אילת השחר/כתובות/כה/ב

אילת השחר כתובות כה ב

דף כ"ה ע"ב

תוד"ה עדות הבאה מכח חזקה. פי' שאנו יודעים שהוא כהן מחמת הקורא אחריו שמוחזק לן שהוא לוי. הנה מיאנו בפירש"י דמה שמעידין שמוחזק שהוא כהן מהני, דפשיטא דמ"ש מעידין על דבר מסויים כגון אכילת תרומה או שמעידים שמוחזק לכהן, וכ"כ בתוס' הרא"ש, לכן פירשו דהחידוש דהעדות מכח שמוחזק לן בהשני שהוא לוי [ובמהרש"א לא כתב כן], אמנם גם זה צ"ע דהא במעידים שאנו מוחזקין בהשני שהוא לוי הי' מהני להחזיקו ללוי, וממילא אם יבואו ויעידו שזה קרא לפניו בביהכנ"ס נחזיקנו לכהן, א"כ מה כאן החידוש דאם מעידין ביחד שפלוני קרא בביהכנ"ס לפני האיש שהוא מוחזק ללוי שמהני להחזיקו לכהן.

והי' מקום לומר דסתם מוחזקני שהוא כהן לא מהני בלי שיגיד איך הוא יודע שהוא כהן דלכן שאלו מה ראית, א"כ יש חידוש דאע"ג דבמה שאומר שהשני הוא מוחזק ללוי אין לו נאמנות כיון דאינו אומר איך יודע שהוא לוי, מ"מ מהני להחזיק את הראשון לכהן על סמך זה, אלא דודאי א"א לומר כן, דאם אינו נאמן להחזיק את השני ללוי באמירה כזאת למה זה יועיל להחזיק את הראשון לכהן עי"ז. עוד צ"ע דעדות דמהני לכולי עלמא אפילו ליוחסין הוא כשאומר שמכיר את אביו ואת אמו כמבואר ברש"י, והא זה גופא רק מכח חזקה, דיותר מזה איך אפשר לדעת דהוא כהן, וא"כ למה לא יועיל עדות אחרת הבנוי' על חזקה.

שבידו להאכילו בתרומה. הראוני דבבית יעקב מפרש דבידו שיאכל תרומה ועי"ז יחשבו שהוא כהן, וכן הראוני בחידושי הגר"ש הכהן. וצ"ע דבתו"י הקשה דאיזה בידו הוא דאם יתן לו משלו הא יפסיד, ואם הכונה דיתן לו פעם א' לאכול בתרומה שמזה יעלוהו לכהונה, הא מה שייך להקשות שמפסיד, וכי בעל שאמר גירשתי את אשתי דנאמן משום דבידו לגרשה ונימא ג"כ דיפסיד חתיכת נייר, ובודאי דבכ"ז זה מקרי בידו, וה"נ אם אכילת כזית תרומה סגי ודאי זה חשיב בידו, ובכלל לפי"מ שמשמע דחילוק גרנות היינו משום דב"ד משגיחין ואין לכהן לאכול, א"כ היכא דיראו דאוכל ע"י שאביו נתן לו הא לא יעלוהו, ואי דילך למקום באופן שלא נדע שאביו נתן לו, א"כ הא גם אם אין אביו כהן יוכל להשיג פעם א' תרומה ולילך לאיזה מקום לאכול, וע"כ דבזה אינו בטוח שיעלוהו.

כן העירוני דמה הקשו בתוס' (ד"ה שבידו) דאיך נאמן כיון דאין בידו להאכילו אחר מיתה, הא מ"מ כיון שיתן לו היום לאכול הא בזה נחזיקנו לתמיד לכהן, ומה צריך שיוכל להיות בידו אחר מיתה.

לכן נראה דהביאור כפשוטו שיוכל תמיד ליתן לו תרומה, ואף דהבידו כאן תמוה, דכל בידו הוא לעשותו ממש כמו בבעל שאמר גירשתי דבידו לגרש שתהי' מגורשת ממש, אבל כאן אין בידו לעשותו כהן, מ"מ ס"ל לרבי דמה דבידו לעשות בו התנהגות כהן מהני, וצ"ל כיון דכל מה דאין מעלין הוא מדין מעלה בעלמא, וכמש"כ הרא"ש בגיטין (בפ' הנזקין) דשבח יוחסין וריוח כהונה לו ולזרעו לדורותיו, לכן מהני גם בידו כזה, ור' חייא פליג דלא סגי בידו כזה כלל.

ומה שכתבו התוס' לקמן (ד"ה במסיח לפי תומו) דבמעשר לא שייך דבידו להאכילו מעשר למ"ד מעש"ר מותר לזרים, ולפי דברינו הא גם כאן שייך שיאכילנו המעשר שיש לו, לא דמי דבמעשר ראשון אי מותר לזרים הא אחרי שהלוי קיבלו אין לו שום שם מעשר דכל דינו רק ליתנו ללוי, אבל אחרי שכבר קיבלו אין לו שום שם ושום דין, ואם יתן זה לו הו"ל כנותן לו סתם פירות, משא"כ תרומה או מעשר למ"ד דאסור לזרים דגם אח"ז נשאר בו דין תרומה או מעשר ושייך לומר דנותן לו תרומה או מעשר.

