אילת השחר/קידושין/מח/א
המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. בריטב"א ביאר שיטת ר"ת דלכן מהני מחילה משום דרק שיעבוד הנכסים הוא דיכול למכור ולא שיעבוד הגוף, והא דיכול הלוקח לגבות מהלוה, אע"ג דאין לומר דכלול בהמכירה ג"כ הרשאה מהמוכר שהלוקח יכול לתובעו, דא"כ כשמת המוכר הא בטל ההרשאה וממילא אין הלוקח יכול לתבוע את הלוה, ולא צריך שהיורש של המוכר ימחול את החוב, דגם בלי זה כבר אין הלוקח יכול לתבוע את הלוה, דהא הרשאה כבר בטלה במיתת המלוה והלוקח אינו יכול לתבוע הנכסים בלי לתבוע את הלוה, וכיון דשיעבוד הגוף לא קנה הלוקח דאינו יכול לתבוע את הלוה ממילא אינו יכול גם לתבוע את הנכסים, לכן תירץ דנעשה כאילו הלוה אמר בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך כל זמן שלא תמחול, והיינו דבלי שהתנה כ"ז שלא תמחול, כיון דמשתעבד להלוקח א"כ הרי כבר שיעבד עצמו שיעבוד הגוף ללוקח ואיך מהני מחילת המלוה שיופקע החוב, וע"כ דמתנה דרק כ"ז שלא תמחול הוא דמשתעבד ללוקח. ולפי"ז מה דצריך לחדש דשיעבוד נכסים אפשר למכור ולא שיעבוד הגוף, כיון דבאמת משתעבד שיעבוד הגוף ללוקח, אלא דמתנה שמשתעבד רק כ"ז שלא ימחול המלוה, אלא דאם הי' עובר גם שיעבוד הגוף ללוקח בלי שהלוה מתנה, לא הי' שייך לומר שמתנה אם ימחול המלוה אינו משתעבד, כיון דכשמכר השטר אינו כלל של המלוה, לכן הוצרך לומר דנשאר שיעבוד הגוף גם למלוה ושייך להתנות. והא דהוצרך לפי"ז לחדש דשיעבוד נכסים יכול למכור, הא גם בלא"ה יש לומר דהלוה משתעבד לכל דאתי מחמת המלוה, רק כ"ז שהמלוה לא ימחול משום דאם אינו יכול למכור אפי' השיעבוד נכסים לא הי' נקרא דאתי מחמתי' כיון דלא חל שום קנין, וצע"ק לפי"ז דהא גם אם אפשר למכור שיעבוד נכסים מ"מ הא בזה לא הי' יכול לתבוע והוי כלא זכה כלום.
והדברים צ"ע דא"כ לא יועיל למכור למי שאז בשעת הלואה עדיין לא היו יכולים להשתעבד אליו, וכמו דפריך בגיטין דף י"ג ע"ב דלטעם דמעמד שלשתן מהני משום דהוי כאומר משתעבדנא לכל דאתי מחמתך לא יועיל להקנות לנולדים, וע"כ דיש אומדנא דהלוה רוצה להשתעבד, אך זה אומדנא דמשתעבד רק כל זמן שהמלוה או יורשו לא ימחול.
אלא דהביאור דהא דמסכים להשתעבד ע"כ משום דכ"א מבין דרצון המלוה בזה כדי שעי"ז יוכל למכור השט"ח אם יהי' זקוק לכסף, וכיון דללוה אין בזה שום הפסד להסכים להשתעבד לכל דאתי מחמתי' לכן הוא מסכים להשתעבד, אבל להסכים דיועיל מחילת המלוה אינו רוצה, דהא א"כ הוא מפסיד עי"ז שמשתעבד לכל דאתי מחמתי', וצריך לומר דמאן דפליג על שמואל וס"ל דלא מהני מחילה של המלוה דהלוה מסכים שלא יועיל מחילת המלוה, ולא מקרי דמפסיד כיון דבדרך כלל לא שכיח שהמלוה מוחל ואין כלול תנאי דרוצה שהמחילה של המלוה יפטרנו.
והכא באשה קמיפלגי מר סבר אשה סמכה דעתה מימר אמרה לא שביק לי' לדידי ומחל לי' לאחריני ומר סבר אשה נמי לא סמכה דעתה. מבואר דלוקח חפץ כגון קרקע ודאי לא סמכה דעתה דמוכר להקנות קרקעו בעד שט"ח, וכ"כ רש"י להדיא.
והנה ברא"ש (פ"ק דב"מ סי' מ"ח) הוכיח כהסוברין דמוכר שט"ח וחזר המוכר ומחל אינו חייב לשלם ללוקח אלא דמים שנתן ולא דמים ששוה השט"ח, מהא דכאן דיש דס"ל דאשה לא סמכה דעתה, ואי אמרת דמי שמוחל שט"ח חייב לשלם דמי שיווי השטר, הא בודאי מי שנתן לה השט"ח לא ימחול, דהא אז יצטרך לשלם כל דמי שיווי השט"ח ולמה לא סמכה דעתה, וע"כ דאינו מחויב לשלם אלא דמים שקיבל, וכיון דמה שקיבל היינו מה שנתקדשה לו וזה אינו אלא שו"פ לכן לא סמכה דעתה. וצ"ע דא"כ זה שייך רק באשה דלא נתנה לו רק פרוטה, דאשה אינה חפץ ששייך לשומו בכסף לכן מחשבינן רק שנתנה לו פרוטה, אבל למה מוכר קרקע לא מקנה קרקעו ולא סמכה דעתו דמוכר, הא ע"כ אם הלוקח הקרקע ימחול השט"ח שנתן בעד הקרקע יהי' מחויב לשלם מה שקיבל דהיינו שיווי הקרקע.
שם. מר סבר אשה סמכה דעתה. וביאר רש"י דבלוקח ודאי לא סמכה דעתה, לפי"ז יוצא דמוכר שט"ח לחבירו לא קנה אלא בכתיבה ומסירה וכסף כפי מה שהסכימו לשלם עבור קניית השט"ח, דהא כמו דהמוכר לא סמכה דעתי' בעד שטר להקנות הקרקע, ה"נ הלוקח שט"ח לא סמכה דעתו להתחייב לשלם כספו, וכיון דהמוכר הא לא רצה להקנותו השט"ח אם משיכת הלוקח לא יעשה חיוב על הלוקח לשלם הדמים שהסכימו ביניהם, נמצא דיצטרך גם נתינת מעות כל שיווי דמי השטר שהסכימו ביניהם, וצ"ע דלא נזכר כלל דצריך גם שהלוקח יתן כל דמי השטר.
והנה בהא דאמרינן אשה סמכה דעתה, משמע דזה רק לענין קידושין דחושבת שמה שנתן לשם קידושין לא ילך להפסיד לה, אבל כשיקנה מארוסתו חפץ ע"י שט"ח דינה ככל אדם דלא סמכה דעתה.
שם. והיינו דלא סמכה דעתה וכו' והכא באשה קמיפלגי דמר סבר אשה סמכה דעתה וכו' אשה נמי לא סמכה דעתה. הנה בכל דבר שיתן לה לא נאמר דחוששת שמא ישבור לה הדבר שנותן לה ולמה כאן חיישינן, ואין לחלק דשאני כאן דכשלא תגבה לא קיבלה כלום, דהא לא חוששת שמא הלוה לא ישלם וישתמט בכל מיני ערמומיות, ואפי' אם זה שטר שאינו גובה ממשועבדים, וע"כ משום דקונה זה על הספק ומסכים ליקח את השטר משום ספק, וכמו דמצינו בקונה כתובה בטובת הנאה, ולמה כאן גרע דלא יועיל מחמת דלא סמכה דעתה, ובכולי דוכתי דמצינו לא סמכה דעתה כגון במקדש בשיראי (לעיל ז' ע"ב) דלא סמכה דעתה שזה שוה חמשין, וכן לעיל דף מ"ז בכסיפא לי' למיתבעי', נמצא דלא יהי' לה כלל מה שאומר ליתן לה, אבל מה שאולי ימחול ויפסיד לה למה זה גורם להיות לא סמכה דעתה הא נכנסת בהסכמתה להספק.
ואין לומר דכיון דאפשר דלא תגבה לא מקרי דקיבלה, דהא באם לא תגבה מחמת דהלוה לא ירצה לשלם אינו גורם דלכן לא סמכה דעתה.
ואפשר לומר דכיון דיש אפשרות שימחול נמצא דלא הוציא עדיין המלוה מרשותו, ואם סמכה דעתה ג"ז מקרי כסף, אבל אם לא סמכה דעתה הוי כמו בשט"ח על עצמו, דכתבו דכיון דלא יצא עדיין מרשותו לכן אינו יכול לקנות בזה, ה"נ כאן זה תלוי דאם סמכה דעתה מקרי שקיבלה כסף שיצא ממנו, ואם לא סמכה דעתה היינו דלא סמכה דעתה שנתן לה דאפשר דלא יצא מרשותו עדיין, ולאלה דסברי דמהני שט"ח על עצמו, צ"ל דכאן גרע ע"י שיכול להפקיע כחה עפ"י דין, משא"כ שט"ח על עצמו הוא מוכרח לשלם עפ"י דין.
ובזה יש ליישב מה דבש"ך (סי' ס"ו ס"ק ע"ו) כתב לגבי למי שייך השט"ח [היינו הנייר] במכר שט"ח, נפק"מ דאם קידש הלוקח בשטר הזה אשה דיהי' ספק קידושין, ואע"ג דבין כך הוי ספק קידושין מחמת דבמקדש בשט"ח אמרינן אולי האשה סמכה דעתה, מ"מ נפק"מ אם שילם הלוה להמלוה או שמחל המלוה להלוה חובו דאז אין כבר חוב, מ"מ יהי' ספק קידושין דשמא שייך השטר להקונה השט"ח. והעיר עליו הגרעק"א (בהגהות שנדפסו בכתב וחותם סי' נ"ב על חו"מ סי' ס"ו ש"ך ס"ק ע"ו) דבלי זה לא יהי' ספק קידושין מחמת הקנאתו החוב לה, דהא כל הטעם דמקדש בשט"ח יהי' ספק קידושין דאולי סמכה דעתה דלא שביק לדידה ומחיל לאחרינא, אבל כאן המלוה שפיר ימחול, דרק על המקדש היא בוטחת, אבל כאן דהמקדש הוא הקונה את השט"ח הרי אינה בטוחה שהמלוה לא ימחול להלוה ובודאי לא סמכה דעתה ואינה מקודשת, ולהאמור הרי כמו שנכנסת בספק שמא הלוה לא ישלם ה"נ נכנסת ומסכימה לכל ספק הפסד, ורק היכא דביד המקדש עדיין אפשרות למחול הי' סברא דאז לא סמכה דעתה והוי כמו שהדבר לא יצא מהמקדש, וע"ז אמרינן דלא שביק לדידה ומחיל ומקרי שקיבלה ממנו, אבל היכא שממנו זה יצא דהמקדש נתן מה שהי' לו בהחוב, אלא דיכול אדם אחר להפסיד, ע"ז לא איכפת לן דמ"מ הוא נתן מה שיש לו בו, ומה שיתכן שהיא תפסיד אינו גורם שלא יהי' קידושין, וכמו שלא איכפת לן אם יהי' סיבה אחרת שהלוה לא ישלם.
תוד"ה המוכר. ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול. הנה זה א"ש אם נימא דלהמוכר נשאר אפשרות לגבות את החוב, ואם יהי' לו עדים שנשרף השטר באופן שהלוה לא יוכל לטעון איני משלם בלי שתחזיר את השטר, יוכל לגבות מהלוה, ולא יכול לומר כיון שזה כבר של הלוקח אין לי עסק אתך בזה, אבל לומר דלא יוכל לגבות ומ"מ נשאר שלו רק למחילה אין לזה סברא, ובאמת בתוס' ב"ב (דף ע"ז א' בד"ה קני בסוה"ד) כתבו דצריך טעם למה לא קני קנין גמור ויוכל הלוה לומר לו לאו בע"ד דידי את ויקנה לגמרי שלא יוכל המלוה למחול כיון דאקני לי' שיעבוד קרקעות, משמע דכשיכול למחול יוכל נמי לגבות מהלוה ולא יוכל הלוה לומר להמוכר לאו בע"ד דידי את.
תוד"ה כי קאמר. היינו דוקא כשאין הלוה בפנינו בשעה שמכר לו את השטר. מבואר בדבריהם דקנין מעמד ג' אינו רק באומר להלוה תנהו לפלוני, אלא גם במוכר לא' בנוכחות הלוה קנה בקנין מעמד ג', ומ"מ נראה דאם הלוה לא שמע שהמוכר מכר להקונה לא מקרי מעמד ג'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |