אילת השחר/יבמות/כד/א

אילת השחר יבמות כד א

דף כ"ד ע"א

תני שילא ואפי' שניהם כהנים. וכ"פ הרמב"ם וטוש"ע, והק' בספר [[ישרש יעקב/{כאן}}#|ישרש יעקב]] למה לא נזכר חילוק בין באו לישאל בבת אחת לבא לישאל בזה אחר זה, וכמו לגבי ב' שבילין, דאם יבואו לישאל בבת אחת נפסוק להם שיוציאו, ויש לומר דבשני שבילין הליכתו של א' בשביל הראשון אינו הדבר המטהרת, אלא דעדיין לא מספיק כדי לטמאו, ולכן כשהשני ג"כ הלך ובאו לישאל בבת אחת, א"א לטהרם כיון דיש כבר ריעותא מלטהרם על ידי שיש תרתי דסתרי לומר טהורים אתם, אבל באופן שלנו דלכתחילה אין לכל אחד ליבם ומה שיבם זה כבר עשה לו דין היתר שיכול לחיות אתה ואינו מחויב להוציאה וכן כשהשני נשאה ג"כ הותרה לישאר אצלו, א"כ למה כשאח"כ ילכו שניהם לשאול לחכם יתחדש איסור על מה שהי' דבר שעשה היתר לכ"א מהם, והיינו דבשני שבילין אינו יכול לחדש היתר לכן מוכרח לטמא שניהם, משא"כ כאן צריך לחדש איסור על מה שנתחדש היתר וזה לא מצינו [מהדו"ק. ולהלן יתבאר יותר באורך].

ואפילו שניהם כהנים מ"ט חלוצה דרבנן היא וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן. והיינו כשכבר נשאו כמבואר ברש"י. והעיר בס' [[ישרש יעקב/{כאן}}#|ישרש יעקב]] למה לא נזכר כלל חילוק בין באו לישאל בבת אחת או בזאח"ז דבב"א נאסרת, והוכיח דגם באיסור דרבנן מחמירין בבאו לישאל בבת אחת ורצה לומר דלהוציא מבעלה לא החמירו, והוכיח קצת מהרמב"ן דביאר דמה דכתב רש"י דלכתחילה אסור ספק חלוצה משום דכיון דנעשה מעשה בב"ד החמירו לכתחילה, ומאי ראי' דאולי מפני שבלי זה יהי' אסור מיהת כשבאו לישאל ביחד, והראי' אינה מוכרחת, דהא לפי"ז לרש"י מה דאסור לכתחילה זה יהי' רק בבאו בב"א וזה לא משמע כלל.

ולכאורה הי' אפשר לומר דהנה בשני שבילין מטמאין ובב' כתי עדים המכחישות פסקינן כרב הונא דכל כת באה בפני עצמה ומעידה, ולמה לא נימא דכעת תיכף אנו נפסול אותם משום דהוי כב' שבילין דממ"נ כת אחת פסולה, ואפי' אם נאמר דכעת אין דנין עליהם, הא מ"מ כמו בכתובות (דף כ"ז ע"א) דבעיר שכבשוה כרכום ויש מחבואה שאינה מחזקת אלא אחת, עי"ש בתוס' דזה כמו באו בב"א, אע"ג דלמעשה לא בא לשאול לפנינו אלא אחת, כיון שידוע שיש הרבה כהנות שנוגע להם, אע"ג דמי יימר דרוצות להנשא לכהן, מ"מ יש ספק על כל אחת אם היא זונה, א"כ גם כאן הא כשבא כת אחת ידוע שיש עוד כת שנוגע להם אם הם פסולים או לא.

ואין לומר דכשבאה כת אחת אין לנו לדעת מכל המעשה, דהא בהא דכתובות (דף י"ט ע"ב) כשאנו רוצים להכשירם לגבי המלוה הא ידוע לנו שיש כת המכחשת, ומ"מ הקשו תוס' שם (בדף כ' א') דלרב הונא נכשיר עדותם לגבי ההלואה, וע"כ דלהוציא מחזקת כשרות לא החמירו היכא דכל הטעם לאסור אינו מצד הספק מצד עצמו, דהא אם היינו דנים על כל א' יש להכשירו, ורק משום דיש סתירה בהפסק וע"ז לא החמירו, א"כ גם כאן לאסור ספק חליצה שייך, אבל אם מצד ספק חליצה אין לאסור דהא שייך להתיר כ"א בפנ"ע, ורק משום דלדון ולהתיר שניהם יחד א"א דהוי תרתי דסתרי, ובזה לא החמירו לפסול דין על הגברא, אלא דמהגמ' כתובות הנ"ל דרצו לומר דלכן תהיינה אסורות משום דהוי כבאו לישאל בת אחת, או לרש"י והר"ן כבאו לישאל עליו ועל חבירו, הרי דגם לפסול אדם בפסול תמידי שייך משום דבאו בבת אחת מה שבלי זה לא היו אוסרים אותם, וע"כ דרק לפסול מחמת רשע אין לפסול מה"ט, ועדיפא מיני' מצינו מחלוקת הראשונים בהא דכתובות (דף כ"ב) בשנים אומרים על א' שהוא רשע ושנים מכחישים, דאע"ג דתרי ותרי מדרבנן הוי ספק מ"מ איכא דס"ל דכה"ג לא פסלוהו יעו"ש, הרי דלפוסלו מדין רשע שאני.

ויש לומר דהנה בב' שבילין הא כשהלך בשביל הא' הוא טהור בלי שצריך היתר חכם ע"ז, וא"כ כשא' הלך תיכף הותר כיון דספק טומאה ברה"ר טהור, וכן השני, א"כ למה כשיבואו בב"א החכם אוסרם, הא כבר הותרו תיכף, וזה חידוש גדול לאסור מה שכבר הותר לגמרי, ואף שכתבו התוס' בכתובות (דף כ"ז) בבא לישאל עליו ועל חבירו, דהכונה דשאל על עצמו והתירוהו ובאותו מעמד שאל על חבירו, דאז לר' יוסי אסרינן להו, היינו משום דבאותו מעמד לא מקרי שנגמר ההיתר, אלא דצ"ע דזה הי' שייך אם יש ע"ז דין דצריך מושב ב"ד לדון בזה, דאז באותו מעמד לא נגמר הפסק ב"ד לגמרי ושייך עדיין לאוסרם, אבל הא אי"צ לזה כלל ישיבת ב"ד וסגי לשאול חכם יחיד, ולמה נאמר שבאותו מעמד שייך עדיין לאוסרה, אלא דהתם הקושיא היא רק מחמת דאין שם ישיבת ב"ד על דבר כזה, אבל אי הי' שם ישיבת ב"ד הוי שייך שעדיין יכולים לאסור, אבל יש להקשות משני שבילין וכל דכוותיה דהא כבר הותר לפני שהלכו כלל לשאול לב"ד, וכיון דכ"א הותר בשעתו למה שייך כעת לאוסרם ולבטל מה שחל אז דין היתר על כל א'.

לכן יש לומר דכל שלא שאל לחכם אין הביאור דהותר אלא דלא נאסר, והיינו דכל איסורי תורה הא בלי חידוש התורה שאסור הי' צריך להיות מותר, וכאן בספק טומאה ברה"ר דלא אסרה תורה הרי דלא נאסר אבל לא דהותר, לכן כל אחד שהלך בשעתו בהשביל לא אסרתו תורה אבל לא נתפרש עליו היתר, וכ"ז שלא הותר רק לא נאסר שייך עדיין שבבואם לחכם יאסרם, אבל כ"ז באיסור דעלמא, אבל באיסור שכבר נאסר לכתחילה, והשאלה רק אם בדיעבד כשכנס צריך להוציא או לא, הא השאלה כבר להתיר מה שהי' אסור לפני זה, ואם תיכף כשכנס לא הי' הולך ביחד עם השני לשאול היתה מותרת להשאר תחתיו הרי זה כמו שנפסק היתר בלי שאלה לב"ד, ואחרי שנפסק היתר לא שייך לתקן לאסור מה שהותר.

ואין לומר דנהי דהיתה אסורה לכתחילה, אבל לגבי להוציא ל"צ שיתחדש היתר אלא דאינו מוזהר להוציא, ושוב שייך שכעת כשיבואו לישאל ביחד יאסרום, זה אינו, דהא כל מה שאנו דנין הוא אם מותר לבוא עליה, והא הי' אסור לבוא עליה, וכעת נתחדש היתר לבוא על מה שקודם נאסר, וזה מקרי שהותר ביאות מה שהי' קודם אסור, וכיון דכבר נפסק היתר לא מצינו דחכמים בכה"ג חידשו איסור על מה שכבר הותר, דבשני שבילין וכדומה לא אוסרין מה שהותר ממש.

אמנם גם אם נימא דרק בהתירו ממש ע"י חכם כבר לא יאסרו יותר, אבל היכא דלא ניתר ע"י חכם ממש שייך עדיין לאסור, מ"מ יש לומר דהנה בשני שבילין מה דאנו מטמאים שניהם משום דא"א לטהר שניהם, כיון דהשאלה אינה מתחילה אם האיש הזה טהור או השני, דלגבי זה אין סתירה אם נדון על כל א' בפנ"ע דאז יכולים לטהר שניהם, אלא עיקר השאלה היא מחמת השביל אם הוא טהור או לא, ובזה יש סתירה אם נטהר אלו שהלכו בשני השבילין, דבזה אנו אומרים דשני השבילין טהורין, אבל בקדמו וכנסו, הא כיון דעיקר השאלה מחמת דכאן יש חילוק בין לכתחילה ובין דיעבד, הא שאלה לגבי דיעבד הא ע"כ היא לגבי כ"א בפנ"ע, דאין השאלה מחמת היותה חלוצה, דהא ע"ז באמת אסורה בלי שנשאו שניהם וכל השאלה על דיעבד, ולגבי דיעבד הא זה שאלה לכ"א מחמת דלגבי דידי' זה דיעבד, וא"כ כה"ג בהכרח דנין על כל א' בפני עצמו ושייך שפיר להתיר לכ"א לחוד.

ויש להוסיף בזה עוד דהנה בשני שבילין ובכל האופנים שאנו אוסרים כשבאו לישאל בבת אחת, למה לא יכולים אח"כ לילך לחכם א' ולשאול כל אחד בפנ"ע ויתירנו, ודוחק לומר משום דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, דהיינו משום כבוד החכם, דא"כ כל הדין לא יכול להתקיים שיהי' שייך לאסור, דנמצא מחייבין החכם לאסור שאח"כ יהי' אסור משום כבודו, בזמן שהחכם עצמו יודע שאין בו איסור לאמיתו של דבר, וכן החכם עצמו למה לא יוכל אח"כ להתיר כשיבוא כל א' לחוד.

ואפשר לבאר דהנה לשיטת הרמב"ם דבכל איסור דרבנן איכא לאו דלא תסור, הקשה עליו הרמב"ן דא"כ למה ספק דרבנן קל מספק דאורייתא, הא גם ספק דרבנן הוא ספק דאורייתא, ותירץ בס' זוהר הרקיע מבעל התשב"ץ דלכתחילה הם אמרו דבספק יהא מותר, ובשם הגר"ח כתב הגר"א וסרמן בקונטרס דברי סופרים דגם הרמב"ן סובר דיש איסור מה"ת לעבור על דברי חכמים, אלא דלהרמב"ם חל על החפצא דין איסור, אבל להרמב"ן אין איסור חל על הדבר מצד עצמו שיהי' דבר האסור אלא משום דבזה אינו שומע להחכמים, עכ"פ יוצא לכל הראשונים דכן היתה לכתחילה התקנה דבספק לא אסרו כלל, וא"כ יש לומר דבאופן דבאו לישאל בבת אחת לא התירו, ואז יהי' כמו קושית הרמב"ן, דהוא כמו בספק בדאורייתא ולכן אסור.

