אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/לז

יום חמישי ז' כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף לז

ספייה לקטן במקום חינוך למצוה

איסור ספייה בלימוד תורה לקטן מודר הנאה

במשנה בנדרים (לה:) שנינו: ותורם [- המדיר הנאה את חבירו] את תרומתו ומעשרותיו [- של המודר] לדעתו, ומקריב עליו קיני זבין קיני זבות... ומלמדו מדרש הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא. אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא.

ובגמרא (לו:) מקשינן: מקרא מאי טעמא לא ילמדנו, משום דקמהני ליה, מדרש נמי קמהני ליה. ומיישבת הגמרא: אמר שמואל, במקום שנוטלין שכר על המקרא [- וכשמלמדו מרוויח לו סכום זה שאינו צריך לשלמו], ואין נוטלין שכר על המדרש. ובאה המשנה להשמיענו אגב אורחא, שאף במקום שנוטלין שכר, על המקרא – שרי למשקל, על המדרש – לא שרי למשקל.

גם על הכרעה זו תמהה הגמרא (לז.): מאי שנא מדרש דלא, דכתיב "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם", וכתיב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני השם" – מה אני בחינם אף אתם נמי בחינם. מקרא נמי בחינם.

ומיישבת הגמרא: רב אמר, שכר שימור. ורבי יוחנן אמר, שכר פיסוק טעמים. וטעמים אלו שייכים רק במקרא, שכן רק במקרא יש טעמים, וכן קטנים הצריכים שימור לומדים מקרא דוקא ולא מדרש. וממילא במדרש שאין בו טעמים ואף אין צריך לשמר את לומדו, כי מן הסתם גדול הוא – אסור לקחת שכר על לימודו.

והנה במשנה שנינו שאסור ללמדו מקרא, ובשלמא למאן דאמר 'שכר פיסוק טעמים', אם כן יש לומר שלכן אסור למדיר ללמד את המודר ובכך להרוויח לו שכר זה. אבל למאן דאמר 'שכר שימור', מדוע ייאסר על המדיר ללמד את המודר מקרא, הלא בלאו הכי אסור לו לקחת ממנו שכר עבור זה, כיון שכל טעם ההיתר לקחת שכר על הלימוד הוא 'שכר שמירה' מה שלא שייך במודר גדול שאינו בר שמירה. על כך מבארת הגמרא שאכן משנתנו עוסקת ב'קטן', וטעם האיסור בלימוד מקרא הוא משום 'שכר שימור' שהיה צריך לשלם ונחסך ממנו.

הר"ן על אתר תמה על העמדת המשנה במודר קטן, שאם כן כיצד מפורש במשנה שאסור ללמדו מקרא – הלא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו ומה שייך להטיל עליו איסור ללמוד מקרא. ומבאר הר"ן דמכל מקום אף שאין בי"ד מצווים להפרישו, אך לא ספינן ליה בידים. וכיון שכשמלמדו הרי הוא מהנהו נמצא שיש כאן איסור ספייה, ולכן הכריע המשנה שאסור ללמדו מקרא.

הערת הערוך לנר מיסוד התוספות בפסחים שאין איסור ספיה במקום מצות חינוך

והנה לעיל (לו.) הובאה דעת רבי זירא שמינוי קטן על קרבן פסח הוא מדרבנן, ו'שה לבית אבות' לאו דאורייתא. והתוספות בפסחים (פח. ד"ה שה) הקשו אף הם היאך מאכיל פסח שלא למנויו, ואף שקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, אך לספות לו בידים אסור. ויישבו התוספות וזה לשונם: ואומר ר"י, דהתם ילפינן מ'לא תאכלום', ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות, אבל כהאי גוונא דאיכא חנוך מצוה שרי, ע"כ. והנה פשטות לשון התוספות מורה שבמקום חינוך מצוה ליכא לאיסור ספיה לקטן, ולכן מותר להאכיל לקטן קרבן פסח מחמת מצות חינוך על אף שעובר באיסור ספייה על אכילת הקטן שלא למנויו.