תוד"ה הרי שאמר בני זה וכהן הוא. ותימה א"כ יהא נאמן לכו"ע לתרומה וליוחסין במיגו דאי בעי אמר אינו בנו. והק' האחרונים דליוחסין הא צריך שנים, וע"כ קושיתם דליוחסין יהא נאמן עם עוד עד וכמש"כ בדיבור שאח"ז, א"כ איך קשה להם דנאמין במיגו הא מיגו בתרי לא אמרינן. והנה בהא דשנים אין נאמנים במיגו משום דאין א' יודע מה שבלב חבירו, צ"ע דהא פסקינן דמקבלין עד א' בלי שהשני יהי' נוכח, ונמצא דכ"א כשהעיד עדיין לא הועילה עדותו אלא דאח"ז כשהשני מעיד מצרפין עדותן ומהני, וא"כ הא נוכל לומר דכ"א נאמן במיגו לא שנפסוק הדין על פיו, דהא בע"א אין פוסקין דין על פיו אלא דישאר דין נאמנות של א', ואח"ז כשיבוא השני ויעיד נצרף שתי העדויות ונפסוק על פיהם. וצ"ל דכיון דמדין עדות אין נאמנות למה שהם אומרים בלי מיגו, נמצא דלהראשון צריך שיועיל דין נאמנות של השני שהי' מיוסד רק על סמך מיגו, וכן להשני יועיל דין נאמנות של הראשון שמיוסד רק על מיגו, ובזה לא נאמר שלהראשון יועיל להאמין ע"י מיגו של השני, וצ"ל דבלי הטעם דאין א' יודע מה שבלב חבירו הי' שפיר מהני נאמנות של כ"א להשני ע"י שהם ביחד יכולים לטכס עצה א' לומר מה שרוצים.

והנה כגון בהא דהקשו התוס' לעיל (דף י"ט ע"ב) דנאמין בתרי ותרי לכת המכחשת להראשונה במיגו דאי בעי פסלי בגזלנותא, הא א' כשמעיד אין לו כלל נאמנות וכן להשני וכ"א זקוק לגמרי להשני, הא פשוט דכיון דמדין עדות לא מהני בלי מיגו, ובמיגו אמרינן דמה שיש להשני מיגו לא מועיל להראשון, אבל באומרים אנוסים היינו דהקשו התוס' (דף י"ח ב') דנאמין להם במיגו דפרוע, הא כשא' אומר פרוע הי' מהני עדותו לחייב שבועה להמלוה, א"כ למה לא יצטרפו, וצ"ל ע"כ דחיוב שבועה לא מקרי נאמנות כלל לגבי מה שאנו רוצים לצרפם לגבי ממון ממש.

וכ"ז בעדות ממון וכיוצא בו, אבל כאן דבא א' ואמר פלוני כהן הא מה דנאמן לגבי תרומה הוא משום שהוא כהן, ואם הוא כהן הי' צריך להועיל גם ליוחסין, אלא דמ"מ לגבי יוחסין לא מהני שהוא כהן ופלגינן הנאמנות רק לגבי תרומה ולא ליוחסין.

והנה יש להסתפק בהא דבעי שנים ליוחסין אם זה ככל חומר עדות, ואם יהי' שלשה וא' מהן קרוב או פסול תפסל העדות, או דהמעלה ביוחסין הוא שצריך נאמנות של שני אנשים ולא דוקא עם כל פרטי דיני עדות. ואם נימא כן נמצא דמה איכפת לן מה שזה שיש לו מיגו אין מועיל בשבילו עדות חבירו, הא לא בעינן רק שני אנשים שלכל א' יש נאמנות שהוא כהן, ואע"ג דא' מהם לחוד לא הי' מהני ליוחסין, מ"מ כשיש שני אנשים שלכל א' יש נאמנות שהוא כהן אז זה מהני ליוחסין, ולכן הקשו שפיר דכאן צריך להועיל גם מיגו בתרי, כיון דאי"צ דין צירוף לפי גדרי עדות רק שני אנשים שלכל א' מהם יש נאמנות כדין א'.

והנה יש להוסיף דכאן שאני מתמיד, דהא יש סברא לומר דהיכא דצריך נאמנות מדין עדות לא יצטרפו ב' אנשים שלא' יש נאמנות מדין עד ולהשני נאמנות מכח מיגו ואיך כאן יצטרף, וע"כ דכאן שונה וכמש"נ.

בא"ד. ותימה א"כ יהא נאמן לכו"ע לתרומה וליוחסין במיגו דאי בעי אמר אינו בנו. היינו דעל טעם דרבי דהאמינו משום דבידו להאכילו בתרומה פליג ר' חייא, וזה כמה טעמים, א' דאינו בידו ממש לעשותו כהן, ועוד יש לומר כמש"כ בתו"י (על תוד"ה שבידו) דהא אם ילך אתו לגורן ויתן חלקו הא יחסר לו, לכן ר' חייא לא ס"ל האי מיגו, אבל מיגו דאי בעי אמר אינו בנו הא זה מיגו גמור, וע"ז תירצו דלדבריו קרוב הוא לכן זה לא מיגו, משא"כ רבי דס"ל דבידו להאכילו בתרומה מהני אע"פ שהוא קרוב, כיון דגם כשהוא קרוב יש לו מיגו זאת.

ובסברת חילוקם עדיין צ"ב דסוף סוף הא הי' בידו להיות נאמן ולמה לא יועיל מיגו דהי' אומר דאינו בני והוא כהן, וכבר הק' הגרעק"א ז"ל דאטו קרוב אינו נאמן במיגו. ואפשר לומר דזה ודאי דאע"ג דמיגו הוא מכח ראי' שאומר אמת, מ"מ אין להאמינו יותר מאשר אם הי' טוען הטענה האחרת, וכעין מש"כ הראשונים (הובא בנימוק"י ריש ב"מ) דבטוען חצי' שלי אין לומר שיקבל חצי במיגו דאי בעי הוי טעין כולה שלי, דהא אי הוי טעין כולה שלי לא הי' נאמן רק על חצי טענתו, משא"כ אם נאמן שחצי' שלו הא נאמין לו על כל דיבורו וזה כבר לא מיגו, והנה התם הוא פשוט דלאדם יותר נוח שיקבלו כל טענתו מאשר אם יקבלו רק חצי טענתו, אבל אפשר גם כאן לומר דעיקר נאמנות מיגו הוא כשאין בכח הטענה הזאת די להאמין וע"י המיגו מתחזק הטענה, אבל היכא דלטענה הזאת אין להאמין חוץ ממה שאין לו כח טענה רק דין מיוחד שלא להאמין, ע"ז לא יועיל מיגו כיון דסוף סוף יש להטענה הריעותא הזאת, וא"כ בקרוב דיש דין מיוחד דאינו נאמן אז המיגו דהי' אומר דאינו בנו לא יועיל, דסוף סוף צריך להועיל כעת יותר ממה שאם הי' טוען הטענה ההיא דאז הי' נאמן משום דלא הי' בו שום פסלות, משא"כ כעת דיש בו פסלות והמיגו אין בכחה לתת נאמנות עם פסלות במקום טענה שלא הי' בה שום פסלות, אבל מה שנאמן דבידו להאכילו בתרומה דיש לו נאמנות בתור קרוב שפיר מהני מיגו, כיון דגם אז הי' לו כח נאמנות אע"פ שהוא קרוב.

ועי' בחדושי ר' שמעון יהודה הכהן (סי' כ"ז) דהביא ג"כ קושית הגרעק"א על מש"כ תוס' (דף י"ח ע"ב) דאינן נאמנים במיגו דאי בעי אמרי פרוע דאינו חוזר ומגיד, והא רצינו להאמינם בתור מיגו מה זה שייך לאינם חוזרים ומגידים. ולדברינו יש לומר דיש להסתפק אם הא דאינו חוזר ומגיד היינו דלא נתחדש נאמנות, או דזה פסול וכמו קרוב, ולהסברא דזה פסול שפיר כתבו דע"ז לא יועיל מיגו דהמיגו לא מכשירה מה דפסול דא"כ נמצא נאמן יותר מדינו.

תוד"ה שבידו. וי"ל דלא דמי דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום דבידו סברא הוא דנאמן אפי' לאחר מיתה. עי' ברש"ל דביאר החילוק ואין דבריו מבוארים, ועי ברש"ש, ואפשר לבאר דהנה בבני זה כהן הוא הא כעת אין אנו צריכים לדון כלל על אחר מיתת האב, דמי יימר דהאב ימות קודם אולי הבן ימות קודם, ואף דכן דרך העולם מ"מ אנו צריכים לדון על כעת, וכעת הוא בידו ונוכל לומר שהוא כהן מחמת הבידו, אע"פ שהבידו כאן גרוע דלכן ר' חייא חולק עליו בזה כמשנ"ת לעיל [ד"ה שבידו להאכילו בתרומה], מ"מ לרבי דס"ל דזה מועיל מדין בידו, אין חסרון מה שיכול להיות שימות קודם, וממילא כשימות נאמר דנשאר נאמנותו, אבל התם הא בין הנכסים שיש לו לפני שיהי' גוסס, ובין מה שיהי' לו כשיהי' גוסס על הכל אנו צריכים לדון כעת על אחרי מותו, ואנו דנים על הכל, ומי יימר לנו להכריע נאמנות על הכל מכח הנכסים שהם בידו, נאמר להיפך דלא יהי' נאמן מחמת הנכסים שאינם בידו ליתן, לכן שם לא יכול להכריע להאמין משא"כ כאן, ואולי זה כונת המהרש"ל אע"פ שלשונו צריך תיקון קצת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א