ובשני שבילין צריך לומר דאע"ג דספק טומאה ברה"ר טהור, כאן גזרו שיהי' מדרבנן טמא ולא כדין ספק דטהור, וממילא כעת זה טמא לא מדין חכם שטימא אלא דגזרו כה"ג שיהי' דין טמא מספק, ובכל ספק דרבנן דבאו בבת אחת נשאר כספק באיסור דאורייתא דהיינו בלאו דלא תסור, וכמו שהקשה הרמב"ן, ונשאר אסור כספק בדאורייתא, וכאן דכתב הרמב"ן דלכן לכתחילה אסור ליקח ספק חלוצה וכן ספק אחות זקוקתו, דכיון דנעשה מעשה ב"ד יש יותר להחמיר, נמצא דלגבי לכתחילה הא גזור איסור, וזה האיסור נשאר תמיד, אלא דלגבי דיעבד אנו חוזרין לכללא דספק דרבנן לא אסרו, א"כ אם נרצה שיאסרו אם יבואו לישאל ביחד נצטרך לחדש שגזרו דכה"ג אין ההיתר של ספק דרבנן כלל, וכיון שלפי"ז צריך לתקן שגם אח"כ אם תנשא לכהן אחר באופן שימות א' מאלה הכהנים, שגם אז תצא מהכהן שנשאה, וזה הא לא יתקנו, כיון דלגבי זה אינו סתירה מה שכעת נשאו שניהם ספק חלוצה, ונצטרך לומר דחידשו איסור מיוחד על האנשים האלה, אף דעל החלוצה לא חידשו דין לומר שאין בה היתר של ספק לגבי דיעבד לכל כהן, וזה לא מצינו, דבדין דבספק ובאו לישאל בב"א נתחדש רק דאין ההיתר של ספק, אבל איסור מיוחד לחדש בזה לא לפי גדרי דיני ספק לא מצינו דנתחדש.

ואם קדם הקטן זכה. יל"ע אם הכונה זכה היינו ביבמה או שזכה בנכסים.

פרט לסריס ששמו מחוי. י"ל במי ששהא הרבה שנים ולא ילד, אבל אינו סריס רק חלוש וכדו' אם נתמעט ג"כ.

הו"א שם שם ממש למאן קמזהר רחמנא ליבם יקום על שם אחיך מיבעיא ליה. צ"ב לפי הו"א זו דמצוה על היבם לקרותו על שם המת, מה היה המצוה שיקרא לו, הרי מה שהוא יקרא לו בשם יוסף אי"ז מחייב שכך יקראו לו אחרים ג"כ, ואם ירצו אחרים יקראו לו בשם אחר, ובמה יתקיים יקום על שם אחיו.

והא דפריך למאן קמזהר רחמנא, הנה במצות שילוח טמאים נאמר ג"כ וישלחו מן המחנה, אף שהטמא ג"כ מוזהר לצאת, מ"מ נקטה תורה לשון וישלחו, וה"נ נימא דבאמת המצוה על היבם, רק שנקטה תורה לשון זה יקום על שם אחיו כאילו נאמר לב"ד.

ודלמא הכי קאמר להו רחמנא לב"ד וכו'. ופרש"י (בד"ה אמרו לו) דכל מצות יבום קא מודע קרא לב"ד וקאמר להו להזהיר וכו', וצ"ב קצת היכן מצינו דמצוה פרטית נאמרה לב"ד להזהיר לעשותה.

אימא בכור לייבם פשוט לא לייבם. ה"ה דמצי למיפרך דא"כ למה לי קרא למעט צרת צרה דהא לא משכחת לה כיון דאין מיבם אלא אחד דהיינו הבכור, אלא דעדיף ליה להקשות מדרשא דיחדיו דממעטינן אשת אחיו שלא היה בעולמו שהיא יותר עיקר, עי' ערוך לנר.

ואי איכא בכור קדם קטן לא זכה. אין כונת הגמ' למעט רק בקדם קטן שלא מדעתו, דה"ה מדעתו לא מהני כיון דהו"א דמעטיה קרא לגמרי מייבום, כן משמע ברש"י.

ואימא כי איכא בכור ליהדר אגדול. קצ"ב למה שינה הלשון דליהדר אגדול, דהא מיירי בבכור, והוי ליה למימר ליהדר אבכור.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א