וכתב הערוך לנר (נדרים שם), שלפי זה נמצא שדברי התוספות והר"ן אינם יכולים לעלות בקנה אחד, שכן אם אין איסור ספיה במקום מצות חינוך, מה הועיל הר"ן ביישובו על קושייתו איך אוסרים על קטן מודר ללמוד מקרא, והלא קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו. שהר"ן יישב על קושייתו שמכל מקום אסור לספות לו בידים, אך מדברי התוספות הלא מבואר שבמקום מצות חינוך אין איסור ספייה לקטן, ואם כן גם במקום חינוך לתלמוד תורה לא יהיה איסור ספיה, וחזרה קושיית הר"ן למקומה מדוע ייאסר ללמד הקטן מקרא.

ובאמת הר"ן לעיל (לו.) הקשה אף הוא כקושיית התוספות בפסחים, כיצד מאכילים את הפסח לקטן, כיון שאינו בר מינוי מדרבנן. והר"ן נטה מביאור התוספות וחידש דלא נאמר איסור אכילה שלא למנוייו אלא בראויים להמנות, אבל קטנים דלאו בני הכי, לית לן בה. ואם כן אדרבה נראה שהר"ן אזיל בזה לשיטתו שיישב קושיית התוספות בפסחים באופן אחר, לפי שאינו מסכים לחידושם של התוספות שבמקום מצות חינוך אין איסור ספיה [וכן העיר בספר צבא הלוי (יבמות, 'לא תאכילום' אות ו, עמ' 200)].

ביאור השלמי נדרים שכל קושיית התוספות היא על איסור ספיה דרבנן

אלא שעדיין יקשה – וכך העמיד הקושיא בשלמי נדרים – על דעת התוספות, כיצד יבארו את סוגיית הגמרא באיסור תלמוד תורה למודר קטן, והלא סוף סוף לדעת התוספות במקום חינוך ליכא איסור ספיה, וא"כ כיצד ייאסר על המדיר ללמד את המודר תורה אף שהקטן אינו מחוייב במצות, הלא על כרחנו צריך לפרש שהוא משום איסור ספיה, ואילו לדעת התוספות אין איסור ספיה במקום מצות חינוך.

את קושייתו של השלמ"נ נראה ליישב, בהקדם הערה נוספת על דברי התוספות, שאף אותה מעלה השלמי נדרים, ועליה עמדנו כבר במקום אחר, והיא, שמה שנראה כמחלוקת בין הר"ן בנדרים לתוספות בפסחים, הוא למעשה סתירה בדברי התוספות עצמם, שכן בנדרים כתבו התוספות ממש כדברי הר"ן, "דלא אסר רחמנא [- שלא למנוייו] אלא להנהו דאיתנהו במצות 'תכוסו', אבל אותם דלא שייך בהו, לא מיירי" – הרי שהתוספות עצמם מפרשים שקטן אינו אסור באכילת פסח שלא למנוייו, ומדוע הוצרכו התוספות לחדש שאין איסור ספיה במקום מצות חינוך.

ומכח קושיא זו מסיק השלמ"נ שהתוספות בפסחים מקשים את קושייתם אחר יישובם בנדרים, דהיינו, שדברי התוספות בנדרים נוגעים לגבי עיקר איסור אכילה שלא למנוייו דאורייתא – שעליו יישבו התוספות שהוא אינו שייך כלל בקטן שאינו בכלל מצות 'תכוסו'. אמנם מכל מקום דעת התוספות שאחרי שחכמים תקנו מינוי אצל קטן, אזי מדרבנן יש איסור גם לקטן לאכול שלא למנוייו, ועל כך הקשו התוספות על המבואר בגמרא שם שישנו אופן שאין צריך כלל למנות את הקטן על הפסח, וזה תמוה מפני מה לא יחששו לאיסור ספיה באיסור דרבנן. ועל קושיא זו יישבו התוספות שאתיא מצות חינוך ודחיא לאיסור ספיה.

מעתה, שוב לא קשה כלל על דברי התוספות מסוגיית הגמרא בנדרים, שכן בדברי התוספות לא נתבאר כלל שמצות חינוך כחה רב לבטל איסור ספיה – הלא אדרבה איסור ספיה הוא מדאורייתא ואילו מצות חינוך אינה אלא מדרבנן. וכל דברי התוספות אינם אלא ביחס לאיסור ספיה של איסור אכילה שלא למנויו בקטן שהוא איסור דרבנן, שעל זה יישבו שמצות חינוך דוחה לו. משא"כ באיסור הנאה של מודר הנאה, ודאי שאסור ללמד תורה לקטן – כיון שאסור לספות לו בידים, וכיון שהוא איסור ספיה של איסור דאורייתא, לא שייך כאן יישוב התוספות שבמקום מצות חינוך שרי. ופלא על השלמי נדרים שכתב יישובים אחרים לקושייתו על דברי התוספות מאיסור לימוד במודר הנאה, ולא יישבה להדיא לפי דבריו.

איסור ספיה נדחה רק כשאין אפשרות אחרת לקיום העשה ורק למי שמצווה על חינוכו של הקטן

השלמי נדרים עצמו מציע מספר דרכים ביישוב דעת התוספות מסוגית הגמרא בנדרים: א' איסור ספיה נדחה מכח מצות חינוך, רק כאשר אין אפשרות אחרת לקיים את המצוה לולי דחיית העשה. לכן לגבי מינוי קטן על הפסח כיון שאי אפשר לו לאכול את הפסח כמנוי, כיון ש'שה לבית אבות לאו דאורייתא', ממילא הותר לו לעבור על איסור זה כדי להתחנך במצות אכילת הפסח. משא"כ לגבי איסור לימוד תורה, הלא כל האיסור הוא כאשר נהנה ממה שמלמדו בחינם, ואם כן יכול לתת לו שכר על כך ולצאת ידי שניהם, גם ידי חינוך במצות תלמוד תורה, וגם לא לעבור על איסור הנאה. ובכה"ג אין מצות חינוך דוחה לאיסור הספיה.

ב' ההיתר לספות בידים הוא רק למי שמצווה על חינוכו של הקטן, ולכן אב מאכיל את בנו בפסח, שכן הוא המצווה על חינוכו. משא"כ לענין מודר הנאה, מיירי כשאדם מן השוק הדיר את הקטן, ואותו אדם אינו מצווה על חינוכו של הקטן, ולכן לא תדחה מצוות חינוך הקטן את איסור הספיה של אותו אדם. ומוסיף השלמי נדרים, שאף שדברי התוספות בפסחים עוסקים בדין מינוי קטן יתום על ידי אפוטרופוסים, מכל מקום יש לומר שגם אפוטרופוס מחוייב בחינוכו של הקטן, שכן הוא עומד במקומו של האב.

חילוק רבי דוד פוברסקי בין ספית איסור שהוא גוף המצוה לאיסור צדדי

והקרן אורה בהציגו את דברי הר"ן באיסור ספיה במלמדו מקרא, כסותרים לדברי התוספות באיסור ספיה בקרבן פסח, סיים: ויש לחלק. את ביאור דבריו הציע רה"י פוניבז' רבי דוד פוברסקי זצ"ל בשיעוריו. שם לגבי פסח, החינוך מצוה הוא בגוף העבירה, שהרי המצוה היא 'אכילת פסח' והעבירה אף היא 'אכילת פסח' במה שאוכל את הפסח בלא מינוי – על כך כתבו התוספות שמשום חינוך מצוה מותר לספות לו בידים, כיון שהעבירה גופה הלא היא חינוך למצוה.

שונה מכך נידון הגמרא בנדרים לגבי לימוד תורה למודר הנאה, כי כאן העבירה היא במה שמהנהו על ידי שמירתו, ואילו המצוה היא בלימוד – ולכן יש לומר שאף לדעת התוספות אין החינוך מצוה של לימוד תורה, מתיר את העבירה של הנדר שהיא דבר אחר.

