אילת השחר/יבמות/ז/ב

אילת השחר יבמות ז ב

דף ז' ע"ב

מהו דתימא הואיל ואישתרי אישתרי. פשוט דכלל זה לא שייך אלא במקום מצוה, כמו בייבום וכדו' כמש"כ בערוך לנר, דבזה כיון שיש איסור ורק במקום מצוה הותר, נמצא דבמקום מצוה ג"כ האיסור קיים רק שאמרה תורה היתר לעבור את האיסור, ובזה שייך לומר דהואיל "ואישתרי" אישתרי, אבל כשנמצא היתר שאינו במקום מצוה, נמצא דלא התירה זה התורה אלא דלא נאמר איסור תורה בזה כלל, וזה לא מקרי אישתרי, דכל מה שלא אסרה תורה לא מקרי אישתרי, רק מה שיש בזה איסור ומ"מ התירה, זה מקרי אישתרי, וזה רק באופן של דחייה [אמנם הותר מכללו מקרי גם באופן שלא נאסר כלל, כגון חלב חי' הותר מכללו אע"פ שלא נאסר כלל, אבל להיות לו דין אישתרי לא שייך בכגון זה].

ואין להקשות דא"כ התינח היבם עצמו יש לו מצוה, והואיל והותר איסור אשת אח הותר ג"כ איסור אחות אשה, אבל היבמה להסברא שאין לה קיום מצוה ביבום, מה מתיר, ואי"ז קושיא, דהא גם בלי זה מקשים להסוברים דאין לה מצוה למה מותר לכל יבמה להתיבם, וע"כ צ"ל כמו שהוכחנו מכמה דוכתי דההיתר של עשה דוחה ל"ת אינו רק לזה שמקיים את המצוה, אלא שהותר לדחות הל"ת כדי שיתקיים המצוה בין על ידו בין על ידי אחרים, עי' לעיל ו' ע"ב [וכן יש להוכיח ממה שהקשו תוס' ב"ב דף י"ג דעשה דפרו ורבו ידחה לאו דלא יהי' קדש, ובטורי אבן חגיגה הקשה דהא הצד שמקיים פרו ורבו אינו זה שעובר בלא יהי' קדש, ולהנ"ל ניחא כיון דבזה מתקיים מצוה אין נ"מ מי מקיים את המצוה], וממילא גם כאן מחמת מצות היבם הותר לה איסור אשת אח ודינה בהכל כמו להיבם, והותר גם לה איסור אחות אשה.

שם. העירו דהתינח היבמה עצמה שמתקיים בה מצות יבום אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי, אבל אשתו הראשונה למה לא תיאסר עליו עכשיו מחמת שנעשית אחות אשתו, שהיא עכשיו אחותה של היבמה שנשאה, ותיאסר עליו. יש לומר דלא שייך שיהא איסור עריות על אשתו דהיינו איסור התלוי בקורבה, ולכן לא שייך שתיאסר אשתו עליו משום אחות אשה, ושתיהן מותרות לו.

ואין להקשות לשיטת רש"י (לקמן מ"ט ע"ב) דכשחל איסור דלא תפסי קידושין על אשתו פקע האישות, א"כ נימא שיפקע האישות מאשתו הקודמת, דלהאמור לא שייך שיתחיל שם ערוה של קרובות על אשתו, ורק סוטה או נדה דאין תלוי בקירבה, וכן כל חייבי לאוין שאינן תלויין בקירבה, שייך שעי"ז הי' נפקע הקידושין, אבל איסור התלוי בקירבה לא שייך שיחול על אשתו.

שם. הואיל ואישתרי אישתרי. הנה בפשטות משמע דלפי הסברא דהואיל ואישתרי אישתרי היתה אחות אשה מותרת לו לגמרי ולא רק ביאה ראשונה, ולכאו' תינח ביאה ראשונה שריא משום מצות יבום אבל אח"כ למה היא מותרת אליו, ומשמע דהואיל ואישתרי אישתרי אמרי' גם שלא במקום מצוה, דמ"מ הואיל ואיסור אשת אח הותר לגמרי ה"ה אחות אשה תהא מותרת לגמרי, דכל מה שהותר באיסור אשת אח אישתרי ממילא גם לאיסור אחות אשה.

ובאמת גם במצורע הרי מתירין לו להכניס ידיו לבהונות אע"פ שאין לו מצוה, דהא אם ירצה שלא ליטהר לא יטהר, ומ"מ אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי, וא"כ ה"ה כאן ביבום.

שם. הואיל ואישתרי אישתרי. בבית מאיר הק' מהא דאמרי' לקמן (דף ס"א א') בנתמנה להיות כה"ג, דלא יכנוס את היבמה, ואמאי לא נימא הואיל ואישתרי אשת אח אישתרי נמי לאו דכה"ג. ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי כתב ליישב דכיון שיש לאו דלא יקח חוץ מעצם הביאה, ועל איסור הלקיחה אין את הסברא דהואיל ואישתרי אישתרי. ויש להעיר על זה דאם הביאה מותרת מכח דהואיל ואישתרי אישתרי, ממילא אין גם איסור על הלקיחה, דאיסור לקיחה הוא רק כשאסורה לו.

שם. הואיל ואישתרי אישתרי. בטורי אבן מגילה (ג' ב') הק' אחרי שריבתה תורה דכה"ג מותר ליטמא למת מצוה למה לי קרא לכה"ג ונזיר, הרי הואיל ואישתרי איסור כה"ג אישתרי נמי איסור נזירות. ונראה דהואיל ואישתרי אישתרי מצינו כשנתוסף עוד איסור על מה שהתירה לו תורה, אבל כהן גדול ונזיר זה תוספת של אישיות עם קדושה אחרת. דנזיר היינו אדם קדוש, וכשזה נתוסף על קדושת כהן גדול י"ל דלא שייך בזה הואיל ואישתרי אישתרי, דמה שהתורה התירה לכהן גדול אין ראי' שיהא מותר גם הנזיר, ולא שייך לטומאות קרי ומצורע דאף כשנתוספו הותרו כל הטומאות, דמה שמתוסף בו טומאה אי"ז בחינה של אדם אחר, רק שלאותו אדם נתוסף עוד טומאה.

אמנם סברא זו היא רק כשיש לנו פסוק מיוחד לכה"ג לא נלמד מזה לנזיר, משום דיש לנו לומר דמה שהתירה תורה זה רק לאדם עם קדושת כה"ג, ולא כשיש כאן עוד קדושה של נזיר, אבל כשנאמר היתר סתם כמו ביפת תואר בקידושין כ"א ב', לא נימא דמה שהותר זה רק לישראל ולא לכהן, משום שהכהן זה אדם עם קדושת כהן, כיון שלא מצינו שום דרשה דזה מיוחד לישראל שנצטרך לרבות לכהן [ועמשנת"ב בסמוך באריכות בדברי הטו"א].

שם. מהו דתימא הואיל ואישתרי אישתרי וכו'. בטורי אבן (מגילה דף ג' ע"ב) הקשה על הא דדרשינן בזבחים (דף ק') מדכתיב לאביו ולאמו ולאחיו ולאחותו, לאביו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, ולאמו אינו מטמא אבל אם הוא כהן ונזיר לאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, דמנ"ל הא איצטריך לגופי' דכיון דכהן הותר להיטמאות לקרובים נימא כיון דאישתרי אישתרי ויהי' מותר להכהן להיטמאות גם כשיקבל נזירות אחרי שמת קרובו, לזה כתוב דמ"מ אסור להיטמא לקרוביו, ואפי' לפי מש"כ התוס' לקמן (דף ח' בד"ה רבא אמר) דבשני שמות לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי רק במחוסר כפורים וטבול יום דתרוייהו משם טומאה אסירי, מ"מ להך מ"ד דס"ל דגם ביבום הי' שייך הואיל ואישתרי אישתרי, א"כ הא צריך קרא לגופי' דלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי ולא נשאר לנו ייתור לדרוש אבל מטמא הוא למת מצוה.

והאמרי משה (סי' ה' אות כ"ה) הקשה עליו דבשלמא בעל קרי דלא מצינו פסוק דלא הותר להכניס מקצתו באופן של מצוה להזות דם על בהונות, אז אמרינן דכמו דהותר להכניס ידיו להזות על הבהונות משום מחוסר כפורים הותר נמי משום בעל קרי, וכן ביבום לא מצינו בקרא דאסור אחות אשה במקום מצות יבום, וע"ז שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי, אבל בנזיר דנאסר לטמא עצמו לקרובים מה יועיל סברת הואיל ואישתרי, דהא התורה אסרה מצוה זו דלהטמאות לקרובים להנזיר, אולם ממה דמבואר שם בזבחים דף ל"ב דגם בטמאי מת שנעשו זבים אמרינן אע"ג דטמאי זבים אסורים בפסח, מ"מ כשהן טמאי מתים אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, הרי אע"ג דהתורה לא התירה לזבים אפי' במקום מצוה דפסח, מ"מ כשהן גם טמא מת הותר להם.

אלא דיש לדחות דהתם כיון דכבר טמאים אין נפק"מ טומאת מת או טומאה אחרת, דאין תוספת איסור על זבים להקריב בטומאה כיון דחד לאו הוא, דאז אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, אבל בכהן ונזיר דלאו דנזיר לא הותר בשביל מצות קרובים, א"כ גם כהן שנעשה נזיר איך נימא שיותר לו האיסור דנזיר, דהרי כל נזיר אסור אף במקום מצוה דלטמאות לקרובים, ולכאורה זהו מה שחילקו התוס' (דף ח' א' ד"ה רבא אמר) בסברת רבא דמחוסר כפורים שנעשה בעל קרי דתרוייהו מדין איסור טומאה אז אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, אבל אשת אח ואחות אשה דהם שמות חלוקים לא אמרינן, אבל מאן דס"ל דבנשא מת ומת ואח"כ נשא חי צריך פסוק דלא תתייבם, הרי דאינו מחלק בזה.

אלא עיי"ש שביאר הסוגיא בדרך אחר לגמרי דהגמ' הא רצה ללמוד שיהי' מותר ליבם אחות אשה כמו אשת אח, אלא דדחי שאני תרי איסורי, וע"ז מביא ראי' דהאיסור הראשון כבר לא נחשב ודנין רק על השני והוי חדא איסורא וממילא אפשר ללמוד מאשת אח.

וצ"ע דהא מה דרצה ללמוד מאשת אח ג"כ, הא כתבו תוס' לעיל (דף ד') דזה מכח כיון דאישתרי אישתרי, ואי אין כלל יסוד להתיר איסור אחד מכח שהותר כבר איסור א', א"כ איך הוא התחיל לומר דאחות אשה יהא מותר, וגם לפי"ז למה כתבו התוס' (בדף ח' בד"ה רבא) דרבא מחלק בין שם א' לשתי שמות, הא לא בא אלא ללמוד דהאיסור הראשון לא דנין עליו, אבל להסברא הנ"ל הא ידעינן דיכול להיות ניתר איסור אחות אשה כמו איסור אשת אח, א"כ מה שייך לחלק בין שתי שמות לשם א'.

והנה יש להסתפק בביאור הדין הואיל ואישתרי, אם זה מדגילתה תורה היתר להכניס היד לבהונות אע"ג דהוא מחוסר כפורים, יש בזה גילוי דכל האיסורים משום ביאת מקדש הותרו היכא דמצוה לתת על הבהונות, דנמצא דלא ההיתר של מחוסר כפורים גורם היתר להשאר, אלא דזה רק ראי' דמהתירה התורה זה, הרי דרצון התורה להתיר כל האיסורים כדי שיקויים מצות נתינת בהונות, וכן ביבום וכן בטומאה בציבור להביא פסח, או דעצם מה שהותר להמחוסר כפורים הוא המתיר גם על איסור טבול יום.

והנה אם נפרש דבזה דגילתה תורה דמכניס ידו לבהונות יש בזה גילוי דבשביל טהרתו הותר ביאת מקדש, יש לתרץ קושית הטורי אבן דשאני בנזיר דנזירות לא הותר להקרובים להיטמא, אבל להצד דמחמת דהותר איסור אחד הותר עוד איסור, שפיר הקשה בטורי אבן.

והנה מדמחלקינן בין אם ראה קרי ביום אחרי שהותר, וכן ביבום דוקא בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, ובין אם ראה בלילה דלא הותר, הרי דאין גילוי דבשביל מצות נתינת בהונות הותרו איסורין, אלא דאחרי שכבר הותר, הותר נמי עוד איסורין, וא"כ קושית הטורי אבן שפיר קשה דאע"פ דלנזיר אסור להטמאות משום מצות טומאת קרובים, מ"מ אחרי שהותר להכהן להיטמא לקרוביו הותר לו גם איסור דנזיר.

הנה אם הכתוב מדבר באופן דכהן קיבל נזירות, וכיון דהותר להיטמא לקרובים משום דין כהן הותר נמי לנזירותו, ובא הכתוב לומר דאעפ"כ לא יטמא, היינו דבא הכתוב לסתור את הדין דאישתרי אישתרי, אבל אם בא לחדש שבשביל כבוד המת מותר לעבור על איסור נזירות אין זה סותר לדין אחר, דלא נאמר דין מיוחד דאין לכבד המת, ובא הכתוב לומר דמפני כבוד המת מצוה מותר, לכן עדיף בודאי ללמוד דמותר כבוד המת מצוה, מללמוד לסתור דין אישתרי אישתרי.

והנה הגרעק"א יצא לחלק דאפי' מאן דס"ל דגם באשת אח ואחות אשה אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, זה רק בעריות דכל העריות שם א' להם וכלולים ביחד בכל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, ורק דנתרבה לחלק בחטאות, ולולא זאת היו ממש כולם כאיסור אחד, ולכן שייך בזה הואיל ואישתרי אישתרי, אבל היכא דהם לגמרי לאוין שונים לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, ולפי"ז יש כמה דרגות בתרי שמות, דתרי שמות לגמרי חלוקים כו"ע מודים דלא אמרינן, ומלשון התוס' לא משמע כל זה לחלק בשני שמות.

והנה יש לעיין לסברת הואיל ואישתרי בהרבה דברים, כגון חטאת העוף דהותר להכהנים לאכול אע"ג דמליקה זה באמת נבילה, א"כ נימא דיהא מותר גם אם נתבשל בחלב, אפי' למאן דס"ל בחולין (דף ק"ד ודף קי"ג) דבשר עוף בחלב דאורייתא, ותמוה לומר כן. והי' אפשר לתרץ דשאני התם דטעם חלב שיש בהעוף, לא הותר מעולם, אלא דא"כ על כזית מהעוף לא יעבור, דהא הכזית בשר מצד עצמו מותר הואיל ואישתרי אישתרי ורק הבלוע בתוכו אסור, וזה אינו כזית לשיטת הפוסקים דבטעם כעיקר אינו עובר על כזית מהדבר שבלע הטעם.

וכן יש לעיין בכלאים בציצית אם החוט תכלת נאסר בהנאה כגון דהשתחוה לו, נימא דהואיל ואישתרי אישתרי, אע"ג דגם היכא דההיתר מכח עדל"ת ג"כ אמרינן הואיל ואישתרי, דהא שיטת התוס' לעיל (דף ד' ע"א ודף ה' ע"ב בד"ה כולה) דגם היתר יבום הוא מדין עדל"ת, ומ"מ הוי ס"ל דאמרינן בזה הואיל ואישתרי אישתרי, אלא דיש לומר דהא הותר רק איסור לבישה, אבל היכא דנתחדש איסור הנאה שאינו תלוי דוקא בלבישה אלא סתם איסור הנאה זה לא הותר מעולם. ולסברת הגרעק"א ל"ק כלל כל הנ"ל, אלא דעדיין יש לעיין דנימא דאשת אחיו שנפלה ליבום ופירסה נדה דתהי' מותרת מטעם הואיל ואישתרי אישתרי, וזה יקשה גם לסברת הגרעק"א, דהא נדה היא מעריות הכלולים בפרשה והיא משם א' של עריות, ואין לומר דנדה כיון שאין מוכרח דוקא לקיים המצוה כשהיא נדה לא אמרינן בזה הואיל ואישתרי, זה אינו, דהא גם במחוסר כפורים דראה קרי יכולים לקיים המצוה למחר אחרי שכבר לא יהי' טבול יום, וע"כ דמ"מ אמרינן הואיל ומותר.

שו"ר שבאחיעזר (ח"א סי' ד' סק"ז) כתב דרק בערב פסח מותר, וכן הביא מהפמ"ג, וצ"ע לגבי איסור ביאת מקדש דהוי ס"ל שם בזבחים דיש איסור כרת [ורק רבינא חידש אח"כ דבביאת מקדש אין כרת] קשה לומר שיועיל ע"ז מה שצריך לעשות הפסח.

כן יש לעיין על מה שכ' באחיעזר שם דבעליה גילתה תורה דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, לכן גם בנדה אע"פ שלא נדרשה בהפטור זיקה מ"מ לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, וכן יהי' כלול אפי' דברים שאינם עריות כלל, דא"כ למה אמרינן בברייתא (דף ג' ע"ב) אחרי דילפינן עליה אין לי אלא אחות אשה שאר עריות מנלן, הא בזה יש גילוי דלא אמרינן אישתרי וממילא כתוב כאן פטור זיקה, ודוחק לומר דרק לגבי דלא אמרינן אישתרי ידעינן כבר על הכל, אבל לגבי פטור זיקה צריך עוד ללמוד שכל העריות כן, דע"כ מעליה ידעינן פטור מכח דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, דהא להך מ"ד (בדף ז' ע"ב) זה כל הנידון של הברייתא.

ובעיקר הקושיות נראה דרק היכא דהאיסור שעל האיש הותר, אז הותר גם עוד איסור, אבל כ"ז אם זה רק איסור על האיש, אבל אם זה מחמת דנתחדש שינוי בהדבר או בהגברא, דהיכא נתחדש איסור הא לגבי מה דנתחדש לא הותר מעולם, ולכן במליקה באופן שנתחדש בהחפצא שנעשה בשר בחלב, הרי זה חפצא אחרת וע"ז לא הותר מעולם, וכן נזיר אפי' אם אינו איסור חפצא, הא מיהת דמחמת דין קדושה חל עליו דינים חדשים דלכן הוא נאסר בטומאת מת, ולגבי הדין קדושה שחל בו דמכח זה אסור, הא זה לא הותר מעולם, לחלל קדושת נזיר, וכן נראה דגם בנדה איסורה משום דין טומאה שנתחדש בה וע"ז הא לא הותר מעולם, ורק באחות אשה דלא נתחדש בה שום דבר דהאיסור מכח קידושי אחותה לא עושה שום שינוי לא בהיבם ולא בהיבמה רק איסור בעלמא, וע"ז שייך הואיל ואישתרי אישתרי דאותו האיש מותר בהאשה הזאת.

ומעתה נחזי אנן איך זה במחוסר כפורים שהוא טבול יום דקרי, הנה לאלה דס"ל דקרי אינו אלא טומאת מגע כמבואר בנדה דף כ"ב, הא בודאי אין דינו משום שינוי בהגברא שנוכל להקשות דנימא ג"כ דלגבי איש הזה לא הותר, אלא אפי' אם נימא דזה כדין טומאה יוצאה מגופו, מ"מ כשהוא טבול יום הא אין כבר דין מיוחד בגופו, ואפי' אם טבול יום דזב כזב דמי, ומשמע דגם בקרי עדיין דינו כמו לפני שטבל לגבי דינים מסוימים, וכן בטמאי מתים שנעשו זבים דאז ודאי יש בהם דין דנתחדש בגופם, מ"מ הא איסור טומאה לעבודה או לביאת מקדש אינו תלוי דוקא בטומאה שבגוף לכן שייך הואיל והותר, אבל היכא דכל האיסור הוא מחמת דינים מיוחדים שחל דוקא ע"י מה שאירע בגופו לא שייך הואיל ואישתרי אישתרי, לכן גם בנדה וכל אינך לא שייך הואיל ואישתרי אישתרי.

והנה באמרי משה (שם אות כ"ג) הביא קושית הבית מאיר על הא דאמרינן כהן הדיוט שאירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול מותר לישאנה אבל שומרת יבם שעשה בה מאמר ונתמנה להיות כה"ג אסור בה, ולמה לא נימא הואיל ואישתרי אישתרי, ולהאמור גם כאן, אף אם בכל דבר אמרינן הואיל ואישתרי אפי' אם זה לאוין שונים לגמרי, מ"מ כיון דזה מחמת דין קדושת כה"ג, שנתחדש בו הא לא הותר מעולם.

ויש לעיין למאן דס"ל דס"ד הואיל ואישתרי אישתרי והי' מותר לייבם מכח זה אחות אשתו, אם גם אשת איש היתה מותרת ליבום, כגון למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק, ואפשר דכל שמחמת מעשה בהדבר חל בה דין מקרי כמו שנתחדש דבר שעל זה לא הותר מעולם, וכיון שחל בה גופה מחמת שעשו בה קנין קידושין, לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, ורק באחות אשה וכדו' דלא עשה בהערוה שום דבר, הוא דהי' שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי.

ובזה נוכל לתרץ מה דעדיין צ"ע כגון במליקת העוף אם נעבדה אח"כ לע"ז, ולהני דסברי דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה לא יהי' מותר כיון דמחמת איסור הנאה לא הותר מעולם רק איסור אכילה, אבל למאן דס"ל דרק באכילה אסור מה"ת כמבואר בתוס' בב"ק (דף ע"ב ב') צ"ע, ויש מקום לומר דלא יועיל כיון דקדשי קדשים לאו ממון בעלים הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל יש דסברי דמהני לאסור, וכמש"כ בחזו"א (מכשירין סי' א' ס"ק י"ב) דבדבר שהוא הממונה ע"ז, שייך לאסור, מ"מ כיון דע"י שעשה בה דבר האוסרה הוא דנאסרה אז הוי כנתחדש בה דין דע"ז לא הותר מעולם, ושאני טבול יום או טמאי מתים שנעשו זבין דאיסורא אינו דוקא מחמת דנתחדש בו שינוי דכל טומאה אסור להכנס למקדש, ומה דנעשה ע"י שינוי בו אינו האיסור, אלא מה שגרם לזה, משא"כ אשת איש ואיסורי הנאה דעצם מה שנעשית אשת איש או שנעשה תקרובת ע"ז הוא האוסרה, וע"ז לא שייך הואיל ואישתרי.

ופשוט דאם נדר או נשבע לאסור עצמו לא שייך לומר דיהי' מותר מחמת הואיל ואישתרי, כיון דעיקר חידוש התורה שאדם יכול לאסור את המותר לא שייך היתר של מדאישתרי, ורק בשאר איסורי תורה הי' שייך לדון, וכן ברעק"א דן לדחות מי שרוצה לומר דאיסורי נזיר הוי כנשבע ולכן לא שייך בזה מדאישתרי, והוא דוחה דאיסורי נזיר אינו שבועה, עכ"פ מבואר דאם זה הי' ענין כשבועה לא שייך בזה לומר מדאישתרי, כיון דזה עיקר ענין נדר ושבועה דבכוחו לחדש איסור על מה שמותר.

ומנא תימרא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי. כתב הרשב"א ואע"ג דאמרי' לעיל מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא [ומסתמא קושיתו לא על כאן, אלא מה דמחלקינן מחדא איסורא לתרי איסורי] ותירץ דשאני הכא דאיסורין מוחלקין הן, וכ"כ הריטב"א. ותמוה מה היתה ההו"א שנאמר בזה ג"כ מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא כיון שהן לאוין חלוקין, ואפשר דהי' סברא דמה שאין שני איסורין נדחין הוא משום דתרי לאוין יותר חמור מלאו אחד ואינו נדחה [ודומה לסברא דלאו שיש בו כרת אינו נדחה]. ולכן הי' קשה דנימא מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, ודחה הרשב"א דמ"מ איסורין מוחלקין הן ואשת אח הותר ולא איסור אחות אשה. ולדבריו אם הי' כתוב ב' פעמים איסור אחד, דלפי רוב הראשונים יש לו יותר איסור, חוץ משיטת הרמב"ם דכשיש הרבה לאוין על דבר א' הוי איסור חדא, אה"נ דנימא מה לי איסור רבה מה לי איסור זוטא, ורק בלאוין מוחלקין אז הלאו השני לא ניתן להדחות.

מוטב שיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת. נמצא דאפי' שביטול עשה דפסח אינו אלא בשב ואל תעשה, וכניסה בטומאה לעזרה עובר בקום ועשה, מ"מ כיון שהעשה דפסח חמור דוחה את העשה דטומאה בקום ועשה, אע"פ שאין לנו פסוק על זה כמו בעשה דוחה ל"ת, מ"מ מסברא קים להו לחז"ל שדוחה החמור את הקל באופן זה, ורק עשה שדוחה ל"ת לא הוי ידעינן בלי שילפינן מקרא דהא הל"ת חמיר טפי כמבואר לקמן דף ח'.

וקרי לפסח עשה שיש בו כרת, אע"פ שאם יתבטל מפסח מחמת שהוא טמא ואינו יכול ליטהר לא יתחייב כרת שהרי הוא אנוס, מ"מ סגי כדי להחשיבו לעשה חמור הואיל ושייך בו כרת.

ומנא תימרא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וכו' ואמר עולא מה טעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו. הנה ראייתו היא דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ע"כ התנא חידש הואיל ואישתרי אישתרי מדהתיר למצורע טבול יום דקרי להטהר ביום י"ד בניסן, אבל אינו מבואר מנליה להתנא דברייתא מן התורה דיש כזה חידוש דהואיל ואישתרי אישתרי. ובתוס' לקמן (דף ח' ע"א בד"ה רבא) מבואר דמאן דלית לי' ביאה במקצת שמיה ביאה, לית לי' האי דינא דהואיל ואישתרי אישתרי, ולכאורה נהי דלדבריו אין ראי' מהברייתא, אבל אין הכרח דפליג על החידוש כיון דיש איזה דרשה, וע"כ דאין שום דרשה, וא"כ כיון שזה לא סברא פשוטה, וגם אין פסוק שממנו נלמוד הואיל ואישתרי אישתרי, דא"כ אף אם אין ראי' מביאה במקצת, מ"מ הא מהדרשא ההיא ידעינן זה, וע"כ דלא מצינו שום דרשה, א"כ לא נתבאר זה גופא מנ"ל להתנא האי חידושא.

ואם נפרש דס"ל לעולא דע"כ הי' להברייתא בקבלה מהללמ"ס, א"כ איך שייך למילף לגבי יבום, דהא אין למדין מהללמ"ס בהמידות שהתורה נדרשת בהן, ורק אם נאמר דהקבלה הי' שיש כזה סברא בכל התורה, וא"כ איך פליג ע"ז.

שם. הואיל ואישתרי אישתרי וכו' הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו. הנה מה"ט הי' מותר גם לפני שטבל, ומה דאסור לפני שטבל, היינו משום דאסור לו ליכנס למחנה לויה, אבל מחמת איסור דביאה במקצת להכניס ידיו לבהונות הי' מותר אפי' לפני שטבל.

שם. הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו. וה"נ כאן כיון דהותר אשת אח הותר נמי איסור אחות אשה. ובאפיקי ים (סי' ז' ס"ק י"ד) רוצה להוכיח מכאן דענין היתר יבום אינו מדין דחי' דעשה דוחה לא תעשה אלא דהותר איסור אשת אח במקום יבום, מדאמרינן כאן דשייך בזה הואיל ואישתרי אישתרי, ואביי הא ס"ל בזבחים (דף ל"ב) דרק היכא דהותר שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי אבל לא היכא דנדחה, ואע"ג דלרבא גם בדחי' אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, מ"מ עדיף לומר דסוגיין אזיל גם אליבא דאביי, וע"כ משום דכאן הוא מדין היתר דגם אביי מודה דאמרינן בזה הואיל ואישתרי אישתרי.

אמנם אפשר דגם אם היתר יבום הוא מדין עשה דוחה ל"ת, מ"מ מקרי היתר גמור, דדחי' דפליגי בה אביי ורבא בזבחים הוא רק בטומאה, דאם דחוי' היינו דבקושי התירה תורה, ורש"י קאמר שם דגם צריך ריצוי ציץ הרי דזה היתר בקושי, אבל עשה דוחה ל"ת, כיון דדוחה הו"ל היתר גמור בלא קושי אפי' שקורים לזה לשון דוחה, וגם לאביי שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי אע"ג דדחי' דטמא לא נימא הואיל ואישתרי אישתרי.

רש"י ד"ה שמיני שלו. וצריך לבא וכו' ולהכניס ידיו לעזרה ליתן מן הדם לבהונות. יש להעיר דבכולי' סוגיא מזכירין רק בהונות אפי' שצריך להכניס גם תנוך אזנו.

ולשון רש"י להכניס ידיו, אינו בדקדוק, דאין מכניס אלא ידו אחת, וטפי הו"ל למימר להכניס ידו ורגלו, והראוני בתוס' ישנים יומא (דף ל"א א' סוף ד"ה מהו שיעשה) שעמדו בזה.

ויל"ע אם תיכף אחרי שנתן הכהן את הדם על הבהונות צריך להוציאם לחוץ, או שאין איסור שהי' בביאה במקצת [ולהלן בסוף תוד"ה אמר עולא, הארכנו בזה].

תוד"ה וראה קרי בו ביום. דאפי' מת עצמו נכנס שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. לכאו' מה אפי' מת עצמו דנקט, הרי למת עצמו אין שום איסור, רק הראי' היא ממה שהכניסוהו לשם, והרי יש איסור להכניס טומאה למקדש, וע"כ דמותר שיהא שם מת. ומה שנקטה הגמ' אפי' מת עצמו, הגם דהמכניס טומאה למקדש אין בו כרת וטמא מת שנכנס יש בו כרת, מ"מ קאמר אפי' מת, דמ"מ מת עצמו חמור יותר שהוא אבי אבות הטומאה.

בא"ד. ויקח משה את עצמות יוסף עמו. הערוך לנר בסוכה (כ"ה ב') ובפני דוד על התורה (פר' בשלח) הק' דקברי צדיקים אינם מטמאין, וא"כ מאי ראי' מארונו של יוסף, הרי אינו מטמא. ויש לומר דמה שאמרו דאינם מטמאין אי"ז דין בכללות דאין מטמאין, רק כמו שהותר לכהן לטמא למת מצוה כך גם משום כבודן של צדיקים הותר ליטמא להם, אבל בלא זה אין היתר, ושפיר מוכח מארונו של יוסף דמת וטמא מת מותרין במחנה לויה.

בא"ד. ותירץ ר"ת שלא גזרו אלא שלא יכנס אבל אם הוא כבר שם לא גזרו עליו שיצא כיון דמדאורייתא שרי ליכנס שם. וצ"ל דאע"ג דאח"כ כשיוציאוה הא יטמאו האנשים ע"י משא המת ונמצא דיגרמו שיכניסו טומאה, ובשלמא מה שהמת ישאר שם אמרינן דע"ז לא אסרו, אבל הא יתחדש טומאה על הנושאים ומוציאים אותה, משמע דגם בזה אין לנו לחוש כיון שהם כבר שם, וצריך לומר דפוצעים מוחו ולא נוגעים בו בשעת מיתה ממש, וכדאמרינן במס' נזיר (דף ד' ע"ב) אצל שמשון.

תוד"ה זה נכנס. הקשו למה נמנעו לקדש את שער נקנור כדי שיעמדו שם מצורעים הא אפשר לקדש ויכניס בהונותיו לשער נקנור. ובחידושי מרן רי"ז הלוי (בהל' מחוסרי כפרה) חידש דיש דין מיוחד דבמצורע וכן בסוטה צריך דוקא שיעמדו תחת חלל השער נקנור דרק באופן זה נקרא לפני ה' יעויי"ש. וצ"ע דבמשכן איך היו מעמידין המצורע והסוטה, הרי לא הי' שום שער רק מסך, וע"כ דכל העומד לפני העזרה במרחק כזה שיוכל להכניס ידיו בעזרה ופניו למערב מקרי לפני ה', ושפיר הקשו התוס'.

תוד"ה מוטב יבוא עשה שיש בו כרת וכו'. הנה מבואר מדבריהם דיש לפעמים שלא העמידו, ועי' ברעק"א (כאן ובפסחים דף צ"ב) דתמה על מה דאמרינן דבמצורע לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת הא אף אם יעמידו ויהי' כמו עשה דאורייתא, הא גם עשה דאורייתא הי' הפסח דוחה, כדהוכיח מסוגיא בזבחים (דף ל"ג ב') דמבואר שם בתוס' דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וגם אינו בעידנא מ"מ עשה דכרת עדיף, וא"כ למה אמרינן דבמצורע לא העמידו דבריהם במקום כרת, דהא אף אם יתנו לו דין כדאורייתא ג"כ נדחה מפני הפסח.

וכן תמה במו"ק (דף י"ד ע"ב) על מש"כ הרא"ש דאין שום אבילות דאורייתא, ומאי דקאמר דרגל דוחה אבילות דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, הא דקרי לי' עשה אע"ג דאינו אלא מדרבנן, משום דאע"ג דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה מ"מ אתי עשה דרבים ודחי לי' ואע"פ שלא עשו כן בשופר. ותמה הגרעק"א דלמה צריך לחלק בין שופר לאבילות, הא משמע דגם עשה דאורייתא נדחית מפני עשה דרבים, לכן בעשה דאבילות דאף אם יעשו שיהי' כשל תורה הא גם עשה דאורייתא נדחית, משא"כ בשופר כיון דבדאורייתא יש עשה ול"ת, ה"נ כשעשו שיהי' כשל תורה הא יש עשה ול"ת, ולכן אינו דוחה וכמבואר בר"ה דף ל"ב.

ובתשו' רעק"א (סי' י"ג) תירץ על הקושיא ממצורע דצריך לטעם דלא העמידו דבריהם משום דטבול יום אם הי' אסור מה"ת אז איסורו מקרא דכבוא השמש יבוא אל המחנה, וזה רק עשה גרידא, לכן הי' נדחה מפני הפסח, אבל כיון דאין כזה איסור מה"ת ע"כ הפסוק לא מיירי מזה כלל, א"כ כשאסרו טבול יום ע"כ חידשו דדינו כטמא ממש, ובטמא יש עשה ול"ת, וכן משמע הלשון שחידשו טבול יום אל יכנס, דמשמע בלשון לאו ככל הטמאים, ולכן אם העמידו דבריהם הי' זה כמו טומאה לפני שטבל ולא הי' נדחה מפני כרת דפסח, לכן צריך לטעם דלא העמידו דבריהם במקום כרת, אבל על הרא"ש נשאר בקושיא.

והנה האחרונים נסתפקו בכל איסור דרבנן אם זה עושה דין איסור ממש בהדבר, או שרק אסור משום דאז אינו שומע בקולם. ובקונטרס דברי סופרים הביא בשם הגר"ח מבריסק ז"ל דרוצה לפרש בזה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, דגם להרמב"ן יש בכל איסור דרבנן לאו דלא תסור, אלא דלהרמב"ם חל על הדבר דין איסור, משא"כ להרמב"ן יש רק איסור שאינו שומע בקול חכמים.

והנה מהא דאמרינן בגמ' ר"ה (דף ל"ב) דלא יעביר את התחום להביא שופר משום דיו"ט עשה ול"ת, ואם הי' האיסור רק שאינו שומע בקול חכמים, מה ישתנה אם יש ביו"ט עשה ול"ת או לא, דמ"מ הא האיסור כעת אינו חילול יו"ט אלא מה שאינו שומע בקול חכמים, ואף דכשאינו שומע יש סברא שיעבור גם על עשה דועשית ככל אשר יורוך, הא ע"כ זה לא מחשבינן לעשה ול"ת, דא"כ לא הוצרך לטעם מחמת דיו"ט הוי עשה ול"ת, וע"כ דרק משום דביו"ט יש עשה ול"ת, ואם נימא דאין בזה איסור יו"ט רק מה שאינו שומע לחכמים, והא בזה לא שונה מכל איסור דרבנן, ולא עוד אלא דגם לא שייך שיתקנו שיהי' עשה ול"ת, כיון דהאיסור שאינו שומע למה שהם אומרים, מה שייך דיאמרו דאנו רוצים שיהי' בזה עשה ול"ת, וע"כ דבזה שאסרו חל דין איסור שבת על זה. ומהגרעק"א ג"כ משמע כן, דהא כתב דבטבול יום עשאוהו כטמא, ואיך יכולים לעשות שיהי' כטמא ושלכן יהי' עשה ול"ת.

והנה בכיבוד אב באופן דהמצוה שלא לעבור על רצונו, בודאי לא שייך שיאמר האב אני רוצה שיהי' בזה כעשה ול"ת.

ומרש"י ברכות (דף י"ט ע"ב) דכתב דלכן מותר משום כבוד הבריות לעבור איסור דרבנן משום דרבנן אחלו ליקרייהו, משמע דאין איסור על הדבר, כי אם האיסור הוא על הדבר מה שייך שמחלו על כבודם, דרק שייך לומר דלא גזרו כה"ג, אבל למחול על כבודם שייך רק אם כל האיסור הוא שלא לעבור על כבודם כשלא מתחשב בדבריהם, וכאן מחלו, אולם גם אם נימא כן, ג"כ צ"ע מה צריך לטעם דמחלו על כבודם, דודאי אין לומר דבאמת אסור אלא דמוחלים וע"כ דלא גזרו, א"כ למה צריך לטעם דמחלו על כבודם.

והנה במה דיש כח ביד חכמים לבטל מצוה בקום ועשה, מצינן באופן דחז"ל אסרו בפירוש לקיים המצוה כגון לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת, ויש כגון בהזאה דאין האיסור מפורש להזות כדי שיוכל להקריב קרבן פסח, אלא דאסור הזאה וממילא זה מפריע לקיים הפסח, וכן איזמל של מילה, והנה הא זה ודאי אם היו אומרים בפירוש דתיקנו ואסרו רק כשלא נוגע לאיזה מצוה אז לא צריך כלל לדין דחי', ואם דתקנת חכמים היתה מפורש גם במקום מצוה, איך שייך שידחה דבריהם, דהא בפירוש אמרו דאוסרין גם במקום מצוה, ובשלמא בענין לדחות עשה דאורייתא, הא לא כתיב בתורה שום פסוק, אלא דאמרינן דלפי כללי התורה התורה מחייבתו בפסח מחמת שזה עשה דכרת אפי' אם יש בזה סיבה לעבור עשה אחרת, וממילא אם התורה מחייבתו בכל גווני, הרי דהתורה מתירה אותו לעבור, אבל בגזירת חכמים ניחזי אם הדין דיש כח ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה, א"כ אין עכשיו להסתפק על העשה שידחה, ויש רק להסתפק אם חכמים תיקנו שלא יקיים העשה החמור, דאז הא בכחם לבטל דיש כח ביד חכמים לבטל בשב ואל תעשה, ואם לא הי' רצונם בזה לבטל, ודאי הוי כלא תיקנו כלל באופן זה, נמצא דאם נוגע לדין דאורייתא תלוי בחומר העשה המבטל את האיסור, אבל בתקנ"ח אין תלוי בחומר העשה שבאה לבטל את האיסור, אלא איך העמידו חכמים תקנתם, אמנם ממה דחזינן בר"ה (דף ל"ב) דאמרינן דלכן אין עושין דבר שאסור מדרבנן כדי להביא שופר משום דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה עשה ול"ת, הרי דחז"ל תיקנו שיהי' לתקנתם גדר כמו בדאורייתא, ולכן כיון שאסרו ביו"ט לעשות שבות אז זה כמו אם הי' אסור מה"ת, וע"כ צ"ל דיש בידם לעשות לחפצא של איסור, אמנם לפעמים גם אסרו סתם שלא לעבור על רצונם, וע"ז אמרינן דלא העמידו דבריהם במקום כרת. ועי' תוס' סוכה דף ג' א'.

תוד"ה ואמר עולא. וי"ל דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבוא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה עולא התם מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת. יל"ע דהא ע"כ האיסור הוא הביאה לבד, דאילו דוקא היותו שם, הא ע"ז אין לנו לימוד דבמקצת מקרי נמצא שם, וכיון דנתרבה דמקצת הוי ביאה, א"כ הא זה נכלל בקרא דואל המקדש לא תבוא, ומאי נפק"מ מקצת או כולו, והא ילפינן מנגיעה ובנגיעה ודאי אין נפק"מ אם נגע במקצת או בכולו.

ואפשר דס"ל להתוס' בהאי תירוצא, דהנה הא כל הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם הוא מהלכה למשה מסיני, ותמיד על איסור שנתחדש מהללמ"ס אין לו דין כמו שכתוב בתורה ואינו לוקה על איסור שנאמר רק מהללמ"ס, אמנם מה שנלמד בי"ג מדות נאמר הלכה שיהי' לו דין כתורה ממש, ובאמת יש שיטה שהובאה ברש"י כתובות (ג' ע"א) דמה שנלמד בגז"ש כגון קידושי כסף אינה מקודשת מן התורה, אלא דרש"י וכמעט כל הפוסקים דחו זה, ומי שבא על אשת איש שנתקדשה בכסף חייב מיתה כדין קידושי תורה ממש, ומ"מ ס"ל להתוס' די"ל שאי"ז ממש כמו שכתוב בתורה, רק לענין הדין בודאי דינה לענין עונש וכל חלות דינה כמו מה שכתוב בתורה, אבל מ"מ יש מה שכתוב בתורה ודינה תורה שבכתב, ויש מה שנתחדש ע"י י"ג מדות שאע"פ שדינם כדיני התורה מ"מ אין דינם כתורה שבכתב, וכיון שהם שני סוגי דינים, שייך לומר שמה שמצינו שהותר להכניס בהונות הרי לא מצינו שנתחדש לעשות דבר שדינה כתוב בתורה שבכתב, אלא מה שיש לה דין וחומר כמו תורה שבכתב, אבל לא מצינו שהתורה התירה למצורע ליכנס כולו שזה דין הכתוב בתורה שהוא דין אחר לגמרי.

אמנם אין ראיה מתוס' דאליבא דאמת חמור דבר המפורש בתורה ממה שנלמד מי"ג מדות, אלא שכת' תוס' שממה שהתירה תורה להכניס בהונות אין לנו ראי' שהותר גם דבר המפורש בתורה, דאולי זה שונה לגבי דרכי הלימודים.

והראוני מביאים בשם מרן רי"ז ז"ל ג"כ דהיקש לא גילה לנו שזה בפרשה של ביאה של התורה, אמנם הוסיף והוכיח מהא דרבינא ס"ל בזבחים (דף ל"ג ע"ב) דרק לענין מלקות נאמר ההיקש לביאה במקצת ולא לכרת, ומזה הוכיח כהנ"ל דהם שני דינים שונים, דאילו זה נכלל בדין של הפרשה למה יהי' רק למלקות ולא לכרת. וצ"ע דהא אם חייב מלקות, הרי דאע"ג דהם שני דינים, מ"מ לענין דין עונש יהי' לו דין לגבי המלקות כהפרשה, ולמה לא יהי' לו גם דין עונש כרת כהפרשה.

והי' נראה ביאור מחלוקתם בזבחים לענין חיוב כרת, דהנה בהא דמקיש ביאה לנגיעה, יש לפרש או דכמו נגיעה במקצת הוי נגיעת כולו ה"נ ביאת מקצת הוי כביאת כולו, או דכמו דנגיעה במקצת אסור ה"נ ביאת מקצת אסור. ועד רבינא הי' פירוש ההיקש דיש לביאת מקצת שם ביאה כמו שיש לנגיעת מקצת שם נגיעה, אבל רבינא לומד דההיקש הוא כמו שנגיעה במקצת לוקה כך ביאה במקצת לוקה, אבל לא ילפינן דבכללות יש לו שם ביאה דאז הי' מודה רבינא דהי' חייב כרת, אלא דהלימוד הוא דיש איסור ביאה במקצת כמו שיש איסור נגיעה, וזה רק מלקות, דהא בנגיעה יש רק חיוב מלקות.

ולכאורה יש לתלות דבר זה בפלוגתא דתנאי בשבועות (דף ל"א) דדון מינה ומינה ודון מינה ואוקי באתרה, דלמ"ד דון מינה ומינה ילפי' מנגיעה הכל, וכיון דבנגיעה אין כרת ה"ה בביאה במקצת, ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרה ילפי' מנגיעה דביאה במקצת אסור, ואז דין ביאה במקצת יהא ככל ביאת מקדש דחייב עליה כרת. וכבר דן בזה בשושנת העמקים לבעל פמ"ג (כלל ה').

אמנם י"ל דשאני כאן דיש ב' סוגי לימוד, היינו אם אנו למדין בהיקש מנגיעה את האיסור או את השם, דהיינו אם למדין את איסורו מנגיעה, א"כ חייב רק מלקות כמו בנגיעה, אבל אם למדין מה נכלל בלשון ביאה, וילפינן דמקצת נמי חשיב ביאה, א"כ כיון דמקרי ביאה דינו ככל ביאת מקדש דחייב נמי כרת [ועי' בקובץ הערות סי' י"ט מש"כ בענין זה].

ועדיפא מיני' כתבו התוס' (דף ח' א' ד"ה רבא אמר) דס"ל לרבא דכל העריות הוקשו לאיסורא ולא להיתירא דבהכי מיירי קרא, הרי דיש סברא לומר דאע"ג דאין היקש למחצה, מ"מ כיון דקרא מיירי לענין איסורא מקשינן רק לאיסורא ולא להיתירא, א"כ אפילו למאן דס"ל דמקשינן גם להיתירא, יש לפרש את מחלוקתם באופן הלימוד אם לאיסור ולא לשם האיסור דהיינו ביאה, או הלימוד על שם ביאה וממילא יהי' חייב כרת.

בא"ד. ועוד יש לומר כיון דאפשר ע"י ביאה במקצת אם יכנס כולו חייב מידי דהוה אהי' לו דרך קצרה ובא לו בארוכה. יש לעיין אם לפי"ז גם אם יכניס קצת יותר מהצורך ג"כ יהי' חייב, או רק אם יכניס כולו יהי' חייב, ואם רק כולו אסור, נצטרך לומר דיש שני דינים בביאת מקדש, א' ביאת מקצתו, והב' ביאת כולו, ועל ביאת מקצת התירה תורה ולא על כולו, אבל אם נפרש דכל שלא לצורך אסור אפי' להוסיף עוד משהו, אז אין אנו צריכים לחדש שני דינים שונים, אלא דכל שזה לא לצורך הוי ביאת מקצת האסור.

ולכאורה הא בתירוץ זה השני של התוס' הא לא ס"ל לחלק מה דילפינן מהיקש ממה שכתוב בהדיא ולכולהו חד דינא להו, וא"כ הי' יותר ראוי לפרש דכונתם דכל מה שאינו לצורך אסור, אבל מ"מ משמע מדבריהם דאסור רק אם יכנס כולו או רובו, דיבואר לקמן דרובו יש לו דין כולו, ולסברא דאסור כולו נצטרך לומר דאף אם נכנס רובו הא יש חלק ממנו המותר, נמצא דאין כאן רובו באיסור, וצ"ל דאי"צ שיהי' רוב הגוף באיסור, אלא סגי מה שיש כולו או רובו, אע"ג דחלק ממנו מותר, מ"מ כיון שכולו או רובו בפנים העזרה עובר איסור.

ובהא דמכניס ידיו לבהונות משמע דכל היד הוא מכניס, וכן הוא ברמב"ם (פ"ד ממחוסרי כפרה הל' ב'), אע"פ שלכאורה הוא מכניס יותר מהצורך, דהא סגי בהכנסת בהונות לבד, ולא נראה לומר משום דבהכנסת בהונות לא מקרי כלל דהם בפנים, כעין מה דהסתפקו בגמ' חולין (דף ס"ח ע"ב) אם יש לידה באברים דאז רוב האבר דינו כיצא, ה"נ כאן כדי שיהי' נקרא דהבהונות בפנים צריך להכניס כל היד, דלא נראה כן, חדא דהא הבהונות הם אבר בפני עצמן בלי היד, וגם התם הא זה רק בעיא בגמ'.

ועוד יל"ע במה דכתבו דהוי כמו בהי' לו דרך קצרה ובא לו בארוכה, ולכאורה מי דמי התם הא אין לו רשות כלל להיות, אלא על מה דמוכרח הוא אנוס ועל מה שאינו אנוס חייב, משא"כ כאן דהתירתו תורה לכתחילה להכניס ידו, וכיון דשמי' ביאה מה נפק"מ אם יכניס כל הגוף.

והעירוני לעי' בקהלו"י (זבחים סי' כ"ד) דלדבריו האיסור במכניס כולו יהי' כיון דתופס יותר מקום בעזרה, אבל גם בתירוץ השני של התוס' סברי דהוי כנכנס כולו. ולפי"ז אם יכניס קצת יותר מהגוף כגון שבגדיו בולטים יותר ג"כ יעבור, כיון דבין כך הוא כנכנס כולו, והאיסור הוא רק משום שתופס יותר מקום במקדש, ובגדיו שבטלים לגופו תופסים עוד מקום באויר המקדש, ולפי מש"נ בתירוץ הקודם שבתוס' שאין האיסור היותו במקדש אלא הביאה, לא שייך שיהי' אסור תפיסת מקום, כיון דלגבי השם ביאה זה לא מוסיף כלום.

ונראה דהנה בכל ביאה הא ברגע שבא הי' עושה שיהי' שהייה, ואע"ג דלשהייה יש שיעור, היינו כיון דכל שהייה הא מוכרח ליתן זמן שיוכל לצאת, לכן יש שיעור כמה ישהה עד שיצא, אבל אם באנו לחייב על הביאה מה שבזה עושה שהייה הא תיכף עושה שהייה, ויתכן דאה"נ, אלא דמ"מ בבא מקצתו א"א לחייבו משום שהייה, דבשהייה לא נאמר החידוש דשהה חלק מגופו הוי כשהה כולו, אבל במצורע שמכניס כל גופו דבזה עושה שהיית כולו יש לחייבו על הביאה מטעם שהיית כולו, וכמו בבא דרך ארוכה דחייב משום שהייה, ולכן זה באמת רק בהכניס כל גופו, דבהכניס יותר מהצורך של בהונות, כיון דהוי רק מקצת, אז מצד ביאה במקצת אין לחייבו, דזה הא התירה התורה, ואין נפק"מ אם יכניס עוד קצת מהגוף, וכן אין לחייבו מחמת שהייה, אבל בנכנס כולו יש לחייבו מדין שהייה, דעצם הביאה יש בזה משום מעשה שמביא לידי מצב של שהיי' בעזרה, ולכן השוו זה דיהי' חייב כבא בדרך ארוכה דחיובו מדין שהייה, ובזה חייב אפי' אם בשוהה שיעור כזה בלי שילך דרך ארוכה לא הי' חייב על שהייה, מ"מ בעושה מעשה שישהה חייב משום שהייה, אבל כ"ז לא שייך במקצת דאין דין שהייה על מקצת.

והנה בתוס' הרא"ש כאן הוסיף דהא דאסרינן לסמוך בעזרה שמא ירבה בפסיעות, וגם שם כשנכנס קצת לפני סמיכה ושהה אחרי סמיכה לא יעבור, ושאני אם מרבה בפסיעות דעושה מעשה שהייה דבזה כל גופו ישהה יותר ממה שהי' מוכרח, וה"נ כאן.

והא דתנן בנגעים (פי"ד מ"ט) דס"ל לרבנן דמכניס ראשו תחילה ואח"כ בוהן ידו ואח"כ בוהן רגלו, ואינו מכניס שלשתן כאחד, לא תקשי על מה שנתבאר דמשמע מתוס' דאחרי שהותר לו להכניס מקצת אין איסור אם יוסיף עוד מקצת, דטעמייהו דרבנן התם הוא משום גזירה שמא יכניס ראשו ורובו כדמפרש בירושלמי סוף עירובין, הובא במשנה אחרונה שם [ועי' בחזו"א שם].

ולפי משנ"ת דאין איסור שהייה על ביאת מקצת, ממילא אחרי שהכניס המצורע את הבהונות א"צ לחזור ולהוציאם מיד, דאחרי שהותר לו להכניס אין איסור במה שישהה אותם עוד זמן [ובחזו"א נגעים סוף סי' י"ב נקט בפשיטות דצריך להוציאם תיכף, אך לפמשנ"ת צ"ע אם יש הכרח לזה].

והנה מדברי הירושלמי הנ"ל מבואר דביאת כולו א"צ כולו ממש, אלא בראשו ורובו נמי חייב כרת, ולפי"ז מה שכת' תוס' דאם יכניס כולו יהא חייב, לאו דוקא כולו דה"ה ראשו ורובו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א