פני יהושע/כתובות/כב/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg כב TriangleArrow-Left.svg ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

בגמרא א"ר מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת אבל ניסת ואח"כ באו עדים לא תצא ע"כ בגמרא. ולא פירשו רבותינו רש"י ותוס' טעמא דרבי מנחם בר יוסי בהא ומאי שנא דכיון דבניסת ואח"כ באו עדים מודה ר' מנחם דלא תצא וכדמסקינן דהיינו בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי וכמ"ש התוס' דהיינו כמו שפירש ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרע לה לחזקת אשת איש. א"כ בבאו עדים ואח"כ ניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אמאי תצא דהא הכא כ"ש דדייקא טפי ומנסבא כיון שכבר באו עדים שבעלה חי או שלא גירשה. ונהי דבפרק חזקת הבתים דף ל"א מייתי הש"ס להאי ברייתא וקבעי למימר דטעמא דר' מנחם דלא תצא בניסת ואח"כ באו עדים היינו משום זילותא דבי דינא. מ"מ לא קיימא הכי לפי המסקנא שם דמסקינן דלכ"ע לזילותא דבי דינא לא חיישינן ואפילו את"ל דהא דמסקינן התם לכ"ע לא חיישינן אאידך פלוגתא דמייתי התם קאי אבל לעולם טעמא דרבי מנחם בר"י משום זילותא דבי דינא. אע"פ שאין שום סברא לומר כן. דהא לא אשכחן מאן דפליג אדרבי מנחם בר"י בהא אלא דרבנן מקילין יותר דאפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת לא תצא והיינו דמקשינן התם מעיקרא מדרבי מנחם בר"י. אלא דבר מן דין א"א לומר כן דהא ביבמות דף פ"ח מייתי הש"ס ברייתא וקדשתו בע"כ מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו ומקשה הש"ס אברייתא דהכא דע"כ האי דאם לא רצה דפנו איירי בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה וקאמרה ברי לי דאל"כ צריכה למימר דדפנו ומשני הש"ס דההיא וקדשתו איירי בבאו עדים ואח"כ ניסת ורבי מנחם בר"י היא. שמעינן מהא דלר' מנחם בר"י בבאו עדים ואח"כ ניסת אסורה מדאורייתא לגמרי אפילו בברי לי ולאחד מעידיה דהא מקרא יליף לה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. א"כ בניסת ואח"כ באו עדים אמאי מודה לרבנן דאטו משום זילותא דבי דינא נתיר איסור דאורייתא. ועפ"י הדברים האלה הקשיתי קושיא עצומה על מה שמצאתי בתשובת החכם מוהר"צ אשכנזי ז"ל סי' ב' וסי' ג' שכתב שם בסימן ב' שהם דברי החכם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל דטעמא דר' מנחם בר"י בבאו עדים ואח"כ ניסת היינו משום דקנסינן לה הואיל שניסת באיסור אלא שכתב דרבנן נמי מודו לר' מנחם דבעלמא קנסינן לה בכה"ג היכא דניסת באיסור ע"ש באריכות. וע"ז השיג עליו החכם מהרר"צ אשכנזי דלרבנן ודאי לא קנסינן לה היכא שניסת באיסור אבל לר' מנחם ודאי הטעם הוא משום קנסא ולפ"ז תקשי להו הסוגיא דיבמות דף פ"ח דמשמע דלר' מנחם אסורה מדאורייתא ותיקשי להו נמי סוגיא ר"פ חזקת דמעיקרא מאי ס"ד דטעמא דר' מנחם משום זילותא דבי דינא הוא ומהיכי תיתי כיון דבבאו עדים ואח"כ ניסת לא קאמר ר' מנחם דתצא אלא משום שניסת באיסור א"כ ממילא מילתא דפשיטא הוא דמה שמתיר ר' מנחם בניסת ואח"כ באו עדים היינו משום דלא שייך למיקנסה הואיל וניסת בהיתר. לכך נראה לענ"ד דר' מנחם בעיקר דינא דאורייתא פליג אדרבנן דמאי דסברי רבנן דלא תצא. משום דחזקה דדייקא ומנסבא מרע לה לחזקת א"א כמ"ש התוספות. ולר' מנחם לית ליה האי סברא כלל ומש"ה תצא אפילו בניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דאכתי בחזקת א"א קאי. אלא דאפ"ה מודה לרבנן בניסת ואח"כ באו עדים שלא תצא היכא דניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי דכיון שכבר ניסת בחזקת היתר כבר יצאה מחזקת א"א כמו שנראה להדיא מל' רש"י ביבמות דף פ"ח בההיא דפסולי עדות ע"ש וכ"כ החכם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל מעיקרא בתחלת דבריו אלא שכתב דקאי לגמרי בחזקת השני שניסת לו והא ליתא דא"כ אפילו שלא לא' מעידיה. ובאמת משמע להדיא מדברי מוהר"ר אברהם ברודא דלר' מנחם בניסת ואח"כ באו עדים לא תצא אפילו ניסת לאדם אחר ואינה אומרת ברי לי שזה עיקר דברי החכם הנ"ל שם. ולענ"ד לא נהירא דר' מנחם לא פליג אלא לחומרא ואפושי פלוגתא לא מפשינן בסברות הפוכות. אלא דלענ"ד נראה דנהי דהיכא דניסת בהיתר חזקת הנשואין מרעא לחזקת א"א אכתי הו"ל פלגא ופלגא מדרבנן ומש"ה שריא אפילו לר' מנחם בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אלא דאכתי הוי לן למיסרה דהא תרי ותרי מיהת מדרבנן אסור אפילו היכא דאיכא חזקה להיתר ומשום הכי בעי הש"ס למימר בפרק חזקת הבתים דאפ"ה מודה ר' מנחם משום זילותא דבי דינא. אלא דלמסקנא דהכא בשמעתין דמשמע להדיא דהיכא דלא מיתסרא אלא מדרבנן וניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אין כח ביד חכמים לאוסרה עליו בדיעבד כמו שיבואר אליבא דרבנן אפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת. א"כ ממילא דהיינו טעמא דר' מנחם מיהא בניסת ואח"כ באו עדים כנ"ל נכון. ועי"ל דלחכמים לא מיתסרא אפילו מדרבנן. משום דחזקה דדייקא ומנסבא אלים טובא ועדיף מפלגא ופלגא משא"כ לרבי מנחם דלית ליה כלל הא דדייקא אפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת דשייך טפי דייקא אפ"ה בניסת ואח"כ באו עדים מיהו פלגא ופלגא הוי. ומדלא אסר להו מדרבנן ע"כ היינו משום דחייש לזילותא דבי דינא כדאיתא בפרק חזקת הבתים ודוק היטב:

ומ"ש שם החכם מהרר"צ אשכנזי ז"ל שזו הסברא דהואיל וניסת יצאה מחזקת א"א הם דברי ר"י בר' ברוך ודחאן ר"י בעל התוספות לקמן דף כ"ו ע"ב כבר כתבתי בתשובה שדבריו אינם מובנים לי בזה דע"כ לא פליג ר"י בעל התוספות אדר"י בר ברוך אלא במה שכתב דכיון שבאה כת זו ראשונה יצאה מחזקה דמעיקרא. בהא פליג דלא נ"מ מידי אף שבאו ראשונה היכא דלא ניסת עדיין משא"כ בניסת לא איירי התם כמבואר למעיין שם ואפשר דכ"ע מודו דהואיל וניסת יצאה מחזקתה הראשונה כנ"ל ברור ובתשובה הארכתי ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא ת"ר שנים אומרין מת כו' אמר רבי מנחם בר' יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת כו'. וכתב הגאון מוהר"ר אברהם ברודא זצ"ל בתשובה דטעמא דרבי מנחם ברבי יוסי משום דקנסינן לה הואיל שניסת באיסור כמו שביאר בארוכה דלרבנן נמי שייך האי טעמא והובא בשו"ת הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל ומתשובת הגאון מהרר"צ ניכר דאודי ליה במקצת דטעמא דר' מנחם ב"י מש"ה הוא אלא דאליבא דרבנן פליג עליה. אמנם לענ"ד יש לתמוה על שני גדולי ישראל חקרי לב כמוהם דלכאורה אשתמיט' להו סוגייא ערוכה ביבמות פרק האשה רבה דף פ"ח דמשמע דטעמא דר"מ ב"י מקרא דוקדשתו בע"כ וה"נ מסוגייא דפרק חזקת הבתים מוכח שלא כדבריהם כמו שכתבתי בפנים וע"כ דפלוגתא דרבי מנחם ורבנן דמדינא דאורייתא פליגי אי חזקה דדייקא ומנסבא שייך בכה"ג או לא הכל כמו שכתבתי בפנים ובתשובתי הארכתי בתכלית האריכות דהיכא דניסת יצאה מחזקתה הראשונה לגמרי:

קונטרס אחרון
ובמה שכתב הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי דזו הסברא היא שיטת ר"י בר' ברוך לקמן דף כ"ו ע"ב ודחאן ר"י בעל התוס' שם לקמן גם בזה נראה לענ"ד דליתא דדוקא במה שרצה ר"י בר ברוך לומר דכיון שבאו העדים הראשונים יצאה מחזקת א"א בהא פליג ר"י בעל התוס' משא"כ לענין הך סברא שכתבתי דכיון שניסת ואיכא חזקה דדייקא ומנסבא איתרע חזקת א"א לגמרי בהא נראה דר"י בעל התוס' מודה וכמ"ש בפנים:

קונטרס אחרון
מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וכתב הר"ן ז"ל דה"ה דהו"מ למימר בחטאת קאי אלא דלרווחא דמילתא קאמר באשם קאי למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושי גיטין והוסיף לפרש דלמאי דמשני בניסת לא' מעדיה ואומרת ברי לי אף למ"ד ספיקא דרבנן היא אפ"ה לא מפקינן לה דהא אינהו בדינא קאמרו ולגבי עצמה נאמנת בדיעבד. וממה שכתבתי בפירוש דבריו למדתי דבר חדש וטעם מספיק בהא דאין עונשין מיתה ומלקות עד שיקבלו התראה ואע"ג דמקרא דרשינן לה ולאו טעמא דקרא בעינא למידרש אפ"ה כיון דממילא אתי לן לא נמנעתי לכתבה דאי לאו שקיבל התראה א"א לעונשו מיתה ומלקות דרך משל הבא על אשת איש מצי למימר הבועל ונבעלת שיודעין בבירור שנתגרשה ואע"ג דקי"ל דאזלינן בתר רובא וחזקה וא"כ מוקמינן לה בחזקת שלא נתגרשה אפ"ה א"א להרוג על הספק כיון דזימנין דקושטא דמילתא הכי הוא והתורה אמרה נקי אל תהרוג משא"כ לאחר שמתרין בהם ואומרין להו שחייבין מיתה ע"ז הענין גופא כיון שמוקמינן בעיני כל אדם באשת איש ודאית והתורה הזהיר' על אותה חזקה כודאי והן קיבלו התראה א"כ בדינא קא מקטלי:

קונטרס אחרון
ובזה הענין גופא נתיישב לי לנכון הא דאמרינן בפרק גיד הנשה תדע דטביעת עין עדיף מסימנים דאילו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטיל גברא לא קטלינן ליה ואלו בט"ע קטלינן ליה והקשו שם בתוס' דאפ"ה אשכחן חיוב מיתה ע"י סימנין כגון בשנים שהעידו לאשה שמת בעלה שידוע להם מחמת הסימנין והתירוה לינשא וניסת וזינתה מתוך הנישואין האחרונים ואחר כך נתברר דבשעה שזינתה ודאי היה בעלה הראשון מת על ידי עדים אחרים שאמרו כן ע"י טביעת עין וא"כ אי לאו דסמכי' אסימנין א"כ לא חלו קידושי הב' דבאותו שעה עדיין בעלה הראשון בחזקת שהוא קיים הוא ואי משום עדים האחרונים שאמרו בט"ע אפשר שלא מת אלא לאחר זמן מרובה אחר קידושי השני ואפ"ה קטלינן להו בעידי זנות אלמא דקטלינן על ידי סימנים ותירצו דאה"נ דבכה"ג לא קטלינן להו ולענ"ד הוא דוחק גדול לומר דיש לך אשת איש גמורה שאין חייבין עליה מיתה:

קונטרס אחרון
אמנם למאי דפרישית אין צורך לידחק בזה דבלא"ה יש לדקדק במאי פשיטא ליה לגמרא דאילו אתו ביה תרי ואמרו פלני' דהאי סימנא קטיל גברא לא קטלינן ליה ומאי פשיטא כיון דקי"ל סימנין דאורייתא הו"ל כמו רוב או חזקה וא"כ אפשר דקטלינן ליה אע"כ כדפרישית דנהי דסימנין הוי כמו רוב דלא שכיח שיזדמן אדם אחר שיהיה לו אלו הסימנין מובהקין אפ"ה כיון דמצד המיעוט אפשר דזימנין דמתרמו אי אפשר לחייב מיתה ע"י סימנין דהתורה אמרה נקי אל תהרוג ולא דמי לרוב וחזקה דהתם הרי התרו בו וקיבל התראה ובדינא קא מיקטל שהתורה הזהירה על ענין זה כמו על הודאי וא"כ עבר עבירה שהתורה חייבתו מיתה משא"כ לענין פלניא דהאי סימנא קטיל גברא כיון דאפשר שמעולם לא הרג הנפש ולא ידע משום התראה ואדם אחר הוא שהרג א"א לענשו מיתה וכיון דע"י ט"ע קטלינן ליה בודאי דאל"כ א"א בשום ענין לאשכוחי חיוב מיתה אע"כ דט"ע עדיף מסימנא דהו"ל ודאי גמור דא"א בשום ענין לטעות בזה ומדייק שפיר. נמצא דלפ"ז אזלא לה קושית התוס' בפ' תבנית:תקלה ' מעידיה אם היא יודעת בבירור ג"כ שהעדים המכחישים משקרין. בודאי אפילו לכתחלה היתה מותרת להינשא ואפי' שלא לא' מעידיה וצ"ל דרש"י ז"ל סובר דבכה"ג אפילו משום לזות שפתים ליכא כיון שהן אומרים ברי ממש וכמו שאפרש עוד בסמוך במימרא דרבי יוחנן ועדיין צ"ע:

בתוספות בד"ה הבא עליה באשם תלוי קאי ותימא דבחטאת קאי וכו' ואומר ר"ת דאשה דייקא ומנסבא מרעה לה להך חזקה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי להמקשה דלא סליק אדעתא באומרת ברי לי א"כ תו לא שייך האי סברא לומר דדייקא דהא קמן שאינה יודעת כלום וא"כ הקושיא במקומה עומדת מיהו לפי מה שכתבתי בסמוך בשם הר"ן ז"ל שמפרש הא דמשני הש"ס שאומרת ברי לי היינו יודעת בודאי שמת א"כ י"ל דהמקשה הוי סבר דלא איירי בכה"ג אלא דמ"מ שייך קצת דייקא מחמת אומדן דעתה שאין לבה נוקפה שאילו היה קיים היה בא כפרש"י ומהני האי סברא מיהו דמרעא לה לחזק' א"א והו"ל פלגא ופלגא והיינו דמקשה באשם תלוי קאי. אלא דמסתימת לשון התוספות משמע דקיימי בשיטת רש"י דאומרת ברי לי היינו שאין לבה נוקפה ולא שייך אשם תלוי. וא"כ המקשה שהקשה היא גופה באשם תלוי קאי צ"ל שאין יודעת כלל אפילו שום אומדן דעת ולבה נוקפה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהו"ל למימר בחטאת קאי. ומיהו לפי מה שמצאתי בלשון התוספת בפרק חזקת הבתים. משמע דאף שהתוספת מעיקרא קשיא להו בין אלשון המקשה ובין למסקנא. מ"מ עיקר קושייתם הוא על המסקנא דלהמקשה י"ל דלא פסיקא ליה לומר בחטאת קאי כיון דאיכא למ"ד בפרק ד' אחים דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא אבל על התרצן קושיא אלימתא היא דלא משני מידי למאי דקי"ל ספיקא דרבנן הוא וע"ז מתרץ ר"ת דלהתרצן לק"מ כיון דלמסקנא איירי באומר' ברי לי א"כ האי חזקה דדייקא מרעא לחזקה דאשת איש:

ועדיין צריך למודעי שהר"ן ז"ל כתב ג"כ לתרץ קושיית התוספת דהמקשה לרווחא דמלתא קאמר באשם תלוי קאי ולא קאמר בחטאת קאי משום דאיכא למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא. ולא שם לבו לתרץ קושיא השני' של תוספת שהתרצן לא משני מידי לפי המסקנא דספיקא דרבנן הוא ודוחק לומר שנתכוון ג"כ לתירוץ התוספת דדייקא מרעא לחזקה דלא הו"ל לסתום וכ"ש למאי דפרישית דלשיטת הר"ן בפירוש דאומרת ברי להמקשה נמי לק"מ מה"ט גופא דדייקא. עד שמצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת קדושין בדף ס"ו בעובדא דינאי המלך וכתב ליישב קושיית התוספת כאן כל' הר"ן ז"ל דהמקשה לרווחא דמילתא קאמר באשם קאי וסיים שם דלמאי דמסקינן דאיירי בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אפילו למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא לא מפקינן לה דהא אינהו בדינא קאמרי ולגבי עצמן נאמנין בדיעבד עכ"ל ולדבריו בודאי נתכוון הר"ן ז"ל דקיימי בחדא שיטה דאומרת ברי לי היינו ברי ממש. אלא דלכאורה עדיין התמיה קיימת בדברי הרשב"א ז"ל דכיון דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדאורייתא לא הוי ספיקא אלא אזלינן בתר חזקה א"כ מאי מהני ברי דידהו הא בחנק קאי כקושית התוספת. אמנם לאחר העיון יגעתי ומצאתי דעת קדושים שהרשב"א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשתה תורה ספק זה כודאי עד שהב"ד עונשין וסוקלין על חזקה כיון שהעובר מוזהר עליו כודאי משא"כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה לא שייך לגביה לומר שהוא מוזהר על הספק כודאי מחמת החזקה. וכן מצאתי בחידושי מהרש"א ביבמות פ' האשה ונ"ל דלא מיבעיא למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אפי' לגבי חזקת ממון דעדיף מחזקת הגוף א"כ כ"ש דעדיף ברי ושמא מחזקת הגוף וכ"ש היכא דאיכא נמי חזקת כשרות אלא אפילו למאי דקי"ל דברי ושמא לא מהני לגבי חזקת ממון ואפי' באיסורין נמי לא מהני אפי' בהדי חזקת כשרות כמו שהוכחתי לעיל בסוגיא דראוה מדברת משבויה היינו לעלמא דלא מהימנינן להו אבל לגבי דנפשייהו מהימנא דהא לא עבדי איסורא. וממילא שאין הב"ד נזקקין להם כיון דאיכא למימר קושטא קאמרי ומספיקא לא קטלינן להו. והתורה אמרה נקי אל תהרוג. ובזה מצאתי טעם לשבח במה שאין הב"ד עונשין מיתה ומלקות עד שיקבל עליו התראה ויאמר אעפ"כ. והיינו משום דאי לא קיבל התראה מצי למיטען ברי נגד הרוב או החזקה היכא דשייכי. וסובר הרשב"א ז"ל דמהאי טעמא גופא לא מפקינן אשה מבעלה היכא ששניהן טוענין ברי וכמו שכתב דבדינא קאמרי. שלפי דבריהם לא עבדי איסורא כלל ולא שייך לגביהו האי חזקה כלל אלא למי שמסופק וזה ברור בכוונת הרשב"א ז"ל והשתא דאתינן להכי שהרשב"א ז"ל חושב כן לסברא פשוטה וכ"ש הר"ן ז"ל שלרוב פשיטות הסברא לא הוצרך לתרץ קושית התוספת על התרצן א"כ אף אנו נאמר דרש"י ז"ל נמי סובר כן ומה"ט לא ניחא ליה לפרש דאומרת ברי לי היינו ברי ממש דא"כ תיקשי מ"ט דר' מנחם בר"י דאמר תצא דכיון דסברא פשוטה היא כ"כ לא שייך בה פלוגתא. ועוד דא"כ בניסת ואח"כ באו עדים אמאי מודה ואע"ג דבגירושין קאמרי ברי ממש ואפ"ה פליג ר' מנחם ב"י אפשר דלפרש"י בגירושין נמי איירי בשנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה והיא לא קאמרה ברי ממש אלא דקים לה דהנך סהדי דמסייע לה קושטא קאמרי כמו שהארכתי בזה בתשובה ול"ל דטעמא דר' מנחם בר"י דאמר תצא משום קנסא שעברה על דברי הב"ד שאסרוה מיהו לכתחילה. שכבר כתבתי דליתא להאי סברא כדמוכח מסוגיא דיבמות דף פ"ח ומסוגיא דפ' חזקת הבתים דף ל"א דר' מנחם מדינא קאמר לכך הוצרך רש"י לפרש דאומרת ברי לי לאו ברי ממש אלא שאין לבה נוקפה ואפ"ה סברי רבנן דלא תצא משום דהאי סברא דדייקא מרעא לחזק' א"א ובהא ודאי פליג ר' מנחם דלית ליה האי סברא אלא דבניסת מודה שכבר יצאה מחזקת א"א מחמת שניסת לשני כדפרישית לעיל באריכות כנ"ל נכון בעז"ה ודוק היטב. והתוס' ודאי לא נחתו להאי סברא כיון שכתבו בפירוש דבניסת לא' מעידיה העד בחנק קאי ואזלי לטעמייהו ולשיטתייהו בפרק גיד הנשה דף צ"ו בד"ה פלניא דהאי סימניה דלפי מ"ש בסברת הרשב"א כאן אין מקום לקושייתם שם ואין להאריך כאן בסוגיא אחרת והמבין יבין מדעתו וכבר הצעתי הדבר שם לפני גדולי הדור וקלסוה בעז"ה:

בא"ד ואומר ר"ת דחזקה דאשה דייקא וכו' מרעא לה להך חזקה דמהאי טעמא נמי שרינן לה כי ליכא עדים כלל וכו' עכ"ל. ואע"ג דהתם שרינן לה אפילו לכתחלה היינו משום דהיכא דליכא עדים כלל דייקא טפי. ועוד דלרוב הפוסקים לא שרינן לה אלא מדרבנן משום תקנת עגונות. משא"כ בתרי ותרי שלא שכיח לא שייך תקנת עגונות אבל בדיעבד ודאי סמכינן אהך חזקה בניסת לאחד מעידיה ואמרה ברי לי. ואפילו בגירושין דלא אשכחן כלל סברא דדייקא להתירה לכתחילה היכא דליכא עדים אפ"ה מהני בכה"ג בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי כמ"ש התוספות לקמן דף כ"ו ע"ב וכבר הארכתי בתכלית האריכות בתשובה אי שייך האי סברא בדיעבד בגירושין היכא דניסת בהיתר היכא דליכא עדים כלל דמלשון התוספות משמע דהיכא דליכא עדים שייך יותר סברא דדייקא וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב דבחד וחד נמי בעדי מיתה שבאו בבת א' מהני היכא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי. אבל הרא"ש כתב דלא אמרינן דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי מהני אלא בתרי ותרי דוקא כמ"ש הב"י בא"ע סימן י"ז בשמו. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת הרשב"א ז"ל מבואר דברי הרמב"ם ז"ל ואין להאריך ובסמוך אפרש דברי הרמב"ם ז"ל:

קונטרס אחרון
בתוספות בד"ה הבא עליה באשם תלוי קאי כו' ואור"ת דחזקה דאשה דייקא מרעא לה להך חזקה כו'. והארכתי בזה בתשובת שאלה אם כוונת התוספות דמרעא לה לחזקת א"א והו"ל פלגא ופלגא או שנאמר דלמסקנא דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן ע"כ דחזקה דדייקא ומנסבא אלים טובא ועקרא לה לחזקת א"א לגמרי מדאורייתא אלא מדרבנן אמרינן דתצא היכא שלא ניסת לאחד מעידיה ואמרה ברי לי אבל מדאורייתא בברי לי סגי דהא דייקא ומנסבא כיון דאומר' ברי לי ונ"מ טובא לענין הבנים שילדה אי הוי ממזרים או לא וכתבתי ליישב דלענין גירושין כתב הרמב"ם ז"ל והובא בש"ע דאי לא ניסת לאחד מעידיה ואמרה ברי לי הוו ממזרים ולענין עידי מיתה בכה"ג לא כתבו כלום ולענין גירושין גופא הקשיתי להסתפק אי דוקא בניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי הוא דלא הוי בנים ממזרים או דבברי לי לחוד סגי אף שלא לאחד מעדיה ובאמת לא ידעתי לענין הבנים מה איכפת לן אי ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דלכאורה בחדא לחוד סגי או בברי לי דדייקא ומנסבא וכמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה או בניסת לא' מעידיה לחוד ומוקמינן להבנים בחזקת אבהתיה והארכתי מאד ביישוב הסוגיא דתרי ותרי לענין ממזרים והארכתי בתכלית האריכות וכאן לא באתי אלא לעורר לב המעיין על ככה דמידי ספיקא לא נפקא:

קונטרס אחרון
וכה"ג גופא יש להסתפק בענין אשה שניסת לאחר ואומר שבחזקת שהיא גרושה נשאה ואח"כ באו עדים שהיתה בחזקת א"א וענין הגירושין לא נודעו והאשה מתה ולאחר זמן מרובה בא בעלה הראשון וערער שלא גירשה רק מה שניסת לאחר היה ע"י עד אחד שהעיד שמת בעלה ואשתכח שיקרא והארכתי גם בזה דאיכא למימר דאשה דייקא ומנסבא ומסתמא לאו אעד המיתה סמכה אלא בחזקת גרושה ניסת לאחר והארכתי גם בזה בתכלית האריכות עם כמה גדולי הדור ולא נגמר הדבר להיתר ולא לאיסור ושם כתבתי ג"כ בהא דקיי"ל כלישנא בתרא לענין דרב המנונא דאמר האשה שאמרה גרשתני דוקא בפניו הוא דנאמנת אבל שלא בפניו לא אי אמרינן שהיא לגמרי בחזקת א"א ובניה מהשני ממזרים או לא ועיין בתשובת מהר"י קולון סי' ע"ב באריכות וכמדומה לי שהוא כמסתפק בכל מה שכתבתי ועדיין צ"ע גדול:

בד"ה כגון שניסת לא' מעידיה והא דתנן בפ' שני דיבמות הרגנוהו לא ישא את אשתו עכ"ל. והקשה מהר"ר אברהם ברודא ז"ל בתשובה הנ"ל דמאי קשיא להו מההוא דיבמות דהא קי"ל כמ"ד התם אם כנס אינו מוציא ומה שתירץ החכם הנ"ל דקושיית התוספות אליבא דר' מנחם בר"י כבר השיגו החכם מהר"צ אשכנזי בסי' ג' בדברים נכונים ומחוורתא דמילתא דקושיית התוס' למ"ד כנס מוציא. או שנאמר דהתוס' סברי כשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דבעד שהעיד מת בעלה כ"ע מודו דכנס מוציא וכמ"ש מוה"ר חיים שבתי בקונטרס עגונות וכן נראה להדיא מל' הר"ן וכ"ש למה שהביא הר"ן דברי ר' חננאל ז"ל שכתב דהכא איירי דאיכא תרי דאמרי מת לבד מההיא דנסבה אלא שהר"ן ז"ל דחה דבריו דהרגנוהו לא איירי ששניהם מעידים כן וכדברי התוס'. שמעינן מיהא דתרווייהו ס"ל כנס מוציא מיהו בעיקר דברי ר"ח ז"ל נ"ל דלאו מהאי מתני' דהרגנוהו כ"כ אלא מסברא דנפשיה שהוא סובר דלעולם אפילו למ"ד התם כנס אינו מוציא היינו משום דאפילו את"ל דההיא דנשא אשתו הו"ל כנוגע בעדות דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וכיון דנשאה הוכיח סופו על תחלתו אפ"ה לא מיתסרא עליו בדיעבד דהא אפילו עדות קרובי' ופסולים ממש מכשרינן בעיגונא היכא דליכא הכחשה משא"כ הכא בתרי ותרי כיון שנשאה א' מהם הו"ל נוגע בעדות וכיון ששני עדים כשרים מעידין שלא מת תו לא מצרפינן עדותו דעדות פסולים לגבי כשרים לא מהני כלל כנ"ל ליישב שיטת ר"ח ודוק היטב:

קונטרס אחרון
בד"ה כגון שניסת. משמע מדברי התוספות דאף למ"ד בפרק כיצד אם כנס מוציא אפ"ה מודה בעד א' שהעיד שמת בעלה דלא יכנוס ואם כנס מוציא משום דאיסור חשש אשת איש חמיר טפי וכ"כ מהר"ר חיים שבתי ז"ל בקונטרס עגונות בכוונת התוספות:

גמרא מאי שנא רישא ומ"ש סיפא. ויש לדקדק לפי שיטת רש"י בד"ה באומרת ברי לי שאומרת ברי לי שאין לבי נוקפי. ולפי מה שהבין הר"ן בדבריו דבאומרת ברי לי שמת נאמנת מטעם האשה שאמרה מת בעלי א"כ מאי מקשה הכא מ"ש רישא מ"ש סיפא דהאיכא לאוקמי הכא באומרת ברי לי שמת ומש"ה במיתה לא תצא ובגירושין תצא ולא מהימנא לומר גרשני בעלי כדאיתא לקמן דשלא בפניו לא מהימנא ונהי שכתבתי לעיל דבכה"ג לרש"י במיתה אפילו לכתחלה תנשא נ"ל דוחק דהיא גופא מנ"ל דלמא משום לזות שפתים לא תנשא כיון דאיכא תרי דקא מכחשוה וא"כ לאביי דע"כ משום לזות שפתים מוקי לההיא דר' יוחנן מאי דוחקיה לאוקמי בחד וחד לוקמי בתרי ותרי כפשטא דלישנא דר"י ובכה"ג דפרישית לחלק בין מיתה לגירושין. ואפ"ה לכתחלה לא תינשא משום לזות שפתים. אמנם למאי דפרישית בסמוך בלשון רש"י דקאי בשיטת הרשב"א דהיכא דאמרה ברי לי ממש וניסת לא' מעידיה פשיטא שאין הב"ד כופין להוציא וכמו שהארכתי דמה"ט לא רצה רש"י לפרש בברי לי ממש דא"כ אפילו ר' מנחם מודה א"כ מקשה הכא שפיר דאי איירי בברי לי ממש אפילו בגירושין נמי לא תצא וכמ"ש הרשב"א מילתא בטעמא ודו"ק:

שם אמר אביי תרגמה בע"א. ולכאורה היה נ"ל דאביי אינו מגיה מימרא דר' יוחנן מדלא קאמר אלא אי איתמר הכי איתמר. אלא דאיכא למימר דאביי מפרש מלתא דר"י דאיירי בפסולי עדות דאפילו מאה כחד חשיבי (כמו שמוקי הש"ס למתניתין פרק האשה שלום ע"א אומר מת ושנים אומרים כו' בפסולי עדות ע"ש דף קי"ז ע"ב) והא דלא מוקי אביי הכי בהדיא היינו משום דעיקר מילתא דעולא בההיא דכ"מ שהאמינה ע"א הרי הוא כשנים איירי בע"א ממש אלא דממילא שמעינן דה"ה בשנים דפסולי עדות לא מהני מידי ובלא"ה בגירושין לא אשמעינן שום רבותא דפשיטא דחד לא מהימן דאין דבר שבערוה פחות משנים. אלא שנמנעתי לפרש כן משום דאידך מימרא דאביי אברייתא דבסמוך בשנים אמרו נתקדשה קאמר נמי בהאי לישנא דתרגמה בע"א והתם לא שייך לפרש לענין פסולי עדות דלא מהני מידי לענין קידושין וגירושין:

קונטרס אחרון
יישוב נכון על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק דבחד וחד נמי אם ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי לא תצא והקשה הרמב"ן ז"ל מסוגיא דשמעתין דהו"מ לאוקמא בהכי והעליתי דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת הרשב"א ז"ל דקידושין שכתבתי בסמוך סעיף ע"ב דבחד וחד ואמרו ברי נמי מדינא לא תצא אלא משום לזות שפתים:

קונטרס אחרון
יישוב על לשון הרמב"ם ז"ל שפסק בחד וחד בזאח"ז תינשא לכתחלה ולא חייש לדרב אסי וכמ"ש באריכות:

תוספות בד"ה אי הכי וכו' ומהא דתנן וכו' דהתם איירי בבת אחת ואפי' אם ניסת תצא עכ"ל. הא דאם ניסת תצא לא שמעי' לה ממתני' דהתם. דאדרבה לישנא דלא תינשא משמע לכתחלה אלא כיון דבזה אח"ז נמי לא תנשא לכתחלה כדמסקי' הכא לאביי משום דר' אסי א"כ ע"כ דבבת אחת אפילו אם ניסת תצא (דע"כ יש חילוק בין בבת אחת לזא"ז כדמוכח שם מרישא וסיפא דמתני' ע"ש) ועוד דמסברא נמי הכי הוא כיון דעולא לא איירי בבת א' וא"כ ממילא דבבת א' לא האמינו לראשון כשנים וא"כ הו"ל חד וחד פלגא ופלגא. ואף למאי דפרישית דהיכא דניסת כבר יצאה מחזקת א"א היינו היכא דניסת בהיתר משא"כ הכא כיון דבבת אחת באו העדים הרי ניסת באיסור. וא"כ היא בחזקת א"א. ואף לפמ"ש התו' לעיל בד"ה באשם תלוי קאי דחזקה דדייקא מרעא לחזקת א"א. מ"מ מידי ספיקא מיהא לא נפקא. אלא דלפ"ז היכא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי הוי לן למימר דאפילו בבת א' לא תצא כדאמרינן גבי תרי ותרי אלא שכבר כתבתי דהרא"ש ז"ל כתב להדיא בתשובה דלא מהני ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי אלא בתרי ותרי אבל הרמב"ם בפי"ב מהלכות גירושין כתב דבחד וחד בבת א' נמי היכא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי וניסת לא תצא וכתב שם ה"ה שהרמב"ן ז"ל הקשה על זה דא"כ אמאי לא מוקי אביי מימרא דר"י הכי בבת א' וניסת לא' מעידי' ואמרה ברי לי ונדחק ה"ה ליישב ובהשקפה ראשונה היה נ"ל ליישב קושיית הרמב"ן דבע"א לא מצינן למימר דאיירי שניסת לא' מעידיה דהא קי"ל הרגתי לא ישא את אשתו. וכן מצאתי שכ"כ מהר"צ אשכנזי ז"ל בתשובה. אלא דלענ"ד אין זה מספיק דהא בהרגתי קי"ל אם כנס אינו מוציא כמו שפסק הרמב"ם ז"ל להדיא. וא"כ הוי מצי לאוקמי בהכי בניסת לא' מעידיה ואשמעינן רבותא דאפילו היכא שמכחישו ע"א מעיקרא אפ"ה לא תצא. ועוד דאכתי מצי לאוקמי מימרא דר"י בפסולי עדות כגון ששני עדים קרובים מעידים שמת ושני קרובים אומרים לא מת והיא ניסת לא' מהמעידים שמת דמותרת לכתחלה בהרגנוהו היכא ששנים מעידין. כמ"ש התו' בד"ה כגון שניסת. והכא כיון ששני פסולים מכחישים לא תינשא ואם ניסת לא תצא מיהו בעיקר קושית הרמב"ן על הרמב"ם לא ידעתי מאי פשיטותא דבניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי שאסורה לינשא מדינא אפילו בלא טעמא דלזות שפתים. דהא מצינן למימר דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת הרשב"א שהבאתי לעיל בשמעתין דהיכא דשניהם אומרים ברי ממש אין הב"ד נזקקין להפרישן מספק כמו שהארכתי וא"כ איכא למימר דאפילו לכתחלה שרי מדינא אי לאו משום דרב אסי דבכה"ג שייך טפי מילתא דרב אסי בטעמא דלזות שפתים כיון שהעיד עליה כמו שאפרש בסמוך. ועוד נראה דמה"ט שכתב הרשב"א ז"ל אפילו בגירושין כה"ג בחד וחד וניסת להעד ואמרה ברי לי נמי לא תצא דהא בחד וחד בבת א' כך לי עדות מיתה כמו עדות גירושין דבתרווייהו ע"א בהכחשה לא מהני מידי ואפילו הכי שרינן לה בדיעבד אם ניסת להעד ואמרה ברי לי וא"כ מקשה שפיר מ"ש מיתה ומ"ש גירושין אע"כ דלא מיתוקמא בניסת להעד באמרה ברי לי. ואף לשיטת התוס' דשריותא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי היינו משום דחזקה דדייקא מרעא לחזקת א"א אפילו בגירושין בתרי ותרי נמי א"ש. דכבר כתבתי דלמאי דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן כך לי תרי ותרי כמו חד וחד ומדאורייתא הוי לן לאוקמי אחזקה אלא דחזקה דדייקא מרעא לה וא"כ ה"ה לחד וחד כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

בד"ה משום דרב אסי וכו' פסוק הוא אלא דרב אסי רגיל להביאו וא"ת והא דתנן וכו' עד סוף הדיבור. נראה מהמשך לשונם דאע"ג דלא קי"ל כמימרא דאביי באוקימתא דמימרא דר' יוחנן אלא כרב אשי אפ"ה פשיטא להו דבעיקר הדין מודו כ"ע דשייך בכה"ג לזות שפתים. דפסוק הוא ואיירי בכל ענין. מיהו הרמב"ם כתב להדיא דבזה אחר זה תנשא לכתחלה והיינו משום דקשיא ליה קושיית התוספות מסוגיא דיבמות ובהכי ניחא ליה כיון דלא קי"ל בהא כאביי ממילא אידחי נמי האי סברא דשייך הא דרב אסי בכה"ג דכיון דמותרת לגמרי ע"פ הדין תו לא הוי עקשות פה ולזות שפתים ורב אסי לא איירי אלא היכא שהלזות שפתים הוא מחמת מה שנשאה כגון בנטען על האשה וכן בעד שהעיד שמת בעלה ונשאה דבסוף פ"ב דיבמות מדמה להו הש"ס אהדדי ההיא דנטען לענין אם כנס אינו מוציא אלמא דחד טעמא הוא ע"ש. והשתא דאתינן להכא מצינן למימר בשיטת הרמב"ם דאביי נמי לא מוקי לדר"י בזה אחר זה דבכה"ג אפילו לכתחלה תנשא דלא שייך לזות שפתים כדפרישית אלא דמימרא דאביי בדר"י היינו בבת א' דהכי משמע פשטא דלישנא כמ"ש מהרש"א בל' התוס' בדיבור הקודם. ואפ"ה מייתי הא דעולא דלעולא לא שני ליה בין בבת א' לזה אחר זה כמ"ש התוס' בדיבור הקודם אלא דלשיטת הרמב"ם אכתי איכא בינייהו דבזה אחר זה מותרת לכל אדם בדיעבד כיון שניסת בהיתר משא"כ בבת אחת כיון דמדאורייתא באשם תלוי קאי מדרבנן נמי אסורה אפילו בדיעבד דליכא טעמא להתירה משום תקנות עגונות דע"א בהכחשה לא שכיח משא"כ בניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דמדאורייתא מותרת כדאמרינן בתרי ותרי וכמ"ש התוספות וכ"ש לטעמא דהרשב"א ז"ל שכתבתי לעיל דדבר הידוע להם אין הב"ד נזקקין להפרישם א"כ מדרבנן נמי אם ניסת לא תצא ומוקי אביי למימרא דר"י בניסת להעד ואמרה ברי לי דומיא דברייתא דלעיל וע"ז מקשה הש"ס אי הכי אפילו לכתחילה וכמ"ש בסמוך דבדבר הידוע להם שאין כאן איסור לית לן למיתסר אפילו לכתחלה וכמ"ש הרשב"א דבדינא קאמרי. וע"ז משני הש"ס משום דרב אסי והיינו דרב אסי ממש דמסקינן בספ"ק דיבמות דטעמא דהרגתי לא ישא את אשתו היינו נמי משום דרב אסי דומיא דהנטען על האשה דעלה קאיירי רב אסי וא"כ מה"ט גופא אסורה לכתחלה לינשא להעד גופא שהעיד עליה משום לזות שפתים דקאמר רב אסי כנ"ל כפתור ופרח בעזה"י בשיטת הרמב"ם ודוק היטב. ובזה נתיישב גם כן מה שהקשיתי לעיל מאי דוחקיה דאביי להגיה מימרא דר"י הו"ל לאוקמא כפשטא בתרי ותרי ובפסולי עדות כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי ולמאי דפרישית א"ש דבתרי ותרי ובפסולי עדות היתה מותרת להינשא אף לכתחלה לא' מעידיה דאין דבריו של א' במקום שנים וה"ה לשני פסולים במקום שנים כשירים (דכ"מ שהאמינו לע"א ה"ה כשני כשרים) ומשום לזות שפתים נמי ליכא דהא בשנים שאמרו הרגנו לא חשידי כמ"ש התוספות בד"ה כגון שניסת ודו"ק:

גמרא סיפא ע"א אומר נתגרשה וכו' תרווייהו בא"א קא מסהדי. הא דאצטריך להאי טעמא אע"ג דבלא"ה ע"א בגירושין כמאן דליתא דמי אפי' היכא דלא מכחשו ליה כלל אלא משום דהכא איירי אפי' לא הוחזקה האשה בחזקת א"א מעיקרא כ"א עכשיו על פי אותן העדים גופייהו והיינו דקאמר תרווייהו בא"א קמסהדי וכן מבואר להדיא בל' הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין ומה שיש עוד לדקדק בזה עיין בל' הר"ן ז"ל:

שם רבא אמר וכו' וראה רבי יוחנן דבריו של רבי מנחם בגירושין ולא במיתה. מכאן נמי מוכח להדיא דטעמא דר' מנחם בבאו עדים ואח"כ ניסת לאו משום דניסת באיסור הוא ומשום קנסא דא"כ מה זה ענין ליכולה מכחישתו או לא סוף סוף עברה וניסת באיסור אע"כ כדפרישית דעיקר טעמא דר' מנחם משום דלית ליה האי סברא דדייקא מרעא לחזקת א"א ור"י ראה דבריו בגירושין דהתם ודאי לא מרעא לחזקה כיון דיכולה מכחישתו מה שאין כן במיתה והא דלא מפלגינן נמי בכה"ג בין מיתה לגירושין ואפי' בניסת ואח"כ באו עדים דכיון דבגירושין סובר ר"י דלא שייך דייקא כיון דיכולה מכחישתו א"כ בחזקת אשת איש קאי והבא עליה בחנק כמ"ש התוספות דלא מהני ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי אלא היכא דאיכא טעמא דדייקא מרעא לחזקת א"א אלא דבהא איכא למימר כדפרישית אליבא דר' מנחם דהיכא דניסת בהיתר בלא"ה איתרע חזקת אשת איש וכדפרישית כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם רבא אמר לעולם תרי ותרי וראה ר"י דבריו של ר' מנחם ב"י בגירושין וכו' מ"ט גירושין יכולה מכחישתו ופרש"י בד"ה גירושין יכולה וכו' הלכך אי שרית לה סמכה אהכחשה ומינסבא ע"פ עדים עכ"ל. משמע לכאורה דלרבא עיקר טעמא דר' מנחם היינו משום האי חששא וסובר דאפי' במיתה דיכולה מכחישתו נמי שייך האי גזירה. וקשיא לי טובא דהא ביבמות ר"פ האשה מייתי רבא גופא האי ברייתא דוקדשתו בע"כ ומוקי לה בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה וקאמרה ברי לי א"כ משמע דמדאורייתא איירי ומוקי לה הש"ס התם כרבי מנחם. וכה"ג קשה מפ' חזקת הבתים דף ל"א דמותיב רבא גופא מהאי ברייתא דהא דמפליג ר' מנחם ב"י בין ניסת ואח"כ באו עדים לבאו עדים ואחר כך ניסת היינו משום זילותא דבי דינא והכי מסקנא דשמעתא שם. ולפרש"י כאן לא שייך לומר כן דבלא"ה לא שייך האי גזירה דאתא למינסבא עפ"י עדים הללו אלא בבאו עדים ואח"כ ניסת משא"כ בניסת ואח"כ באו עדים והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי רבא גופא סובר דטעמיה דר' מנחם ב"י ע"כ מדאורייתא איירי דהאי ברייתא דוקדשתו דרשא גמורה היא כמו שהוכחתי באריכות וע"כ דטעמא דר' מנחם ב"י משום דבאו עדים ואח"כ ניסת בחזקת א"א קיימא משא"כ בניסת ואח"כ באו עדים כבר יצאה מחזקת א"א כמ"ש לעיל ומדלא אסיר לה ר' מנחם ב"י מיהא מדרבנן מוכיח הש"ס שפיר דחיישינן לזילותא דבי דינא והא דמפליג רבא בשמעתין בין גירושין למיתה וע"כ היינו משום חשש גזירה לאו משום דהכי טעמא דר' מנחם ב"י. אלא אליבא דר' יוחנן מפרש לה רבא הכי. דע"כ אית ליה כר"מ ב"י בגירושין ולא במיתה והיינו כדינא דר"מ ב"י ולא מטעמא דכיון דטעמא דר"מ ב"י ע"כ מדאורייתא איירי דאל"כ ברייתא דוקדשתו אמאן תרמייה א"כ תו ליכא לחלק בין מיתה לגירושין אלא דר' יוחנן לית ליה דרשא דוקדשתו כחכמים דר"מ ב"י אלא דאפ"ה מחמיר רבי יוחנן בגירושין וראה דבריו של רבי מנחם ב"י להחמיר בגירושין משום האי גזירה דיכולה מכחישתו כן נראה לי נכון לפי שיטת הסוגיא דלא ליקשי אהדדי ובהכי נתיישב נמי אוקימתא דרבא דלא תיקשי אדר' יוחנן הול"ל בהדיא הלכה כרבי מנחם ב"י בגירושין ומדקאמר מימרא באפי נפשה ע"כ היינו משום דס"ל כר"מ ב"י ולא מטעמיה. ועפ"ז יש ליישב ג"כ הא דשקיל וטרי רבא בר"פ האשה מברייתא דוקדשתו אמימרא דרב ולא אסיק אדעתי' ברייתא דהכא. ולמאי דפרישית יש ליישב ואין להאריך כאן יותר. ומהכא נמי מוכח דדרשא דוקדשתו דרשא גמורה דאי אסמכתא בעלמא א"כ מאי קמותיב רבא בפ' האשה מברייתא דוקדשתו דלמא התם בגירושין איירי כגון שנים אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה וניסת לכהן מש"ה אמרינן דדפנו ותצא מדרבנן משא"כ בעידי מיתה דאיירי ביה רב. אע"כ דמדאורייתא איירי תו ליכא לאיפלוגי. מיהו איכא למימר דהתם אמימרא דרב קאי שהבעל לפנינו וב' אומרים זה הוא וב' אומרים אין זה בעלה ואם כן התם נמי יכולה מכחישתו ואפ"ה קאמר רב לא תצא ודו"ק:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.