אילת השחר/יבמות/ח/ב
אימא ערוה גופיה שלא במקום מצוה תישתרי. ע"כ אין כונת הגמ' על כל העריות, דהא בשאר עריות יש מהן שאין שייך שיהיו במקום יבום כלל, וכמ"ש הערוך לנר ועוד, מיהו מש"כ הריטב"א דפריך אאחות אשה, אין ראי' דכונתו לאפוקי שאר עריות, די"ל שקושית הגמ' היא דאחות אשה תישתרי, ונלמד ממנה בהיקש לשאר עריות ששייך במקום יבום.
ולאו ק"ו הוא במקום מצוה אסירא ושלא במקום מצוה שריא אמר לי' צרה תוכיח דבמקום מצוה אסירא ושלא במקום מצוה שריא. הנה האחרונים דנים אם כעת אחרי שנתחדש דינא דעליה דמיני' ילפינן דאין צרה מתייבמת, אם כעת יש איסור מיוחד מחמת לצרור כמו לס"ד, דס"ד דשלא במקום מצוה אסירא דאז הא ודאי הי' דין איסור מיוחד מקרא דלצרור והיתה נכללת בדין כרת של כל העריות, לכן גם אחרי שנתחדש דין איסור במקום מצוה, מ"מ נשאר האיסור המיוחד מקרא דלצרור, או דלמסקנא אין כלל איסור דלצרור רק כתוב כאן פטור יבום וממילא היא אסורה באיסור אשת אח, והובא דבריהם לעיל ג' א' ע"ש.
והנה מכאן משמע דגם אחרי דילפינן מעליה פטור להצרה במקום יבום מ"מ יש איסור מלצרור, דהא אל"כ איך שייך לומר צרה תוכיח, דהא איירינן כאן אחרי דכבר ילפינן מעליה, ואם אז אין עליה איסור רק משום אשת אח, הרי בהכרח היא רק במקום מצוה דהא אין עליה שם איסור אחר, משא"כ הערוה דגם שלא במקום מצוה שייך שם איסור שבה, ואיך נוכל לדמות לצרה לומר דתהי' אסורה רק במקום מצוה.
אך קשה למה לא נמנתה צרה במתני' דשלשים ושש כריתות כיון דהוי ערוה בפני עצמה, וצריך לדחוק דכיון דלא אסירא אלא כשהיא גם אשת אח לא קתני לה בתור ערוה לחוד.
אמנם יש לדחות דאין ראי' מכאן שאיסור צרה הוא איסור בפני עצמו, אלא גם אם נימא דצרה אסורה רק מכח האחות אשה, מ"מ פריך שפיר דצרה תוכיח, די"ל דמה שצרת אחות אשה פטורה מיבום, היינו משום שהאיסור של האחות אשה נמשך גם על הצרה, ומה שהאחות אשה אסורה זה סיבה שגם הצרה תהי' אסורה, והיינו דאי"ז איסור עצמי שעל הצרה דילפי' מלצרור, אלא אסורה מחמת שהיא צרת הערוה, וזה עושה עליה איסור.
ונ"מ בסברא זו שלא במקום מצוה אי הי' נאסרת ומתה אשתו, דעכשיו אחותה מותרת לו דממילא גם צרתה מותרת, ואם הי' זה איסור עצמי שחל על הצרה מחמת היותה צרת ערוה מגזה"כ דלצרור, הי' נשאר עליה האיסור גם כשמתה אשתו, דדוקא אחות אשתו מותרת לאחר מיתה ולא ערוה דלצרור.
וכן נ"מ למ"ד דאין איסור חל על איסור, דאמרי' לקמן (ל"ב א') דבנשא מת ואח"כ נשא חי דחייל תחילה איסור אשת אח תו לא חייל עלה איסור אחות אשה, דאם צרת אחות אשתו יש לה איסור בפני עצמו דלצרור, א"כ אפי' כשאחות אשה עצמה אינה אסורה משום אחות אשה, מ"מ צרתה אסורה, דמ"מ היא צרת אחות אשה, אבל אם כל איסור הצרה הוא מכח האיסור של האחות אשה, ממילא כשאין עליה איסור דאחות אשה משום דאין איסור חל על איסור, לא תיאסר גם הצרה.
ובאמת בתוס' לקמן (ל"ב א' ד"ה לא פקע) כתבו דבכהאי גוונא דאין חל איסור אחות אשה, מה דצרתה אסורה להתייבם הוא רק משום שהיא צרת "אשת אח", ומבואר לפי"ז דס"ל דאין איסור ערוה על הצרה מחמת עצמה ורק מכח הערוה, ולכן כשהערוה אינה אסורה משום אחות אשה גם צרתה אינה אסורה משום צרת אחות אשה (ולא כמו שנקט מרן רי"ז הלוי ז"ל).
ועכ"פ לפי"ז אתי שפיר מאי דאמרי' צרה תוכיח דבמקום מצוה אסורה ושלא במקום מצוה מותרת, דכיון שכשהיא צרת אחות אשה יש עליה ג"כ איסור אחות אשה, א"כ שלא במקום מצוה למה היא מותרת, הרי יש בה ג"כ איסור של צרת אחות אשה. וע"כ דאי"ז סותר, ושייך שבמקום מצוה תהי' אסורה ושלא במקום מצוה שריא, וה"נ אחות אשה עצמה נימא דבמקום מצוה הוא דאסירא ושלא במקום מצוה שריא.
ויבמה במקום ייבום הוא דאסירא צרה שלא במקום ייבום שריא. צ"ע בשלמא עד עכשיו דס"ד דצרות מלצרור נפקא, לכן ס"ד דאסור תמיד הצרה, אבל השתא דאמרינן דלצרור לכדר"ש אתי, א"כ למה צריך דרשא לזה, הא קרא דולקחה בפרשת יבום כתיב וממעט מיבום, אבל מהיכי תיתי יעלה על הדעת דתהי' אסורה שלא במקום יבום.
מלמד שמגרשה בגט ומחזירה. מקשים מכאן לשיטת הרשב"א (לקמן דף מ"א) דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון, היינו דאינה זקוקה להתייבם, אבל מותרת כיון דכבר הותרה לפני שנאסרה, א"כ למה צריך פסוק להתיר אחרי שנתגרשה ממנו, ועיין באמרי משה (סי' ה' אות ז' ח').
רש"י ד"ה ומחזירה. להכי כתיב ולקחה לו לאשה דכיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר. משמע דכיון שריבתה תורה דנעשית כאשתו לכל דבר ע"כ לא שייך שישאר עליה איסור אשת אח, דאשתו ע"כ מותרת לו לגמרי, ולכן אף אם גירשה מותר להחזירה.
רש"י ד"ה בעל כרחה. ולכל דבר היא אשתו בהך ביאה. מש"כ רש"י לכל דבר, אע"ג דלקמן (דף נ"ו) נחלקו רב ושמואל אי ביאה גרועה קונה לכל דבר, היינו לדינים דרבנן, אבל לענין דאורייתא קונה אותה לגמרי.
תוד"ה כל היכא. ועוד תימה דהשתא ליכא בצרת ערוה כרת. הנה הא דפשיטא להו דאין כרת, מבואר בתוס' הרא"ש כיון דלא נתרבו מקרא להדיא דיש כרת, וכמו דאמרינן לעיל (בדף ג' ע"ב) דאחרי דילפינן דערוה וצרתה אסורין, אזהרה שמענו עונש מנין, הרי דבלי ריבוי לא ידעינן דחייב כרת. וצ"ע למה באיילונית פשיטא להו להתוס' לעיל (בעמוד א' ד"ה תרי איסורי) דכיון דנתמעטה יש כרת אם יבוא עליה אע"ג דלא כתיב עונש, וכן אשת אחיו שלא הי' בעולמו פשיטא להו דיש כרת מהא דכתיב יחדיו ואין ריבוי מיוחד לכרת, וע"כ דהיכא דילפינן זה מפרשה דעריות, דהתם לא כתיב בעיקר פטור אלא איסור, אז צריך קרא לעונש, אבל מה שנתמעט מפ' יבום דאין יבום ממילא לא הותר איסור אשת אח ויש כרת, א"כ ה"נ מה שנתמעט מולקחה, כיון דנתמעט מדין יבום ממילא יש כרת, משא"כ איסור עשה דלא נתמעט להדיא מקרא, ועיין בערוך לנר שהקשה ג"כ כן, אלא דלא ביאר מה החילוק בין מה דצריך קרא לעיל בדף ג' לעונש כרת, ובין כאן שלא יצטרך קרא מיוחד לזה.
בא"ד. ועוד תימה דהשתא ליכא בצרת ערוה כרת וכו'. הק' הערוך לנר דהא לקמן (דף י"ד) אמרי' דצרות לב"ה הוו בניהם ממזרים, והאיך אפשר לומר דאין כרת בצרה. ונראה דמש"כ תוס' דלא יהא כרת בצרה הוא רק לפי קושיתם דצרה תיבעי חליצה, והוי ס"ל דולקחה זה רק איסור לייבמה וכמו חייבי עשה, אבל כשתירצו דע"כ לא בעי נמי חליצה, הדר הויא כשאר נשים שנתמעטו מיבום כמו איילונית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו שכת' תוס' בע"א דיש בהן כרת, דכיון שנתמעטו לגמרי מדין יבום ואפי' חליצה לא בעו, ממילא הדר עליה איסור אשת אח ובכרת.
בא"ד. וי"ל דחייבי עשה דאיתרבו לחליצה ואית בהו זיקה קצת הוו בכלל ולקחה. לכאו' תמוה האיך שייך לומר דמה שפוטרה לשוק ע"י חליצה זה חשוב לקיחה, אך באמת מלשון תוס' משמע דעצם הדבר שיש בה זיקה אליו זה מה דקרינן בה ולקחה, וכונתם דחייבי עשה דמרבינן להו לחליצה נמצא שיש קצת זיקה אליו, וא"כ לא שייך לומר דנתמעטו מולקחה, דהא היא לקוחה במקצת אליו.
בא"ד. וי"ל דחייבי עשה דאיתרבו לחליצה ואית בהו זיקה קצת הוו בכלל ולקחה וא"כ צרת ערוה ע"כ לא בעיא חליצה דאי בעיא הוי בכלל ולקחה. לכאו' תמוה מש"כ דאי צרה בעיא חליצה הוי בכלל ולקחה, דהא ולקחה מפרשינן בגמ' דהיינו ששתיהן ראויות לו ואי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב, אבל כשאחת מהן היא ערוה, אפי' שיכול ליקח את השניה, מ"מ אינה כבר בכלל ולקחה, דמשמע ששניהם ראויות.
ויש לפרש דאין כונת תוס' דאז תהי' בכלל ולקחה ולא תתמעט לאיסור מהאי דרשה, אלא בודאי לא קרינן בה ולקחה דמשמע ששתיהן ראויות, וכאן אחת אינה ראויה לו, רק שכתבו דכיון דחזינן דלגבי חייבי עשה מקרי ולקחה אע"פ שאין ראויה לו רק מחמת דאית בה זיקה ובעיא חליצה, א"כ לא נוכל לומר דהצרה תיבעי חליצה, דנמצא שאנו אומרים לו שיקחנה, והוי שפיר ולקחה, וזה סתירה למה שמיעטנו מדרשה דולקחה למעט צרה דלא תהי' בכלל ליקוחין.
תוד"ה מלמד. וי"ל דביאה שני' לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה ומ"מ ביאה שני' לא דחיא חייבי לאוין דרשות היא וליכא עשה אלא בביאה ראשונה. ועיין בתו"י דכתב ועוי"ל שאני התם דביאה ראשונה לא שריא רק ע"י דחיית הלאו אבל הכא דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור א"כ לא ציוה הכתוב ליקחנה ולהוציאה מיד לאחר ביאה. והחילוק בין פי' התוס' להתוס' ישנים הוא, דלהתוס' גם אם ענין היבום הוא מתורת דחיה, מ"מ כיון שכתוב בתורה בפירוש ליקחנה, אפי' שאנו מבינים זה מדין דחי', מ"מ לא מסתבר שיקחנה להוציאה, אבל היכא דאין כתוב בפירוש, אלא דלפי כללי התורה צריך להיות עדל"ת, אז אמרינן דמותר רק ביאה ראשונה, אבל להתו"י אם זה מתורת דחי' אז אפי' אם הי' כתוב בפירוש לא הי' מותר אלא ביאה ראשונה, ורק משום דיבום הוא בגדר הותרה לכך ודאי כונת התורה לגמרי.
וכן משמע מהתוס' לעיל (דף ג' ע"ב בד"ה טעמא) דביארו דאי אין עדל"ת שיש בו כרת לא הי' לנו לדרוש לאיסורא ונלמוד דבעלמא דחי אלא הו"ל למידרש להיתירא, וע"כ דהתנא ס"ל דעדל"ת שיש בו כרת ולא צריך להיתירא לכן קרא בא לאיסור. ובערוך לנר בסוגיין הקשה דהא אפילו אם דחי צריך עדיין קרא שתהי' מותרת אחרי ביאה ראשונה, ולהמבואר ס"ל להתוס' דגם אם זה מדין עדל"ת שיש בו כרת ג"כ יהי' מותר אפי' אחרי ביאה ראשונה, וכמושנ"ת בדברינו לעיל דף ב' ע"א בתוד"ה ואחות אשתו.
והנה התו"י הוסיף דודאי לא הי' כונת התורה ליקחנה ולהוציאה מיד, ולכאורה כיון דכבר הותר איסור אשת אח מה שייך שיהי' אסור אח"כ, וגם למה צריך פסוק דאחרי שגירש מותר לקחתה, הא כבר הותר האיסור, וע"כ דגם אם הותר, הותר רק הביאה, ולא דהאשה הותרה, לכן הותר רק ביאה ראשונה, אלא דאע"פ דיש רק היתר ביאה לא מסתבר שיבעול לגרשה, אבל לאחר שגירשה היתה באמת אסורה בלי מה דיש ריבוי מיוחד, וזה בא הריבוי דלקחה לו לאשה, לומר דהאשה היא מותרת, ולא רק המעשה ביאה, וכיון שהיא מותרת, שריא לגמרי גם לאחר שגירשה.
בא"ד. דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה. יש להסתפק אם היה הדין כן דאחר ביאה ראשונה היא אסורה לו, האם היתה צריכה הימנו גט, או שהיה בא עליה ומשלחה בלא גט, דלא היתה נעשית אשתו כלל, ואם נימא דאינה צריכה גט, מובן יותר סברת תוס' דסברא היא שלא אמרה תורה שיבא עליה ולא תהי' אשתו כלל, וע"כ דאמרה תורה שתהי' אשתו וממילא כל זמן שלא גירשה היא מותרת לו.
תוד"ה אין חייבין. ועל שגגתו חטאת למעוטי פסח ומילה דלית בהו חטאת. הא דפסח ומילה אין בהם כרת משום דאינו עובר אלא בשב ואל תעשה, הא אם היו בקום ועשה היה בהם קרבן, כיון דס"ל לתוס' דקרבן לא בעי אזהרה, וזהו מה שבאו תוס' לפרש דעל שגגתו חטאת בא למעט מי שאין בו מעשה כמו פסח ומילה, וכן בעבודת כוכבים כתבו להדיא דשגגתו חטאת בא למעט דבר שאין בו מעשה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |