אילת השחר/נדרים/לט/א
וכגון דלא אדרי' מן חיותי'. ופי' הר"ן דסתמא דמלתא כן הוא. יש לעיין אם דוקא כשהדירו הי' כבר חולה דאז אמדינן דלא התכוין על ביקור כיון שזה חיותו, או דאפי' בשעה שהדירו הי' בריא, מ"מ אמדינן לדעתו דאם יהי' חולה לא אדרי' מזה.
ר"ן ד"ה ואי בשנכסי חולה אסורין. שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית לי' לאתהנויי מאיסורא. ויש לעיין אם זה כיון שעומד ומתעכב דכה"ג כתב הר"ן (לעיל דף ל"ג) בשם הרמב"ן דמקפיד על סתם אנשים וזה לא הוי ויתור, ולכאורה הא הוא לא הי' מוכן לתת כסף עבור להתעכב בחצירו של זה, כי איזה צורך יש לו להיות כאן רק לטובת החולה, א"כ מה הוא נהנה.
ואפילו אם פירוש הקושיא כיון דמתניתין אתיא כמאן דאסר ויתור, מ"מ צ"ע דמה הוא נהנה, בשלמא התם שעובר לצרכו שייך לומר דנהנה אע"ג דהוי ויתור, אבל כאן אין לו שום צורך רק לעשות המצוה לבקר חולים.
ר"ן ד"ה דאפי'. החמירו על עצמן שלא ליטול שכר אף על הישיבה. יש לעיין אם חכמי העיר עשו תקנה או שהחמירו רוב האנשים והמיעוט מחויב להיות נגרר. כן יש לעיין אם זה עושה הפקעה בחיוב הממון דאינו מחויב, או דאם ירצה לקחת יש לו איסור אבל מגיע לו שכר, ואפי' אם הלה יוכל לומר דאיני רוצה לתת שיהי' לך איסור, מ"מ אולי יועיל תפיסה, משמע דזה עושה הפקעה להחיוב. וצריך לחלק מאם הבטיח אתנן דצריך לשלם לה אע"ג דודאי זה אסור, דהתם האיסור הוא הזנות ולא לקיחת השכר, משא"כ כאן דהאיסור הוא לקיחת שכר נפקע הדין ממון בזה.
והנה מדברי הר"ן שכתב דבמקום שאין מחמירין ומותר ליטול שכר ליכא מצוה, וזה צ"ע דלמה אין מצוה, דנהי דמותר ליקח שכר, אבל אם רוצה לעשות בחנם ואין החולה מוכן לתת לו שכר למה אין מצוה, ובשלמא בהא דלעיל (דף ל"ג) דהי' בטל מן הסלע דאז אין מצוה ואסור להחזיר בחנם כיון דמפסיד, אבל כאן דאינו מפסיד כלום למה אין מצוה, ואף דיש לאסור כיון דיכול לקחת שכר, אבל לא משום דאין מצוה.
וצ"ל כמושנ"ת לעיל (דף ל"ח ב') דעיקר מצות ביקור חולים הוא לבקר בחנם, ואם לוקחין שכר היינו דאין מצוה, דאילו הי' מצוה אז הי' אסור ליקח שכר, דא"כ בטלת המצוה, ול"ד לפיסוק טעמים דהתם המצוה הלימוד ולא לעשות לחבירו, אבל כאן דכל המצוה היא לעשות לחבירו, אם יכול לקחת שכר נמצא דאין חיוב כלל.
ומ"מ צע"ק אם יש מצוה לישב בחנם, דכיון דמעיקר הדין מותר ליקח שכר, הרי דזה לא נכנס במצות ביקור חולים, א"כ כשאסרו ליקח שכר אפשר דלא חייבוהו לישב אלא דאסור לו לדרוש שכר ע"ז, וא"כ איך יש מצוה, וע"כ צ"ל דבזה שהחמירו לא רק אסרו ליקח שכר אלא דחייבוהו לישב בחנם, וזה צ"ע דבשלמא מה דחל חומרתם, אפשר דכל א' מחויב לנהוג איסורי המקום, אבל איך חל מצוה וחיוב ע"י חומרתם.
בא"ד. דמקום שאין מחמירין על עצמן בישיבה ליכא מצוה ונמצא חולה חייב בשכרו. יש לעיין הא החולה ע"כ לא ביקשו שישב דא"כ עביד שליחותי', ולהר"ן משמע דס"ל (לעיל ל"ג ב') דעביד שליחותי' תמיד אסור, וכיון דלא ביקש ממנו איך יכול לחייב שכר להחולה, ופשוט דאע"ג דבשחוק לפני מקרי הנאה ששו"כ, מ"מ אם לא יאמר שחוק לפני ושחק לפניו לא יכול לבקש שכר, ולמה כאן יכול לבקש שכר ע"ז.
בא"ד. במה דפירש דמעיקר הדין מותר ליקח שכר על הישיבה, יש לעיין דהמקשן הקשה דאי בשנכסי מבקר אסורין על החולה אפילו יושב נמי, הרי דהוי פשיטא לי' דהוי מצוה, ובתירוץ מסקינן להיפך דמעיקר הדין אין מצוה בישיבה, וא"כ הול"ל מי סברת דיש מצוה, אין מצוה, אלא דיש שהחמירו על עצמן.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |