אילת השחר/כתובות/ט/ב

אילת השחר כתובות ט ב

דף ט' ע"ב

ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה. משמע דזה לא איכפת לן דכשימות תגבה מהיורשים מאתיים זוז, וכן תגבה מהלקוחות מזמן הנישואין, אע"ג דאפשר דלא מגיע לה, ונהי דהוא יכול לחייב עצמו ואז יהי' לה עפ"י דין מאתיים זוז, מ"מ אינו יכול לחייב עצמו מזמן הכתוב בכתובה, נמצא דעפ"י דין לא מגיע לה מאתיים מהזמן ההוא וגורם הפסד ללקוחות, ומשמע דזה לא איכפת לן. וצע"ק דשטר מוקדם פסול דשמא יגבה מזמן המוקדם כמבואר בב"מ (דף ע"ב א'), הרי דחששו להלקוחות ולמה לא ניחוש כאן, וצ"ל דבמוקדם פסלו את השטר ההוא הגורם להפסד, אבל אין לחייבו לישא ביום ד' משום שמא יתקרר דעתו ואז יצא הפסד ללקוחות.

אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה. והיינו משום דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ובר"ן בשם הרמב"ן הקשה למה אינו נאמן גם בל"ז כיון דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה בתולה, ואטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרי' לי' קיים שטרך ותנאך וחות לדינא, ולמה צריך לטעם דהם האמינוהו מחמת דאין אדם טורח, ותירץ דכיון דצריך ליתן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואי לאו הטעם דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא הי' נאמן, דאי אמרת עלה לברורי א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה, ונמצא בנות ישראל כהפקר, דישא אשה ויעליל עליה וישלחנה בלא כתובה, ולכן אם כתובה דאורייתא אינו נאמן. ולכאורה עדיין אינו מובן למה אי כתובה דאורייתא אינו נאמן, הא אי כתובה מה"ת ע"כ אין הטעם משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולמה אינו נאמן.

עוד יש לעיין דלקמן (דף ל"ו) הוכיח הגרעק"א דהא דחייב קנס אע"פ שאם הי' טוען דלא היתה בתולה הי' פטור, ונמצא דרק ע"י מה שאינו טוען דהיא בתולה מחייבינן לי', ולמה לא הוי כמודה בקנס משום דכל שאי"צ להודאתו אע"פ שהי' יכול לטעון, מ"מ מה שאינו טוען שהיתה בעולה לא הוי דינו כמודה בקנס, והיינו דמה דחייב באינו טוען שהיתה בעולה אינו משום דזה הוי כהודאה, אלא דכ"ז שאין האונס ומפתה טוען שזה לא כמו שמוחזקת אצלנו הרי היא זוכה בהקנס, והיינו דמה דמוחזקת בעינינו לבתולה סגי לחייבו קנס, והתם ע"כ דכן הוא מעיקר הדין ומהני הך חזקה להוציא ממון, כיון דאל"כ לא יצוייר דין קנס, וע"כ דבזה שחייבה תורה קנס כלול בזה דמה שבעינינו היא בחזקת בתולה סגי לחייבו, א"כ גם בכתובה צריך להיות דאם יאמר בפירוש דאינו יודע אם הי' פתח פתוח או לא הרי היא בחזקת בתולה וחייב כתובה, מכל מקום בטוען פתח פתוח יהי' נאמן, דמ"ש מבקנס דהי' נאמן אע"פ שע"כ התורה חייבתו מחמת חזקת בתולה בכ"ז נאמן לומר שלא כמו שמוחזקת, ולמה לא יהא נאמן הבעל לטעון שמצא פ"פ גם אי כתובה דאורייתא כמו התם בקנס.

עוד צ"ע קושית הרמב"ן דהא באומר שאינו יודע אם הי' פתח פתוח או לא בודאי חייב כתובה ולא נימא דמחויבת לברר התנאי, וע"כ זה כיון דאין צריכה לעשות דבר כדי לקיים התנאי, דאדרבה כל זמן שלא יתחדש ריעותא היא מוחזקת לבתולה, א"כ איך זה דומה למאי דאמרינן לבעל השטר קיים תנאך וחות לדינא, דכאן הא הוי כאילו אנו יודעים קיום התנאי ועליה דידי' רמיא להוכיח שלא נתקיים התנאי ולמה יהא נאמן, ואם ס"ל דגם בשטר עם תנאי אי"צ בעל השטר להוכיח רק אם טוען, צ"ע דהיכא מצינו דנאמן לטעון שלא נתקיים התנאי אם בלי טענתו הוא בחזקת שנתקיים התנאי, ועי' בנתיה"מ (סי' מ"ו ס"ק כ"ג) דביאר דאע"ג דבכל תנאי שהוא בשוא"ת אין בעל השטר צריך לברר זה בתנאי דלהבא, דהמעשה כבר חל ותנאי מילתא אחריתי היא, אבל בתנאי דלשעבר צריך בעל השטר לברר.

וכן ראיתי מביאים דבבית מאיר (אהע"ז סי' ס"ח סעיף ח') הביא להקשות בשם מהרי"ט קושיא זאת דבתנאי דשוא"ת אין על האשה לברר שנתקיים התנאי, ולכאורה הא דברי הרמב"ן הם רק דאם טוען עליה לברר, הרי דבלי שטוען אין עליה לברר, וא"כ יקשה דכיון דבלי שיטעון רק יאמר איני יודע היא לא צריכה לברר למה באם טוען צריכה לברר.

וע"כ צ"ל דבשאינו טוען מהני בירור מדין ברי ושמא, אבל כשהבעל טוען שפתח פתוח, אז אע"ג דאין נאמנות להבעל, מ"מ כשטוען ג"כ ברי אז עליה לברר, והטעם משום דכשאינו טוען נאמנת מדין ברי ושמא וזה מקרי דביררה, אלא דצ"ע למה מהני ברי ושמא להוציא ממון, ואולי לגבי זה מקרי כמו שיש חזקת חיוב והוי כאיני יודע אם פרעתיך, משא"כ כשמכחישה דאז חסר בירור אם הי' כלל דבר שמחייבו כתובה.

וצ"ע מש"כ התוס' (ד"ה אי למיתב) דלגבי לאוסרה תהי' מותרת מחמת דספק אינו בקי ומוקמינן בחזקת היתר, משמע דהחזקת היתר קאי על הספק הזה דאינו בקי, וכמו שיתבאר בדיבור שאח"ז דאפילו באשת כהן שנתקדשה פחות מבת ג' הוקשה להם דנתירה, ולגבי כתובה הקשו דתהי' נאמנת מטעם ס"ס, ולכאורה מה צריך לס"ס הא היא טוענת ברי והוא ספק קים לי' ויועיל להוציא ממנו, ולפי משנ"ת כאן מהני ברי ושמא דהוי כאינו יודע אם פרעתיך, וע"כ דהספק קים לי' אינו אלא לדידן לאמיתת הדבר אבל ודאי יש לטענתו דין טענת ברי, וא"כ למה לגבי לשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא לא נימא דיהא אסור, דלגבי דידי' ודאי הוי כברי ולא שייך להעמיד אחזקת היתר מחמת דאינו בקי.

רש"י ד"ה מאי לאו. ומיהו ביהודה לא מהימן שמא בעל בימי אירוסין ושכח. נמצא דאע"פ שאומר שלא בעל אנו אומרים דשכח דבעל, ובכל זאת לגבי לאוסרה עליו אנו מאמינין לו.

תוד"ה אי למיתב. אע"פ שלאוסרה עליו לא הי' נאמן וכו' ואוקמה בחזקת היתר אבל מ"מ כתובתה הפסידה וכו' דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מרי'. היינו דאינו חשוד לשקר דודאי חושב שמצא פתח פתוח והוי ספק, אלא דלענין איסורא אע"ג דאומר דמצא פתח פתוח אולי אינו יודע טוב, ומ"מ לענין כתובה נוקי בחזקת מרי'. וצע"ק דהא אם לענין איסורא מותר ע"כ דאע"ג דאומר דמצא פתח פתוח הו"ל כאומר אולי פתח פתוח הי' דלכן אוקי אחזקת היתר, דאם דיבורו שאמר פתח פתוח הוי ודאי ולא מחשבינן במה דאינו בקי למה לא תיאסר משום שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, וכיון דהוי כאומר אולי הי' פתח פתוח ובכ"ז נוקי בחזקת מרי', א"כ יצא חידוש להלכה דגם באומר אולי הי' פתח פתוח לא יהי' חייב כתובה וצ"ע.

בא"ד. משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר. יש לעיין לסברא דהוי ספק א"כ למה צריך לחזקת היתר הא יש ס"ס, באשת ישראל ספק אינו בקי ואת"ל בקי שמא באונס, ובאשת כהן שמא אינו בקי ואת"ל בקי שמא לא תחתיו, וכמו שהקשו אח"כ לענין כתובה, ותירוצם לענין כתובה דגם באונס אולי קודם שנתארסה לא שייך כאן לענין לאוסרה, דודאי אם לא תחתיו נאנסה אינה נאסרת, ואולי כונתם לומר דאפי' אם היא אשת כהן שקיבל אביה קידושין כשהיתה פחותה מבת ג' דאז יש רק ספק אם בקי או לא, דאם הוא בקי אסורה כיון דודאי נפתח תחתיו לכן הוצרכו לחזקת היתר.

ויש לעיין מהו הספק אם הוא בקי, אי הספק הוא אם שייך לדעת בזה, נמצא דזה על כל האנשים שבעולם, או דזה ודאי דשייך לדעת ולהיות בקי, אלא דעל מי שבא לפנינו לטעון אנו מסופקים אם הוא מהבקיאים, והנה אם הספק הוא אם שייך בכלל לדעת ולהיות בקי, אז אם באנו להעמיד אחזקתה אנו צריכים להכריע מחמת החזקת היתר דלכל האנשים אין בקיאות בזה, וכה"ג לא מהני חזקה להרבה פוסקים, וכמו שהביא בתשו' רעק"א (סי' ל"ז) מחלוקת הפוסקים אם בספיקא דדינא ניזל בתר חזקה דאז הא נמצא דהחזקה פוסקת את הדין לגמרי, וה"נ כאן החזקה מכריעה ומבררת לנו לגמרי את מה שהסתפקנו דכל האנשים אינם בקיאים, ויהי' ראי' דהתוס' ס"ל דשייך גם באופן זה חזקה, אבל אם הספק הוא על האיש הזה, וזה ודאי שיש אנשים שיודעים, וכל הספק אם האדם הזה מהיודעים, דאז החזקת היתר אינה מכריעה אלא שהאיש הזה הוא מאלה שאינם יודעים, ואע"פ שלכל א' אם יזדמן ספק כזה נפסוק עליו כן, מ"מ אין החזקה מבררת כל עיקר הספק, וכה"ג מהני חזקה לכו"ע.

העירו מהא דלקמן (דף י' ע"א) בההוא דאתא לקמי' דר"נ ואמר פ"פ מצאתי ואמר ר"נ אסבוהו כופרי וכו', ופרש"י שצוה להלקותו דהואיל ובקי בפ"פ ע"כ שמזנה, ואי נימא דיש בעולם שבקיאין איך שייך להלקותו אולי הוא מאותם הבקיאין.

וי"ל שזה ודאי שיכול להיות שבקי אינו מצוי, רק לא הוי בכלל אי אפשר, ומ"מ שייך להלקותו כמו שמצינו במכות דף ה' בהעיד שראה שפלוני הרג והזימו אותם שהי' במקום פלוני שעי"ז א"א לראות המקום, והי' ס"ד דיש לחוש לנהורא בריא קמ"ל, וע"כ זה מקום ששייך לראות יוצא מן הכלל, דאל"ה שאין שום אדם לראות כ"כ רחוק א"כ איך ס"ד דניחוש, וע"כ דשייך להיות נהורא בריא כזה, אלא דקמ"ל דבכל זאת לא נתחשב עם זה אע"פ שנוגע על חיוב מיתה, ה"נ כאן דלמרות שיש כזה בקי, מ"מ זה כ"כ רחוק ששייך לפי"ז להלקותו.

בא"ד. וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוה ספק ספיקא ספק אם הוא בקי בפתח פתוח אם לאו ואת"ל פתח פתוח הוה ספק באונס ספק ברצון. יש לעיין אי האי ספק שמא אינו בקי הוא רק היכא דאינו נאמן אלא מדין שויא אנפשי' דאין זה דין נאמנות כלפינו, דאז הוא דיש להסתפק אולי אינו בקי, אבל אם הי' נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין לא שייך לומר דאינו בקי, דבדין עדות לא שייך אינו בקי, או דגם אז אפשר דאינו בקי ואינו נאמן, וכמו"כ אם הי' שייך בשני עדים להסתפק כן הי' גם אז שייך לתלות שאינו בקי.

ולכאורה מסתבר דלדין עדות לא שייך סברת אינו בקי, אלא דזה תלוי במה דהסתפקנו בביאור אינו בקי, אם הספק הוא אם שייך בכלל לדעת ולהיות בקי, או שהנידון רק על האיש הזה אם הוא מהבקיאים, ויותר נראה דהספק הוא רק על האיש הזה אבל שייך לדעת את זה, וא"כ מסתבר דזה רק לגבי דין שויא אנפשי' חתיכא דאיסורא דלגבינו אינו נאמן רק לגבי עצמו וע"ז הוא דאמרינן דאינו בקי, אבל לגבי דין נאמנות של דין עדות יש לו דין ככל ע"א, וא"כ ה"נ לגבי דין טענה צריך להיות לו דין טענה ודאית דפתח פתוח מצא ונשאר רק ספק אחד, ומה הקשו דהוי ס"ס.

