אילת השחר/יבמות/ט/א
לפי שמצינו שחלק הכתוב וכו'. ק"ק מה ההכרח לומר דלא יביאו על שתי עבירות שונות אותו הקרבן, ומה זה דאמרי' לייתו פר צבור וכו' בעכו"ם הוא דמייתי וכו' וכן כל הקרבנות דחשיב, מאי פירכא שלא יביאו גם בעיר הנדחת קרבן זה.
יכול נחלוק בקרבנותיהן. היינו דאנשי עיר שעבדו רובן ע"ז בשוגג יהא להם חיוב קרבן אחר. והנה עיר הנדחת שחייבין בסייף וממונן אבד, אינו אלא באם הדיחוה, ודוקא אם מדיחיה מתוך העיר, וצ"ל דהדיחוה מתוך העיר והם ידעו שאסור, אבל המודחין חשבו שמותר דג"ז הא הוי שוגג להיות חייב קרבן, וס"ד דיהא קרבנן חלוק, כיון דכה"ג במזיד הי' להם דין עיר הנדחת ולא כיחידים.
אמנם קשה עדיין האיך שייך עיר הנדחת בשוגג, דהא מזה שצריך שידיחוה אחרים משמע דעיר הנדחת היינו מה שמתאחדים כולם לעבוד ע"ז, שזו היא עיר עובדת ע"ז. וזה שייך במזידין, אבל בשוגג הרי ההדחה בלי שחשבו שמותר לא היו עושין כן, אלא ע"י מה שכ"א טעה, והרי כל אחד טועה לעצמו, דהא לא מיירי בהוראת ב"ד, וא"כ אין כאן צירוף של האנשים להיות חטא ציבור כדין עיר הנדחת.
שם. יכול נחלוק בקרבנותיהן. עי' ברמב"ם (פ"ד מהל' ע"ז הל' ו') דאחרי שנודע שהודחה העיר ועבדו ע"ז שולחים ב' ת"ח להזהירם אם עשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן ב"ד מצוין לכל ישראל וכו' נמצאו רובה מעלין אותם לב"ד הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו בסייף. והראב"ד משיג לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה, ויש הגה"ה על הלח"מ מבעל מרכבת המשנה דהעיר דלא ידוע לפי גירסתנו מה המחלוקת. מ"מ משמע מהרמב"ם דיש דין מיוחד דהתראה בעיר הנדחת, מה שאין בכל חייבי מיתות ב"ד, וכמו שמשמע בכס"מ דזה התראה לא לכל א' בפרטות בתוכ"ד לפני שעובד העבודה זרה, ולפי"ז יש להעיר דבשלמא כל שוגג שייך לומר דהי' דינו לענין קרבן כמו המזיד שלו, וה"נ כיון שבמזיד הי' להם דין אחר מביחידים שחטאו, לכן יהיו חלוקים גם בדין קרבנם, ויהי' קרבן מיוחד לאנשי עיר הנדחת, אבל כיון דלעיר הנדחת יש דין מסוים של התראה אשר זה קובע להיות להם שם עיר הנדחת, חוץ מההתראה הנצרכת לדין מזיד, וזה הא לא יהי' בשוגג, נמצא דאף אם היו מזידין עם התראה הרגילה שבכל עבירה, מ"מ לא הי' להם דין עיר הנדחת מבלי שיהי' עוד התראה מיוחדת, שגם בלי זה הא הוא מזיד אלא מחמת דין מיוחד שבעיר הנדחת, א"כ בשוגג לא שייך שיהי' להם דין עיר הנדחת, ולמה ס"ד דיהי' קרבנם חלוק.
משמע דמ"מ כיון שזה ג"כ מחמת דמזיד דבהתראה לכל א' לא סגי, וכיון שזה שצריך ההתראה המיוחדת הוא ג"כ מחמת שצריך שיהי' דין מזיד עליהם, וע"ז בשוגג ס"ד דיהי' להם דין קרבן מיוחד בתור עיר הנדחת.
מאי דעתך אמו אנוסת אביו וכו' ובפלוגתא לא קא מיירי. קשה מ"ט לא פריך לה לקמן דקתני אמו ואשת אביו וע"כ אמו היינו אנוסת אביו, דאם בנשואת אביו היינו אשת אביו.
רש"י ד"ה ולא בעבודת כוכבים. אין חייבין ציבור להביא וכו'. כאן נקט רש"י דהציבור מייתו, ובתחילת הברייתא לגבי פר הבא על כל המצות קתני אין חייבין ב"ד, ולכאו' ממ"נ או תרוייהו הוא חיוב לב"ד להביא קרבן כמבואר בהוריות (דף ג'), או תרוייהו ציבור מייתו, דתרוייהו מיירי בהוראת ב"ד, ולא מצינו לגבי זה חילוק בין כל המצות לעבודת כוכבים.
רש"י ד"ה לאשמת העם. כלומר אשמתו כאשמת צבור. ואף דמיירי בשוגג, מבואר דחטא בשגגה נקרא ג"כ אשמה.
רש"י ד"ה מעליון. מצבור והתם ילפינן להו מפר העלם. לכאו' הא הוי למד מלמד ובקדשים אין למדין למד מלמד, וצ"ל דהא לא חשיב קדשים כיון שאין למדין דין בעשיית הקרבן, רק מתי מתחייבים בקרבן. ובמהרש"א נקט דהא נמי בכלל קדשים ע"ש, ובמצפה איתן הק' עליו מטעם הנ"ל דחיוב קרבן אינו בכלל קדשים שאין למדים למד מלמד, שו"ר דתוס' ישנים בהוריות (ח' א') הק' כן, ותי' דמלמד ראשון הוא חולין. ובחק נתן שם תמה למה החשיבו את זה לקדשים, הרי זה לא מדיני הקרבן רק בחיובי גברא להביאו.
רש"י ד"ה ת"ל וכו'. אין חלוקים מתורת יחיד אלא רוב ישראל או כולן. צ"ע דגם כל ישראל אם כ"א חטא בשוגג יביא כל א' חטאת כמו יחיד שחטא בשוגג, ורק אם עשו עפ"י הוראת ב"ד הוא דמביאים קרבן אחר, וכאן דלא איירינן בהוראת ב"ד, דהא בהוראת ב"ד בהדיא כתוב ואם כל עדת ישראל ישגו, א"כ לא נחלק גם באם כל ישראל עשו עבירה בשוגג.
תוד"ה מאי לייתו. לכאורה מה הוסיפו על דברי הגמ', אלא דבגמ' אמר דלכן נחלוק, משום דחלוק לגבי שאר עובדי ע"ז דחייבין סקילה וגם ממונם פלט, משא"כ מרובין דחייבין סייף וממונם אבד, וכנראה הוקשה להתוס' דחילוק זה בין סקילה לסייף אינו סברא לחלק, כיון דמצינו הרבה חייבי חטאות דחלוקין בחיוב מיתת ב"ד שלהם, על כן כתבו דעיקר החילוק הוא מה שממונן אבד.
והנה יש לעיין בדין עיר הנדחת דממונן נשרף, אם זה מצד דין כללי שחל על העיר ולא חל דין על היחיד כלל, או דחל גם עונש על היחיד דממונו אבד, וממה דנכסי צדיקים הנמצאים בתוך העיר אבד, הרי דאינו מצד עונש על היחיד דהא גם נכסי הצדיקים אבד, ואע"ג דאמר ר"ש בסנהדרין (דף קי"ב) דמי גרם לצדיקים שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד, מ"מ הא הם לא חטאו בע"ז ומצד עצמם לא היו נענשים, וע"כ דזה דין עונש על הכלל, אבל ממה שנכסי רשעים אפי' שנמצאו בעיר אחרת ישרפו, הרי דחל דין בתור עונש על היחיד. וצ"ל דתרי דיני איתנייהו, דחל אז דין כללי על העיר וגם על כל יחיד, ומה דס"ד דישתנה קרבן של אנשי עיר הנדחת, ע"כ משום דמצינו חילוק גם על היחיד, דהא מה דנשתנה דין של העיר בתור רבים אינו כלל גורם שישתנה דין קרבן של כל יחיד.
ומ"מ צע"ק כיון דעיקר הגורם חיוב כפרה הוא מחמת חטאו דענוש כרת ואין תלוי בחיוב ב"ד, למה ס"ד דנחלוק בחיוב קרבנות אנשי עיר הנדחת, כיון דלגבי חטאו בעונש שמים אין חילוק, ובשלמא מהא דהקשו בתוס' (ד"ה מה עבודת כוכבים) דיהא חיוב קרבן תלוי בחיוב סקילה, ל"ק דאז הוי מתפרש דחיוב קרבן תלוי בעונש ב"ד שחייב סקילה, אבל אחרי שכבר ידענו דחיוב קרבן תלוי רק בחטא דכרת במזיד, למה ישתנה דינו מחמת דין התלוי בב"ד.
והנה יש לעיין כיון דנכסי רשעים של אנשי העיר אפי' נכסים שבמקום אחר ישרפו, אם זה שעבד עבודה זרה מחויב להודיע לב"ד שיש לו נכסים בעיר אחרת כדי שישרפו אותם, או דכיון דרק לב"ד יש מצוה הוא אינו מחויב בזה, רק דאפשר שיש עליו מצוה לסייע לב"ד לקיים מצותן, אבל מצד עצמו אין לו מצוה לעשות שישרפו נכסיו. ואם נאמר דע"י פס"ד של ב"ד על עיר הנדחת חל עליו דין שצריך לעשות שישרפו נכסיו, ולא מצד מצות ב"ד, אלא עליו גופי' רמיא חיוב, א"כ נמצא דגם לגבי דין שמים הוא מחויב שנכסיו ישרפו, ואז יש כבר מקום שיהי' ס"ד דישתנה קרבנותיו, כיון דחל עליו דין שמים אחר ממה שבשאר חוטאים.
בא"ד. וקשיא דליתו כבש או איל. בתו"י תירץ דלא פריך הכי משום דאין לנו לבדות קרבן חדש מדעתינו. אך התוס' ס"ל דאי"ז נחשב חדש כיון שמצינו קרבנות של כבש ואיל, וכמו דפריך דנייתו שעיר לעולה אע"פ שלא מצינו קרבן כזה, ורק לומר שיביא צבי וכדו' זה הי' קרבן חדש.
תוד"ה והרי איסור. דהקשו למה לר"ע חייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו דנימא דעשה דוחה ל"ת. ובקובץ הערות הביא מה שתירץ באבנ"מ דלשיטת רש"י (לקמן מ"ט ב') והרבה שסוברים כמוהו, דהיכא דאין קידושין תופסין ה"נ אם כבר מקודשת נפקעים הקידושין, א"כ כאן אחרי ביאה ראשונה דקנאה יפקעו הקידושין, כיון דלרע"ק אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, וכיון דתיכף יפקעו נמצא דהוי קידושין לזמן ולא מהני קידושין לזמן. ובקובץ הערות העיר דזה לא מיקרי קידושין לזמן, דהקידושין הם לעולם אלא דאח"כ פקעי, כמו במוכר בזמן היובל ביובל ראשון דלא מיקרי קנין פירות לזמן, דבאמת קונה לגמרי וכשיבוא היובל יפקע הקנין.
אבל לא דמי דהתם צריך להתחדש יובל, וכל זמן שלא נתחדש יובל שפיר חל הקנין לעולם, אבל כאן לא צריך להתחדש סיבה חדשה שיפקעו הקידושין, דגם כעת יש כבר הסיבה שיפקע, ורק כעת העשה דוחה, ואם רק יפסוק המצוה הרי פוקע הקידושין.
אמנם יש להעיר דכאן לא נקרא דלא תופס קידושין, ורק בסוטה דלא הי' שם זמן שתהי' אסורה באיסור לאו ובכ"ז יהי' תפיסת קידושין, דמה שהי' בה קידושין זה היה בזמן שלא היתה אסורה עליו, אבל באופן של איסור לא היתה ראוי' להיות קנויה כלל, והיינו אשה כזאת שלא שייך בה תפיסת קידושין אז גם כשתפס קידושין פקע. אבל כאן דגם כשהיא ערוה דמצד עצמה לא היתה ראוי' להיות נקנית מ"מ נקנית, הרי דאין האיסור סיבה שלא יוכל להיות קידושין בשום אופן עם מצב של שם איסור שיש בה, ממילא כה"ג יודה רש"י דלא נימא דיפקעו הקידושין, דהפקעת קידושין נאמר רק משום דלא שייך להיות אשתו במצב שיש שם איסור, אבל אם רק יש איזה אופן ששייך להיות אשתו אע"פ שאסורה, הא פשוט שלא יפקע הקנין שיש בה, כיון דהאיסור אינו שולל אפשרות להיות קנוי'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |