות היו של סנפירין ומ"מ משה הצליח לשברם, וכן אמרו בנדרים (דף ל"ח א') שמשה העשיר מפסלתן של לוחות, ומוכח שהיה באפשרותו לסתת אותם.

כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה קושרים לו שני כתרים. ובגמ' בע"א משמע שרק ס' ריבוא ישראל קבלו שני כתרים, והנה שיעור ס' ריבוא היינו אותם שמגיל כ' עד ס', והיו עוד הרבה פחותים מכ' ויתרים מס', וצ"ע מה גרעו אותם שמעל גיל ס' שלא קבלו כתרים, ומשה ואהרן היו מעל גיל ס' ולמה הפסידו הכתרים [אמנם אח"כ קיבל גם משה, כמבואר בגמ' להלן, וכולן זכה משה ונטלן].

הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו כו'. הענין צ"ב, דלמה הוצרך להעביר הרוח הראשון ולהוציא שני, הרי די שישאר הרוח הראשון. ועיין ספר ימלא פי תהלתך (ח"א עמ' רכ"ג) בענין כל דיבור שיצא מפי הקב"ה משנ"ת שם באורך, ואפשר שהגוים לא הריחו ריח זה, ואף שכל העולם נתמלא ריח היינו שאם ישראל היו שם היו מריחים.

יצתה נשמתן. נראה דאין זה מיתה ממש, דא"כ אפשר להסתפק בזה אם צריכים הזאה שלישי ושביעי (עיין נדה ע' ב'), אלא הכונה כעין התעלפות ויותר מכך.

אל תקרי ידודון אלא ידדון. צ"ב בכל אל תקרי למה לא לקרות כן, ובפרט כאן שאין רמז לדבר לולי האל תקרי, ומנלן לקרוא באופן אחר ועי"ז לחדש דבר זה, ועיין מהרש"א.

תנה הודך על השמים. היינו שהמלאכים רצו את הרוחניות של התורה שזה שייך גם אצלם, ועיין מהרש"א, ואחר שנמסר לישראל בטל מהם כח התורה וכמו שאמרו לא בשמים היא, והנה מצינו תורה גם אצל המלאכים, שאמרו (נדה ל' ב') שהמלאך מלמד את העובר כל התורה כולה, וע"כ צ"ל שבטל מהם כח התורה כנ"ל.

החזיר להם תשובה. יל"ע למה הקב"ה לא ענה להם, [ועיין מש"כ בימלא פי תהלתך (ח"א עמ' רכ"ד) בענין "מה אנוש כי תזכרנו"].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א