אילת השחר/נדרים/לז/א
ר"ן ד"ה אמר שמואל. ובאותן מקומות אפי' מקרא יכול ללמדו שהרי מכיון שהחמירו על עצמן למצוה אינן רשאין ליטול שכר. יש לעיין איזה איסור יש, וע"כ דב"ד של מקומן משום גזירה אסרו, ואין בכח הב"ד ההוא לתקן רק על העיר ההיא, דיש לעיין אם זט"ה יכולים לתקן תקנות כאלה, דהא אין זה נוגע לעניני העיר, ויש לעיין למה הוצרך לומר דמכיון דהחמירו על עצמן אסור כבר, תיפוק לי' דשם שאינן נוטלין שכר וממילא מותר במודר הנאה ללמדו.
בא"ד. ולימוד גופי' נמי לאו הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו. יש לעיין אם זה דוקא כשרוצה ללמוד לשמה דאז מצות לאו ליהנות ניתנו, אבל אי מעורב בזה כונה שרוצה שיכבדוהו, אז הוי כהנאה צדדית בהדי מצוה ואסור, וא"כ צ"ע וכי כו"ע לומדים תורה לשמה, ואיך קפסיק ותני דמותר ללמדו, ויש לעיין אם מותר משום דלהמדיר אין לחשוש שמא המודר יש לו כונות אחרות חוץ ממצוה, אבל המודר אם יודע בעצמו שיש לו כונה חוץ מלשמה באמת אסור ללמוד מהמדיר.
ומסתבר יותר [כמו שאמרו לי] דזה מקרי רק גורם, דאין נותן לו הנאת כבוד כעת, ולא דמי להא דככרי עליך (לעיל דף ל"ד ב') דכתב הרא"ש דנהנה דבמה שמזמינו מכבדו, דהתם יש לו כעת כבוד משא"כ כשלומד. ויש לעיין למ"ד מצות ליהנות ניתנו למה מקרי דנהנה עכשיו, הא הנאתו היא שאח"כ יקבל שכר, וצריך לומר כיון דמקיים כעת המצוה אסור, דהא כבר מגיע לו שכר אע"פ שישלמו לו אח"כ, וכיון דבעד המצוה יש בודאי שכר, אז לולא דלאו ליהנות ניתנו דהיינו דהנאה זאת אינה אסורה באיסורי הנאה והי' מחשבא הנאה כמו שאר הנאות ודאי הי' אסור, אע"ג דקבלת שכר יהי' אח"כ, אבל מה שמצפה לכבוד הא אינו מגיע לו דבר שזוכה כעת ולא מקרי נהנה.
ר"ן ד"ה וכתיב ראה למדתי. וליכא למימר נמי דכאשר צוני הכי קאמר כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר דודאי ישראל לא היו מפקפקין בכך דהא כתיב בך יאמינו לעולם. צ"ע דבלי שיאמר כאשר ציוני מנ"ל דצוהו שיאמינו לו בזה, וצ"ל דהי' ידוע דאומר הכל בשם הקב"ה. וצ"ע הא מצינו קרח ועדתו שאמרו דמשה רבינו עשה מדעתו ולא האמינו בו במה שאמר שזה הכל מה', והי' יכול לומר דממ"נ, אם לא יאמינו אז גם אם יאמר כאשר צוני לא יאמינו.
שכר שימור. יש להבין דהא בעד שימור הו"ל כשומר בעדו, דלכאורה הו"ל כמבריח ארי ולחנן לא יכול לתבוע שכר בעד שמירה, ואם דכאן הו"ל כשכרו לשומרו, מ"מ כיון דביקש ללמדו בחנם לא מחויב לי' מלבד מחילתו כיון דאין חיוב תשלומין ע"ז, ואולי מ"מ כיון דביקש לשמרו מקרי שמהנהו שמצד הדין הי' מגיע לו, ואולי דשמירת גופו הו"ל מצד השמירה הנאה כיון שמקבלין ע"ז שכר, ולא דמי לשמירת ממונו.
והנה לקמן (דף ל"ט) באם לא לוקחין שכר אפילו על הישיבה, דמ"מ אם ישהה יותר מדאי כתוב דאסור, ופירש הר"ן דכולי האי בכולי' דוכתי לית להו למיעבד בלא אגרא, וצריך טעם דמ"מ הא לא משמע דנהוג בכל המקומות לקבל שכר, אלא דכולי האי ששוהין ראוי הי' לקבל שכר, אבל מ"מ כיון שאין מנהג מיוחד לקבל למה אסור, וצריך לומר כיון דמהנהו בישיבה, מקרי עצם הישיבה הנאה כיון דאית לי' לקבל שכר אם הי' יכול לקבל, והחילוק הוא דכשעושה לו דבר שיש מזה הנאה, אלא דבלי שעולה כסף לא הי' נקרא אלא כגרמא כיון דהוי מצוה, אבל כיון דהוי ראוי לקבל שכר נקרא שעושה לו הנאה, וכאילו נותן לו חפץ שוה כסף, אבל בפורע חובו הא עצם הנתינה ופרעון החוב לא נקרא שנתן לו הנאה, דכל ההנאה היא זה שנפטר מחובו, וזה הא הוא מבריח ארי בעלמא, משא"כ כשיש איזה הנאה אחרת וזה עולה כסף הו"ל הנאה ההיא כחפץ השו"פ.
ובר"ן (דף ל"ח ע"ב) מבואר דבתו בוגרת אם החתן ביקש את אבי הכלה שישתדל לדבר על לב בתו שתסכים להנשא לו דאסור, וברשב"א חולק כיון דאין צריך לזה דיני שליחות, אמנם צ"ע דהא מהנהו כאומר דבר עלי לשלטון ובודאי זה שו"פ לו, וצריך לומר כיון דאין הנאה מעצם הדיבור אלא ממה שתנשא לו, ולא דמי ליושב ומבקר את החולה דנהנה מישיבתו אצלו, וכן בשכר שימור רצונו השמירה, משא"כ כאן דאין רצונו רק הדיבור אלא התכלית שתינשא לו, ולפי"ז דבר עלי לשלטון בחנם ג"כ יהא מותר כיון דאין ההנאה מעצם הדיבור.
ובר"ן (ד"ה בקטן) מבואר דבאם הקטן מודר הנאה אסור ללמדו דהוי ספי לי' בידים, ובקרן אורה הקשה דהא ההנאה היא מה שאינו משלם ואין כאן ספי לי' בידים, ולהנ"ל ההנאה הוא הלימוד או השימור, אלא דכיון דעולה כסף מיקרי הנאה האסורה.
שכר פיסוק טעמים. והיינו משום דזה לא מה"ת, ולמאן דפליג וס"ל דזה מן התורה, צ"ל דזה נכלל בכלל מצוה דלימוד התורה, וכמש"כ הר"ן לקמן בע"ב דהם בכלל חוקים ומשפטים. וצ"ע להפוסקים דס"ל דמצות דרבנן לא אמרינן לאו ליהנות ניתנו [יעוי' בסוף ספר בית הלוי] למה מותר ללמדו מקרא דהיינו פיסוק טעמים במקום שאין נוטלין שכר, דהא יש לו הנאה מהמצוה דרבנן.
יש לעיין אי פיסוק טעמים דרבנן כללו את זה רבנן במצות לימוד התורה, או דרבנן לא יכולים לומר דזה תורה, והוי רק מצוה אך לא תורה, ומ"מ נראה דללמוד דיני תקנ"ח או גזירותיהם הוי ממש לימוד התורה אפי' מן התורה, דהתם הא זה דין, אבל פיסוק טעמים אם אינו מה"ת לא יהי' עי"ז דין לימוד תורה וצ"ע.
והראוני בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ו) דפסק הרמ"א (בסעי' ה') דכל חידושי סופרים דהיינו מה שנתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו, ומקור הדין מהגהמ"י (פ"א מהל' ת"ת), וקשה לומר דאם לומדים מסכת עירובין אינו מקיים מצוה דאורייתא, אלא התם הכונה ללמוד איך עושים עירוב ולא ללמדו הלכות עירוב וצ"ע.
והעירוני לתרץ דמה שפסק הרמ"א דמותר לקבל שכר עבור לימוד תקנת חכמים, משום דס"ל דרק עבור לימוד חוקים ומשפטים אסור לקבל שכר אבל שאר דברי תורה מותר.
ועדיין יש להוסיף בזה, דהנה הא מבואר דאילו אותה תקנה היתה מן התורה, היתה אסורה, דהיתה בגדר חוקים ומשפטים, רק מחמת מה שזה דרבנן מוריד זה מדרגת חוקים ומשפטים.
והנה הגאון ר' אלחנן בקונטרס דברי סופרים (סי' א' ס"ק ל"ב) הביא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם יש לא תסור על איסור דרבנן, דגם הרמב"ן ס"ל דיש איסור לא תסור, אלא דלדידי' לא נאסר הדבר אלא דעובר על דברי חכמים, משא"כ להרמב"ם נעשה הדבר כדבר האסור, ובאילה"ש שבועות (דף ל"ט) הוכחנו דע"כ גם באיסור דרבנן נעשה איסור בהדבר ולא רק דעובר על דבריהם, עכ"פ לפי הרמב"ם הא ביאר הגר"ח דחל איסור כמו שגזרו ותיקנו, נמצא דדבר דאם זה אסור מדאורייתא הי' זה חוקים ומשפטים, אז גם אם זה אסור רק מדרבנן זה חוקים ומשפטים, לכן נצטרך לומר דעל מה שרק מדרבנן זה חוקים ומשפטים לא אסרו ללמד בשכר.
בשלמא למ"ד שכר פיסוק טעמים היינו דלא ילמדנו אלא למ"ד שכר שימור וכו'. ופירש הר"ן דלהא מ"ד מאי נפק"מ בין לשנות פעם ראשונה לשניה. צע"ק דהנה בוודאי לא איירינן דלמ"ד פיסוק טעמים אומר לו אשלם לך רק על פיסוק טעמים ולא על שמירה, וכן למ"ד שכר שימור אינו מתנה עמו דישלם לו רק עבור שכר שמירה, דודאי הוא מתנה מסתמא שישלם לו, ולמ"ד פיסוק טעמים מותר משום הפיסוק טעמים, ולמ"ד השני רק עבור השמירה, וא"כ למה למ"ד פיסוק טעמים מותר ללמוד פעם שניה, דנהי דבפעם שני' אין כ"כ טירחא, מ"מ הא בוודאי יש צורך שמירה, ולגבי שמירה הא אין חילוק בין פעם ראשונה ושניה, משמע מהגמ' דלמ"ד שכר פיסוק טעמים פליג נמי וס"ל דאין שוה השימור שיהא אדם מוכן לשלם שכר עבור זה. ואין לומר דיתחייב בזה מדין יורד, דלא מקרי השביח והוי מבריח ארי דלא ברי היזיקא.
גדול בר שימור הוא בקטן קתני. הנה במחנ"א (הל' זכיה מהפקר סי' י"א) הסתפק במחילה אם זה קנין כזה ולקטן לא יועיל מחילה, או זה ענין סילוק וגם הקטן נפטר ע"י מחילה, ותלה זה במחלוקת הראשונים ז"ל, ולאלה דסברי דלקטן לא יועיל המחילה, למה לא יוכל ללמד דהא לא חל המחילה להקטן, ויש לעיין אם אסור משום שמא דמסתמא כשיגדל ימחל לו ואז יזכה הקטן, דמי יימר דאז ימחל לו ולמה כעת יהא אסור ללמד, ולמה פריך בפשיטות קטן בר שימור הוא, גם לאלה דצריך לקנות לא תועיל מחילה בע"כ ומי יימר דאז כשיגדל ירצה לזכות ונאמר לו דישלם אז, ובשלמא בגדול אם כעת כבר נפטר, א"כ כשלומד הרי מהנהו תיכף, אבל על אח"כ למה פשוט דאסור, ואולי יש לומר דפשוט להגמ' דיש לגזור דאח"כ ג"כ ימחול ויסכים.
ר"ן ד"ה בקטן. דהוי האי מודר קטן דאע"ג דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אפ"ה לא ספינן לי' בידים וכשמלמדו הרי הוא מהנהו. עיין בקרן אורה ושלמי נדרים דתמהו דהא עצם הלימוד אינו אסור אלא מחילת הכסף ובזה אינו ספי לי' בידים. וצ"ע דלכאורה כשמוחל לו הוי כספי לי' בידים, דודאי אין הכונה ביד אלא שעושה לו הנאה ממנו הוי ספי לי' בידים.
אמנם יש לעיין לשיטת הרשב"א והריטב"א בב"מ (דף ע') בהא דמעות של יתומים להלוות הרבית דכל שאין היתומים עושים בידים האיסור אינם עוברים משום לא תאכילום, וכן אין ב"ד מצווין להפרישן, ולדידהו כיון דעצם הלימוד אין איסור, אלא מה שמוחל להם כסף, דבזה אינם עושים שום מעשה בידים, צ"ע אם עוברים, ומ"מ שאני התם דהאיסור הוא לקיחת הריבית וזה אין עושים היתומים בידים, אבל כאן הא הוא נהנה מה שמלמדין אותו חנם.
לשמור את התינוק וכו'. עיין בקהלו"י (ב"מ סי' ל"ג אות ה') דנתקשה על מה דמבואר בב"מ (דף נ"ח) דאם שומר להקדש היה חייב כמו להדיוט, היה חייב באחריות גניבה ואבידה להקדש, הא התינוק והזרעים אינם של הקדש, ודן לומר דכיון דמזה יש הפסד להקדש היה שייך לחייב אע"ג שהדבר אינו שייך להקדש. ועדיין צ"ע דהא גם אין הפסד אלא מניעת ריוח שלא יהיה להם זרעים, ובתינוק קשה יותר דמה הפסד ממוני יש להם.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |