אילת השחר/יבמות/ל/ב

אילת השחר יבמות ל ב

דף ל' ע"ב

נישואין הראשונים מפילין. יש להעיר למה נקט נישואין מפילין הרי הקידושין מפילין ולא הנישואין, וי"ל דנקט הכי משום שזה תלוי בכל משך הזמן שהיא נשואה אליו, ואם באמצע היתה צרת ערוה אינה נופלת ליבום, נמצא דכל משך הנישואין מפילין.

וכולן שהיו בהן קדושין או גרושין בספק הרי אלו הצרות חולצות ולא מתייבמות. הנה לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, א"כ אם רוצה יכול לייבמה מספק, ואם רצונה לינשא לשוק ג"כ מותרת מה"ת, אמנם יל"ע דאולי תרתי דסתרי אינו מותר גם לדעת הרמב"ם, וכיון שתהא מותרת לב' צדדים הסותרים זה את זה לא אמרי' דספיקא לקולא מה"ת.

והנה אם היא תבעל ליבם וגם לאחד מן השוק, עברה ממ"נ איסור, ויש לעיין למ"ד התראת ספק שמה התראה אם יוכלו להלקותה, דהא נהי דידוע דעברה איסור, אבל לא יודעים איזה איסור, אם איסור יבמה לשוק או איסור אשת אח.

שם. וכולן שהיו בהן וכו' הרי אלו הצרות חולצות ולא מתייבמות. המשנה נקטה בהי' ספק בערוה, אבל ה"ה בהיו ספק גירושין בסתם אשה הנשואה לו. וצ"ב למה באמת לא מיירי מתני' בסתם אשה שהי' בה ספק גירושין דחולצת ולא מתייבמת מספק שמא היא גרושת אחיו, וי"ל דבגמ' מפרש דבספק גירושין מוקמינן אחזקה, וא"כ בנולד הספק בה בעצמה דנעשה בה ריעותא יש לדון אם יהא בה חזקה, וכמו שדנו האחרונים בנמצא נקב בבהמה אם יש לה חזקה הואיל ויש בה ריעותא, ולכן נקטה מתני' בהי' ספק בערוה דהשתא מהני לצרה שפיר חזקתה.

והא דנקט שהי' הספק בערוה ולא בצרה, י"ל משום דאם הי' הספק בצרה לא היתה צריכה אפי' חליצה, דממ"נ אם היא מקודשת אליו נפטרה מחמת צרת ערוה, ואם אינה מקודשת הרי אינה צריכה כלום.

שם. הרי אלו הצרות חולצות ולא מתייבמות. הנה אם יש מצוה לחלוץ לא רק כשהיא רוצה להנשא לאחר, נמצא דמספק מחויב לחלוץ, שהרי יש לפניו ספק אם הוא מחויב במצוה דאורייתא, וצריך לקיימה. וקצת יש דיוק בלשון רש"י שכתב הרי אלו חולצות ולא מפטרן בולא כלום, ולא כתב דחולצות משום שמצוה עליו לחלוץ, משמע דאין מצוה. אך אינו ראי' דרש"י לא נחית זה להשמיענו כאן, ובא לפרש רק את חידוש דין המשנה דצריכה חליצה.

כתב בכתב ידו. עי' פרש"י, ובנמוקי יוסף הק' דהא בעינן כריתות, ומה יועיל כתב ידו דאינו אלא הודאת בע"ד, והאחרונים פירשו דרש"י מביא ראי' דכתב ידו מהני לאשוויי שטרא, דליכא למימר דזה רק הודאת בעל דין כיון שזה לא בב"ד, אך י"ל דשפיר מהני מדין הודאת בע"ד, דהא באתם עדי מהני בלי שיאמר בב"ד כיון דאז לא יאמר משטה אני בך, וה"נ בכתב ידו דבזה לא שייך משטה אני בך.

שייך לפרש דברי רש"י שמוכיח מהא דמהני כתב ידו לגבות דחזינן דמהני לאשוויי שטרא, לפי דעת המהריב"ל דהודאת בע"ד עושה התחייבות ואי"ז נאמנות, דלשיטתו מדמהני כתב ידו ע"כ מוכח דכתב ידו עושה התחייבות.

רש"י ד"ה ספק קרוב לו. שהיו ח' אמות מצומצמות ביניהן בר"ה וכו'. רש"י נקט ברשות הרבים, ויש שסוברין דלא מהני ד' אמות רק בסימטא.

והנה בבית שמואל (סי' ל' סק"ט) כתב דבכהאי גוונא שיש ספק לעדים עצמם נמצא שאין עדי גירושין והוי ודאי אינה מגורשת, ועי' בקהלת יעקב לבעל החוות דעת מש"כ שם.

תוד"ה כתב בכתב ידו. וי"ל דאע"פ שבא לגרשה וכו'. לכאורה מה הועילו חכמים בזה דסוף סוף יפסיד לה פירות, ואם באו להועיל שלא תפסיד האשה, מה הועילו הרי סוף סוף תפסיד, ויש לומר דהא רבנן תיקנו לבעל פירות, אלא דכשכתב והחתים גט דבזה כבר נתן עיניו לגרשה אז כבר הפקיעו ממנו פירות, וזה הפקיעו רק כשעשה גט כשר, אבל בגט פסול לא הפקיעו, ואין להקשות דסוף סוף הא מפסיד לה הפירות כה"ג, דזה לא קשה דהא בין כך בידו לא לכתוב גט, ואז אע"ג דמחשבתו לגרשה מ"מ לא יפסיד עדיין הפירות, נמצא דלא הפסידו להאשה במה שפסלו הגט, משא"כ אם הגט כשר נמצא דמפסיד לה שלא כדין, דלא נדע אמיתות הדבר שעפ"י דין מגיע לה כבר הפירות.

תוד"ה אשה זו. וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש וכו' אבל גירש ואח"כ כנס הא לא הויא בחזקת היתר לשוק. בשב שמעתתא (ש"ה פ"ה) רצה להוכיח מתוס' דאחרי שנישאת לא יועיל לה חזקת פנויה דמעיקרא להתירה משמת בעלה בלא יבום כשיש ספק אם יש אחים לבעלה ע"ש. ואולי יש לחלק דבציור של הש"ש שיש לה עצמה חזקה שאם ימות הבעל תהיה מותרת מהני לה שפיר חזקת היתר דמעיקרא, אבל כאן הרי במצב הזה שהיא נשואה היא בחזקת שכשימות בעלה תהא זקוקה ליבום ואסורה לשוק, רק שייך שיש דבר צדדי שלא תלוי בה, דהיינו שיש ערוה שהיא לה צרה וזה יתירה לשוק, ובזה לא מהני חזקה, דאם יש לה צרה תהי' מותרת לשוק.

בא"ד. הקשו על הא דאמרינן דצרת ערוה בחזקת היתר לשוק עומדת אע"פ שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי. ובפ"ק דחולין אמרינן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת, ומשמע דוקא לענין ריעותא דאיתיליד אחר שחיטה הוי בחזקת היתר וכו', אבל אם נולד ספק מחיים כגון ספק טריפה לא, משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, הרי דס"ל לתוס' דכה"ג מחזיקין מאיסור מה שאינה שחוטה לאיסור טריפה, ואע"פ שהתם הוא רק ספק איסור משום שיש נגדו חזקת היתר שעומדת להיות ניתר בשחיטה.

והנה בחולין (דף ט' א') איתא לא בדק מאי, ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום ר' אליעזר ב"ר ינאי אומר טרפה ואסורה באכילה, במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא, במאי קמיפלגי בדר' הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכו', מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרינן, ופרש"י בחזקת איסור אבר מן החי, והתוס' בביצה (דף כ"ה) הקשו על רש"י וז"ל ולא נהירא דא"כ למה לי עד שיודע במה נשחטה כיון דחזינן דמתה א"כ לא שייך בה איסור אבר מן החי דאיסור אבר מן החי לא שייך אלא מחיים, הרי דפשיטא לתוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, ולמה אמרינן בזה בחזקת איסור עומדת, וקשה דמתוס' כאן משמע דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור.

לכן נראה דמש"כ תוס' בביצה (דף כ"ה) דאין מחזיקין מאבר מן החי לאיסור נבילה, הוא משום דהאיסור נבילה לא הי' שייך מחיים, דכשהוא חי שייך בו רק איסור אבר מן החי, נמצא דלא נפגשים האיסורין יחד, דאבר מן החי שייך רק מחיים, ואיסור נבילה שייך רק לאחר מיתה, לכן לא נחזיק מאיסור לאיסור כיון שלא היו אף פעם ביחד, אבל אם יפגשו יחד אה"נ דמחזיקים מאיסור לאיסור, לכן בנולד ספק טריפה מחיים נחזיק מאיסור אינה שחוטה לאיסור טריפה.

והא דרצו התוס' לומר לפי"ז שנחזיק מחזקת אשת איש לאיסור יבמה לשוק, אע"פ שאיסור אשת איש הוא מחיים של הבעל דאז לא שייך עדיין איסור לשוק, וכששייך איסור יבמה לשוק הרי כבר אין איסור אשת איש, יש לומר לפי המבואר בתוס' גיטין (י"ג א') דצריך להשמיענו דאם א' נותן גט שיחול לאחר מיתה דאינו חל משום דאין גט לאחר מיתה, ונתקשו דאיזה צד יש שיחול דהא אינה כבר אשתו, ובבית מאיר (סי' קכ"א) ביאר דכיון דזקוקה ליבם מחמת קידושי הבעל, נמצא דיש עדיין דינים מחמת המת שזה גורם ליאסר מחמתו לעלמא ולהיות זקוקה ליבם, ולכן הי' ס"ד דשייך עדיין קצת אישות, וצריך להשמיענו דאפ"ה אין גט חל לאחר מיתת הבעל.

ולפי"ז דאיסור לשוק אחר מיתת הבעל הוא המשך מאיסורה לעלמא שהי' עליה בחיי הבעל, לכן שייך שפיר להמשיך את החזקת איסור אשת איש, שזה התחיל כשהיא היתה עדיין תחת בעלה, אבל איסור שנתחדש רק אחרי שאין האיסור, כגון איסור נבילה דמתחדש רק אחרי שכבר אין איסור אבר מן החי, לא מהני להחזיק מאיסור לאיסור כיון ששני האיסורים לא נפגשו.

והמעיין בלשון התוס' בביצה הנ"ל יראה איך שכתבו, ולא נהירא דא"כ למה לי עד שיודע במה נשחטה כיון דחזינא דמתה א"כ לא שייך איסור אבר מן החי, והוסיפו דאבר מן החי לא שייך אלא במתה, ולכאורה הוסיפו מילים בכדי, ויש לומר דכונתם היא דהי' אפשר לומר דנבילה זה המשך איסור של אבר מן החי, וכשהוא חי יש בו איסור אבר מן החי, וכשמתה נמשך מזה איסור נבילה, וע"ז כתבו דלא שייך כלל איסור אבר מן החי לאחר מיתה, ואין זה כלל כהמשך של איסור אבר מן החי, ולכן לא שייך שנחזיק מאיסור זה לנבילה דלא שייכי להדדי כלל, וכיון דלא שייכי להדדי אין מחזיקין מזה לזה, אבל אם היו נפגשים ביחד או שהי' המשך א' זה לזה, שייך שפיר להחזיק מזה לזה, ולכן מחזקת אשת איש לאיסור יבמה לשוק שייך שפיר להחזיקה [כ"ז נתבאר בשיטת התוס', אבל בשיטת הרמב"ם נתבאר בדברינו נדפס באילה"ש גיטין בסוף הספר, אחרת].

בא"ד. ואור"י דהתם חיישי' לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מילתא לאיסורא טפי מדלהיתרא. יל"ע אם זה סברא דאורייתא או רק דרבנן.

בא"ד. וארי שנכנס לבין השוורים וכו' מסתברא טעמא לאיסורא טפי מלהיתרא. יל"ע דאם נוטה יותר לומר שדרס ולא הוי ספק השקול, א"כ מ"ט אמרי' בגמ' דבספק על ספק לא על, מותר, וכ' הש"ך (סי' נ"ז ס"ק ל"ב) דהוי ספק ספיקא, דשמא לא על ואת"ל על שמא לא דרס, הא כיון דספק דרס מסתבר יותר דדרס, א"כ אין ספק זה שקול, וכשאין ב' הספיקות שקולין, לא חשיב ספק ספיקא, כמ"ש התוס' בכתובות (ט' א').

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א