אילת השחר/יבמות/לא/א

אילת השחר יבמות לא א

דף ל"א ע"א

ותתייבם ואין בכך כלום אחזקה קא קיימא. יל"ע אם יכול לייבמה בע"כ בכהאי גוונא, דאולי יכולה לטעון שאינה מחוייבת להתייבם דשמא היא צרת ערוה, ואע"פ שיש חזקה מ"מ אי"ז מספיק כדי לכופה להתייבם, דדמיא למוציא מיד מוחזק דלא סגי בחזקה, וה"נ הרי היא בחזקת עצמה.

נפל הבית וכו' נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. ולא שייך כאן לדון משום חזקת חי דלשניהם יש חזקת חי לבעל ולערוה, ונמצא דאין בזה נ"מ, ולא שייך להתיר הצרה רק משום חזקת היתר שלה.

ויל"ע בנפל הבית על שנים ואחד מהם חולה או גוסס, אם נתלה שהחולה והגוסס מתו תחילה, או שנשאר ספק השקול כמו בשני בריאים.

מידי דהוה אנכסי דבר שטיא וכו'. עי' באילה"ש כתובות (כ' א') שהוכחנו מסוגיא זו דחזקת מרא קמא היא מדין חזקה דכל התורה כולה, דאם זה מדין המע"ה הרי זו סברא בפני עצמה דכשיש ספק אין מוציאין מידו ואין ראיה מזה לחזקות אחרות שאינן מסוג זה, ומה הראי' דבתרי ותרי מוקמינן אחזקה דכל התורה כולה כגון לקידושין או גרושין.

וברע"א שם הוכיח מגמ' זו דתרי ותרי ספיקא דרבנן בכל החזקות, ומשמע דכונתו להוכיח דגם בחזקת מרא קמא שאינה ככל החזקות מ"מ הוי ספיקא דרבנן, ועי' קרן אורה כאן שהעיר דחזינן דחזקת מר"ק שאני מכל חזקה, דהא ספיקא דדינא מוקמינן אחזקת מר"ק, ולא בשאר חזקות.

דבר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין. יל"ע אם מיירי בשניהם מודים על הזמן שהי' שוטה והזמן שהי' בריא, רק נחלקו מתי מכר, או שהויכוח ביניהם הוא אם בשעה שמכר הי' חלים או שוטה [עי' חזו"א].

והנה אם הבר שטיא עצמו יבוא עכשיו ויאמר שמכר כשהיה שוטה, הוי הודאת בעל דין וכמאה עדים דמיא, וע"כ שהוא אינו אומר כלום.

רש"י ד"ה דקיימא ערוה. קמן וקמוכחת דהכל רואין שזו צרת ערוה היתה וכו'. צ"ב מה מוסיף מה שהצרה לפנינו, הרי עיקר החילוק הוא דבמפולת לא שייך לומר דקמו בה רבנן, ובספק קרוב לה שייך דקמו בה רבנן בהא מילתא, אבל מה שהצרה לפנינו אי"ז מוסיף כלום, דעי"ז לא שייך יותר לקבוע האיך היה הגט קרוב לו או קרוב לה.

רש"י ד"ה אבל מפולת. מי אתי למימר וכו' אלו הדיינים המצריכים אותה חליצה נביאים הם וידעו שהיא מתה ראשונה וכו'. לכאורה עדיפא הו"ל לומר, דאם היתה צריכה חליצה הרי לא הדיינים שבאותו דור חייבוה חליצה אלא חכמים קבעו כן לדורות דין דבנפלה מפולת צריכה חליצה, והרי לא שייך לומר שידוע דתמיד כשהבעל והערוה מתו באותו זמן, תמיד מתה הערוה קודם.

רש"י ד"ה ומתני' דהכא בכת אחת. עד אומר קרוב לו וכו'. הק' הרשב"א דעד אחד בדבר שבערוה אינו כלום, ואין נעשה ספק ע"י זה, וכן מש"כ רש"י שהיו ב' עדים המכחישים זה את זה לכאו' מיותר, דגם אם היה רק עד אחד האומר שהיו קידושין, אין בדבריו כלום.

והנה בכתובות (כ"ב ב') אמרי' בעד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרוייהו באשת איש קא מסהדי והאי דאמר נתגרשה הוי ליה חד ואין אחד במקום שנים. והק' הר"ן דהא מכחישין זה את זה, ותי' דבקרוב לו או קרוב לה יכולים לטעות ואינם מוחזקין לשקרנים, וא"כ ה"נ אע"פ שעד אומר קרוב לו ועד אומר קרוב לה, תלינן שאחד מהם טועה, ונמצא שספק האיך היה ואזלינן בתר חזקה.

רש"י ד"ה הכי גרסינן וקידושין גופייהו. ובגירושין גופייהו אע"ג דכת אחת אומרת קרוב לה לא הוה לן לאפוקי מחזקת היתר וכו' ואמאי קתני חולצת. ק"ק דמ"מ תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן לא מוקמינן אחזקה ונימא דחולצת מדרבנן, ועי' תוס'.

תוד"ה נפל. כאן יש תימה אמאי חשיב לה טפי בחזקת היתר לשוק מלייבם וכו'. בשיעורי ר' שמואל הק' מאי קשיא להו לתוס' הרי יש לה חזקת היתר לשוק כיון שהיתה צרת ערוה, וכיון שיש ספק מי מת תחילה נימא דאוקמא אחזקה. ונראה דאה"נ אם היה לה חזקת היתר משום שהיתה מותרת בפועל הוי שפיר מוקמינן לה אחזקתה, אבל כאן הרי עדיין לא היתה מותרת בפועל שהרי היתה אשת איש, רק יש לה חזקת היתר דאם ימות בעלה תהי' מותרת, לכן הק' תוס' דכיון דכל חזקתה היא לכשיהא שינוי שימות בעלה, למה זה נחשב חזקת היתר, הרי שייך שהערוה תמות תחילה ואז תיאסר לשוק ותותר להתייבם, ותירצו דכיון שבמיתת הבעל שריא מיד, ובמיתת הערוה אינה ניתרת ליבם עד שימות הבעל עמה, הויא קרובה להיתר לשוק יותר מהיתר להתייבם.

אך צ"ע קצת דנהי דלהיות מותרת ליבם צריך שתי מיתות, אבל כדי שלא תהי' מותרת לשוק סגי במיתת הערוה, וא"צ לזה גם מיתת הבעל, דכנגד ההיתר לשוק סגי במיתה אחת של הערוה, ולמה תהי' מותרת לשוק.

תוד"ה אי בשתי. ואע"ג דבכת אחת דאורייתא מתייבמת. לא ביארו תוס' אם כונתם באופן שיש כת אחת ששניהם מסופקים, או שהי' עד אחד כנגד עד אחד כמ"ש רש"י.

בא"ד. כיון דבב' כיתי עדים הויא ספיקא דאורייתא גזרו רבנן וכו'. לכאו' מוכח דס"ל לתוס' דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, דאם אינו אלא מדרבנן, למה גזרו כת אחת אטו ב' כיתי עדים דאסור רק מדרבנן, הא הוי גזירה לגזירה.

בא"ד. מש"כ תוס' דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן לחומרא, אע"ג דמדאורייתא מוקמינן אחזקה, משמע דגם כשיש חזקה, מ"מ אם יתברר שהי' אסור לא הי' זה היתר לגמרי, ואם באמת אינה מגורשת צריך כפרה, דאם זה היתר גמור למה גזרו רבנן להחמיר לא לסמוך אחזקה. וכהאי גוונא דנו האחרונים לענין הלוך אחר הרוב, וקצת ראיה לזה מהא דאמרינן בקידושין (דף נ"ז) לגבי צפור המשולחת דשריא, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, וכבר הקשו מאי ראי', הרי אפי' אם היא אליבא דאמת אסורה מ"מ להמוצאה תהיה מותרת דיוכל לסמוך על רוב, דרוב צפורים מותרות. והוכיח מזה בשערי יושר (שער ג' פרק ו') דמ"מ יש בזה תקלה, כי הגם דמותר לילך אחר הרוב מ"מ כשנתברר שהי' אסור עבר איסור בשוגג.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א