אילת השחר/כתובות/צח/א

אילת השחר כתובות צח א

דף צ"ח ע"א

אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום. עי' ברא"ש ובר"ן דשליח אינו יכול למכור לעצמו דכיון דהוא המקנה לא שייך להקנות לעצמו, היינו ולא אמרינן דכיון דלא קפיד למי ימכור והו"ל כאילו הוא עצמו מקנה לו, דכיון דעשאו רק שליח יש לו כח מכירה אבל אין המשלח מכוין להקנותו לכשירצה השליח לקנות. וצע"ק דהא בב"מ (דף כ"ח ע"ב) באינו עושה ואוכל ימכר, ובדף כ"ט ע"ב שם המוצא תפילין מניחן לאלתר, ואע"פ דמה שיש לו רשות למכור היינו דהבעלים כאילו מרשים לו למכור, וצריך לומר דהבעלים ג"כ מקנים לו גופא ולא דמי לכל שליח, ובב"מ דף ל"ח גבאי צדקה אין פורטין לעצמם מפני החשד, ותיפו"ל דאין יכולים להקנות לעצמם, ובגיטין דף כ"ד לא חזרה שליחות אצל הבעל ולולא זאת היא בתור שליח להולכה היתה מגרשת עצמה [והראוני לעיין בנתיה"מ ר"ס קפ"ה], ואם נאמר דגם כאן לא יועיל המכירה לעצמה מחמת דלא חזרה שליחות אצל המשלח, א"כ למה לו להוכיח מכאן נפשוט מגיטין דף כ"ד, וע"כ דאין כאן החסרון הזה. ובריטב"א שם משמע דלא חזרה שליחות אצל הבעל חסר בנתינה והוי כטלי גיטך מע"ג קרקע מה שזה לא שייך במכירה, וא"כ למה לא תועיל המכירה לעצמה.

והנה לסברתם את הקרקע לא תזכה לעצמה משום דחסר מי שיקנה לה, דהיא בתור שליח ב"ד אין לה כח להקנות לעצמה ומ"מ לאחרים מהני בתור שליח, ויש לעיין כשהיא מוכרת לאחרים איך הוא זכיית הכסף, אם זוכה תיכף להיתומים והיא גובה מזה א"כ איך היא יכולה לזכות, דהא הוי כבר מטלטלי דיתמי, וע"כ צ"ל דהמעות היא זוכה תיכף דהקונה מקנה מעותיו אל האלמנה ולא להיתומים, משמע דשייך מכירה באופן זה ע"י שמקנה הכסף להאלמנה שמגיע לה זה מן היתומים אע"ג דהקרקע של היתומים, אמנם עי' מש"כ לעיל צ"ז ע"א בתוד"ה וסמך דלפי"ז ל"ק כלל, שוב ראיתי דצריך עיון באבנ"מ סי' ק"ג סק"ז וסק"ח. (מהדו"ק)

שם. בר"ן הביא דברי המפרשים דהשבועה שלא זלזלה והא דלא נוכל נברר ע"י השמאים משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, והקשה דבאלמנה מקבלין ע"כ שלא בפני בע"ד דאל"כ איך בכלל גובין. ומבואר דאם לא היו מקבלים עדים שלא בפני בעל דין אז גם עדים ששמו שיווי הקרקע לא היו מקבלין, אע"ג דלכאורה זה ידיעה צדדית כמה שוה הקרקע, ואולי רק כמה ששמו אין מקבלין דזה נוגע רק להמכירה, אבל אם הי' נוגע ידיעה לדעת כמה זה הי' שוה ולא כמה שהם שמו הי' שייך לקבל כיון דאין זה עדות על ענין המכירה, או דמ"מ כל דבר שיצא ענין לגבי המכירה לא מקבלין. (מהדו"ק)

בר"ן שם מחלק דמוכרת בב"ד צריך הכרזה כיון דבין כך הפסידה מזונות מחמת התביעה ושוב אין הפסד בהשהיית זמן, משא"כ במוכרת בלי ב"ד דעד שלא גבתה יש לה מזונות לכן לא הצריכו הכרזה, ואע"ג דכשמוכרת קצת יש לה עדיין מזונות מ"מ לא חילקו. ולפי"ז צ"ל לכאורה דבתובעת קצת כתובתה אבדה מזונות, דאל"כ יקשה במוכרת קצת בב"ד למה צריך הכרזה ומ"ש ממוכרת שלא בב"ד, אבל לעיל (בר"פ אע"פ) מסיק הר"ן דבתובעת קצת לא אבדה מזונות. ואולי יש לומר דכיון דבתובעת כולה אבדה, לכן אין הפסד אם נכריז, וה"נ בתובעת מקצתה דאין נפק"מ דבין כך לא תפסיד לכן בעי הכרזה.

בר"ן דחה מש"כ הרי"ף דבנשבעת ע"כ תובעת כתובתה ממילא אין כבר מזוני, דאולי נשבעה כדי שהיורשים יירשו דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ויש להוכיח מזה דאפשר לישבע לפני שב"ד מחייבין לישבע, דהא כשאינה תובעת למה לב"ד לחייב שבועה, וכאן הא הוי טפי מקפץ ונשבע כיון דהתם הא מיירי דב"ד הי' מחייבין אלא דקפץ ונשבע קודם, אבל כאן ב"ד לא הי' מחייבין שבועה ומ"מ מהני השבועה, הרי דס"ל דמהני שבועה כזאת לפטור, ועיין ברשב"א ב"ק דף ק"ו, ועמש"כ לעיל דף צ"ג ע"ב, וצ"ע דלמה באמת מהני שבועה כזאת.

תוד"ה מוכרת. יש לעיין לרש"י דהשבועה שלא גבתה, מה יהי' אם לא תרצה לישבע, וכי יוציאו ממנה כל הון דעלמא מספק שמא גבתה יותר, ולהתוס' דהשבועה שלא זלזלה אפשר דיוציאו ממנה כמה שיש להם חשד שמכרה פחות מהמחיר.

תוד"ה ותיבעי לך. דאי הוה בעי הכרזה כ"ש דצריכה שבועה. יש לעיין אם זה לפי ר"ת דענין השבועה הוא אם לא זילזלה דנמצא דזה שייך עם ענין הכרזה דזה שלא יזולזל מחיר הקרקע, אבל לפי"מ דפירש"י דהשבועה היא שלא גבתה יותר אפשר דאין זה שייך כלל עם ענין הכרזה, ואיזה ראי' היא דאם בעי הכרזה כ"ש דצריך שבועה. ועי' בר"ן דמשמע להיפך דאי בעי הכרזה ל"צ שבועה, בין אם השבועה היא שלא גבתה ובין אם השבועה היא שלא זילזלה, ועי' בריטב"א.

תוד"ה דאמרי לה מאן שם ליך. כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין לך אדם שיכול לזכות בקרקע חבירו אם לא יחזיקוהו בה ב"ד. הנה לרש"י הפי' דלעצמה אינה יכולה כמו שדייק מזה הר"ן דבעושה שליח למכור נכסיו אין יכול השליח לזכות לעצמו, ובשטמ"ק מובא בשם הגאונים פי' אחר משום דאולי לעצמה לא דקדקה בשומא אע"פ שבב"ד הדיוטות מכרה, חיישינן שמא כיון שלעצמה היא לא דקדקו יפה בשומתם, ולשון התוס' צ"ב דאי לא יכולים להחזיק בקרקע חבירו בלי ב"ד למה לאחרים מהני.

רש"י ד"ה עד שיהא. באונאה כדי שאילו לא היתה האונאה הי' משתייר בשדה בת תשעה קבין. פי' כגון דהאונאה הי' בשיווי קב וחוץ מזה נשאר שמונה קבין, או שהאונאה עצמה תשעה קבין, והוא הדין אם נשאר ט' קבין חוץ מזה שעם זה יהי' כבר יותר מתשעה קבין.

תוד"ה אלמנה. ויש לומר דהואיל ובשעה שקיבלה הקרקע הי' שוה מאתים מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניסה לרשות הלוקח. יש לעיין דהא בודאי איירי דטעתה, וא"כ למה לגבה גופה לא נימא דהוי טעות דהיא חשבה שזה שוה רק מנה ואילו היתה יודעת שזה שוה מאתים לא היתה מסכימה להחשיב כאילו גבתה מזה, היינו במנה שקיבלה מהלוקח, כל הכתובה, ויש לעיין בקצוה"ח סי' קפ"ג.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א