הצעת רבי עקיבא איגר שקטן יטלטל סידור עבור עצמו לבית הכנסת והגדול ישתמש עמו

והנה המגן אברהם (סימן שמג סק"ג) הביא בשם רבינו ירוחם (נתיב א ח"א, יג ג) שכל דבר שהוא משום מצוה ספינן ליה בידים, כגון שמחנכין אותו לתקוע בשופר בשבת. והוסיף: וכ"כ הגהות אשר"י בראש השנה (פ"ד סוס"י ז), וכ"כ התוספות בפסחים דף פ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אע"פ שלא נמנה עליו, כיון שהוא חינוך מצוה.

ובשאלה אותה שיגר בעל התפארת ישראל לרבי עקיבא איגר (שו"ת רע"א סימן טו) דן התפא"י בדבר טלטול ספרים לבית הכנסת בכרמלית על ידי תינוק פחות מבן ט'. ובכלל דבריו כתב התפא"י שני טעמים להתיר, הא' מכח דעת הרשב"א (יבמות קיד.) שאין איסור ספיה לקטן באיסור דרבנן [ומכח דברי הרשב"א קשה על קושיית התוספות בפסחים, לפי ביאורו של השלמי נדרים שהתוספות הקשו מכח איסור אכילה שלא למנויו דרבנן. וכה"ק המלא הרועים בפסחים שם]. והב' מכח סברת רבינו ירוחם שבמקום צורך מצוה מותר, כדרך שמתעסקים עם התינוק בשופר.

בתשובתו דוחה רע"א את שתי ההצעות מטעם אחד, והוא שלא נאמרו דברים אלו אלא כאשר הספייה היא לצורך הקטן, שאז התירו לספות לו איסור דרבנן, וכן התירו לספות לו איסור לצורך מצוה, אבל נשיאת הספרים לצורך גדול אינה מתרת איסור ספיה.

וסיים רע"א: ולדעתי יש תקנה, ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבית הכנסת לצורך עצמו, להתפלל ולשמוע קריאת התורה, וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד, עכ"ד. ומבואר שלמד רע"א שכשם שמותר לקטן לתקוע בשופר בשבת, ומותר לקטן לאכול מבשר הפסח שלא למנויו, כך גם מותר לקטן לטלטל סידור בכרמלית לצורך תפילתו בבית הכנסת.

חילוק רבי איצל'ה בלאזר בין תקיעת שופר בשבת לטלטול סידור בכרמלית לצורך תפילה

על דברי רע"א העיר רבי איצל'ה בלאזר זצ"ל בשו"ת פרי יצחק (ח"א סימן יא) בסברא דומה לסברת הגר"ד פוברסקי, וכך דבריו: לענ"ד נראה דיש לדון בזה, דבנדון דידן אין להתיר משום חינוך מצוה, דלא דמי כלל להתם, דשאני גבי תקיעת שופר דעצם האיסור דהיינו התקיעה הוא חינוך מצוה ממש, וכן גבי אכילת פסח שלא למנוייו האיסור הוא חינוך מצוה ממש. אבל בנדון דידן, עצם האיסור דהיינו טלטול הספר דרך כרמלית אינו בגדר חינוך מצוה כלל, וכי הוא מצוה חיובית לישא ספר לבית הכנסת להתפלל, ומי שיש לו סידור מוכן בבית הכנסת אינו צריך לטלטל, ומנא לן לומר דבכהאי גוונא הוי חינוך מצוה דבעצם האיסור אינו מתחנך במצוה כלל.

וראיה לדבר, מביא הגר"י בלאזר מדברי הגמרא בעירובין (פב.), אמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. וכתבו התוספות (ד"ה קטן ביישובם הב') שאף שאין מערבין אלא לדבר מצוה, בקטן נמי איכא מצוה. ולכאורה קשה, כיון שכל העירוב הוא רק להליכת הקטן לדבר מצוה, אם כן למה צריך לעירוב כלל, הלא אף בלא עירוב יהיה מותר לו ללכת חוץ לתחום, דבמקום חינוך מצוה ספינן ליה איסור בידיים. אלא על כרחך צריך לחלק כנ"ל שאף שהוא הולך לדבר מצוה, כגון שהולך לבית המשתה או לבית האבל, אך עדיין אין ההליכה בגדר חינוך מצוה, אלא רק הכנה למצוה ובכה"ג לא הותרה הספיה. והניח דברי רע"א בצריך עיון.