ואפשר דכיון דכל הנאמנות להפסיד כתובתה ולא אמרינן דמשקר במזיד משום תקנ"ח דתיקנו דנאמן משום דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אז כיון דלנו יש ספק אם הוא בקי לא תיקנו שיהי' לו דין נאמנות יותר מאשר אנחנו יודעים ואינו ברור אצלנו שבקי, לכן לגבי כתובה זה ספק ספיקא, דספק אם הוא בקי ואת"ל בקי שמא באונס, ולא יועיל לגבי זה מה שלגבי דין טענה הוא כטענה ודאית, וצ"ע.

בא"ד. וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוה ס"ס. יש לעיין אע"ג דאם אינו בקי הטעם דיש לה כתובה משום דהיא בחזקת דאינה בעולה וכשנאנסה יש לה כתובה מטעם אחר, מ"מ הספק אם הי' בה דבר הגורם להפסיד כתובה, דלגבי הפסד כתובה אין שום נפק"מ אם היא בתולה אי נאנסה, ואינו מוסיף כלום לגבי הפסד כתובה אונס או לא נבעלה כלל, א"כ למה מחשבינן זה לס"ס.

ובשלמא לגבי איסור בספק תחתיו וספק אונס אז ספק שאינו תחתיו מתיר יותר, דהא מותרת גם לכהן עי"ז, משא"כ ספק אונס, אבל לגבי כתובה הא לא מוסיף לא נבעלה כלל מנבעלה באונס, משמע דכיון דיש נפק"מ לגבי דבר אחר שאין דנין על זה ג"כ מקרי שתי שמות, עמש"כ לעיל בתוד"ה ואיבעית אימא.

והנה בליקוט תשו' וחי' מהגרעק"א (סי' ג') הביא להסתפק באם ספק אחד מתיר יותר מהשני לדבר שאינו נוגע בזמן הזה דאולי לא מהני למיהוי ס"ס, וצ"ל דעדיף דבר שזה לא נוגע בענין זה רק לגבי דבר אחר, דמ"מ זה מחשב ס"ס כיון דמ"מ זה נוגע, משא"כ דבר שנוגע רק בזמן הבית, ויש לעיין קצת למה לא נקרא מתיר יותר בזמן הזה, אפי' אם נימא דלא מהני מה שמקריבין אע"פ שאין בית, כיון דבמציאות א"א להקריב, מ"מ הא מהרה יבנה המקדש ונמצא דזה מתיר.

בא"ד. יש לעיין לפי מש"כ האחרונים דספק מר"ק הוי חזקה ככל התורה כולה דאמרינן העמד דבר על חזקתו שכיון שהי' שלו זה מסתמא עדיין שלו, ולהפוסקים דס"ס לא מהני נגד חזקה, עי' בש"ך בכללי ס"ס, א"כ כאן שרוצים לחייבו יש לדון גם משום מוחזק בהממון וע"ז ס"ל דס"ס מהני, אבל הא יש לדון גם משום שרוצים לחדש שיצא מחזקתו הממון, וע"ז הא לא מהני ס"ס להוציא מהחזקה שהי' עד עכשיו הממון שייך לו. והעירוני שיש גם לדון בחזקה על הגברא דלא נתחייב חיוב כתובה, אלא ע"כ דכיון דיש טענת ברי דידה לא מהני החזקה דלא נתחייב כתובה, וה"נ לא מהני דין חזקה שזה מסתמא שייך לו, וצריך לבוא רק מכח חזקת הממון מדין מוחזק וע"ז ס"ל דס"ס מהני נגד חזקת ממון.

אמנם בשמעתתא (א' פרק כ') נקט בפשיטות דלסברתם כאן דבס"ס יוציאו ממון מהמוחזק ודאי דמהני ס"ס נגד חזקה.

תוד"ה אבל בגליל. דביהודה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה. ובמהרש"א הק' דלפי מש"כ התוס' (ד"ה לא) דלא אמרינן מיגו להוציא איך נאמנת, ובקרני ראם הוסיף דגם לאידך תירוצא בתוס' שם דלא מהני מיגו נגד חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ג"כ קשה איך נאמנת.

והנה ביהודה כיון דמייחדים אז כשבא לטעון פ"פ אין טענתו כלום, כיון דבין לסברת רש"י דשמא שכח והערה, או כמש"כ התוס' דאין אדם מעמיד עצמו מלבעול והיא בחזקת שנבעלה ממנו אין טענתו כלום, ולפי"ז אילו יצוייר שנשתטית אח"ז באופן דאינה טוענת כלום ג"כ אין טענתו טענה דיש להחזיק שבא עליה אחרי האירוסין, אלא דכיון דאומרת בתולה הייתי בזה היא מודה דלא בעל אותה לפני הנישואין לכן זה עושה את טענתו לטענה, וע"ז שפיר מהני מיגו והוי כעין הפה שאסר הוא שהתיר דאי"צ שטענתה תתן לה נאמנות, דסגי אם תוריד מה שנתנה לטענתו דין טענה וע"ז מהני שפיר מיגו שלה, משא"כ לקמן בתוד"ה לא, דמיירי בגליל, דהמיגו צריך ליתן לה נאמנות, דבלי זה ודאי נאמן בטענתו, וכל מה דרוצה לזכות הוא רק ע"י טענתה, בזה אמרינן שפיר דלא מהני נגד חזקה או דלא מהני להוציא, שו"ר שכ"כ בבית יעקב ובחזו"א (אהע"ז סי' ס"ז ס"ק י"א).

תוד"ה לא. שמא חזקה דהכא עדיפא. הנה לפי"מ שהביא הרי"ף והרמב"ם (פי"א מאישות הל' ט"ז) דלגבי תוספת לא מהני החזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון שזה אינו מתקנ"ח, א"כ ע"כ דחזקה דהכא פחות מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, דהא התם נאמן לגבי ממון דהוא מה"ת וכאן אינו נאמן לגבי דבר דאורייתא, ואיך נאמר דחזקה דהכא עדיפא, משמע דס"ל כהרא"ש והרשב"ם דנאמן גם לענין תוספת. אמנם עדיין לא הועלנו בזה דמהתוס' (ד"ה אר"נ אמר שמואל) משמע דרב אשי דפליג וס"ל דאינו נאמן לטעון פתח פתוח משום דס"ל כתובה דאורייתא, וכן הרא"ש גופא הביא קודם כהתוס', משמע דגם הוא מסכים דאי כתובה מה"ת לא נאמן, וא"כ ע"כ אינו כמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמהני אף בדאורייתא, וכבר עמד בזה בפנ"י.

ויש לומר דהא דלא מהני טענתו אם כתובה דאורייתא, דיש לה חזקת הגוף, וגם רוב נשים בתולות נישאות, ולהבעל יש רק חזקת ממון, משא"כ בהא דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דרק חזקת ממון של הלוה יש נגדו, אבל באמת חזקה דאין אדם טורח עדיף, וכן מבואר בריטב"א ועוד ראשונים. אלא דמ"מ צ"ע דנמצא דכאן לא מהני חזקה דאין אדם טורח נגד חזקת הגוף ורוב נשים בתולות נישאות, א"כ גם מיגו צריך להועיל לה אע"פ שזה נגד חזקה דאין אדם טורח, כיון דחזקת הגוף ורוב נשים בתולות נישאות מסייע לה ותהי' נאמנת דבתולה היתה.

בא"ד. ואי לא אמרינן מיגו להוציא אתי נמי שפיר. עי' בשטמ"ק בשם הרשב"א דהקשה דהא יש לה שטר [ואפילו במקום שאין כותבין הוי כאילו יש לה שטר], והיכא דיש שטר מהני מיגו להוציא כדמוכח בהאי עובדא דסיטראי נינהו (לקמן דף פ"ה ובשבועות דף מ"ב), ותירץ דהתם הי' להשטר שעת הכושר אבל כאן אם זינתה ברצון אחרי שנתארסה לא הי' שטר כלל, ולמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום נמצא דגם אם זינתה לפני האירוסין אין לה שטר ובכה"ג לא מהני מיגו להוציא, ואפשר לבאר בכעין זה דהנה עיקר השטר הוא להוכיח שזה חייב לו ע"י שלוה ממנו וגם שלא פרע, וכשטוען טענה נגד מה שזה עיקר השטר נאמן בעל השטר במיגו אע"פ שזה להוציא דהא זהו כח השטר, אבל לגבי זה אם היא בתולה או לא ע"ז אין בכח השטר להוכיח כלל, נמצא דלגבי זה הו"ל כבלי שטר וממילא לא מהני מיגו להוציא.

ונפק"מ בין זה להרשב"א, דאילו להרשב"א אם הי' ספק שזינתה אחרי שנשאת דאז כבר הי' מהני נאמנות טענת מיגו אע"פ דהוי להוציא, משא"כ למש"כ כיון דע"ז אין השטר אומר כלום הו"ל כמו בלי שטר ואין נאמנת בזה במיגו להוציא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א