אילת השחר/יבמות/ז/א
ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה וכו' קבורת מת מצוה תוכיח. הנה עבודה דדוחה שבת היינו דזה שעושה עבודה מקיים מצוה ודוחה איסור שבת, אבל מה דרציחה דוחה עבודה הא ב"ד אינם עוברים ביטול עשה דעבודה, דהא המצוה דעבודה אינה מוטלת עליהם אלא על הכהן, ואיך נילף מזה דגם רציחה תדחה שבת היינו דב"ד יעשו חילול שבת בשביל מצוה דידהו, דהא לא מצינו דמצוה דידהו מתבטל מפני איזה מצוה אחרת, ובשלמא במת מצוה שפיר שמעינן דלהאיש מותר לדחות עבודה שהוא מחויב כדי לטפל במת מצוה, אבל בהא דרציחה דוחה עבודה, הא מי שדוחה אינו מחויב בהמצוה ונמצא דאינו מבטל כלום, וגם אם הי' עובד העבודה לא אנחנו היינו מקיימים המצוה אז, לכן יש להסתפק אם כיון שאני הורגו נחשב שאני מבטל עבודה, או דסגי מה שיתבטל העבודה אע"פ שאין מתייחס ביטול העבודה אל ב"ד ההורגין אותן.
לאו לא תעשה חמור מיניה. הנה הא דאמרי' הכא דל"ת חמור מעשה מיירי לענין ביטול מצות עשה שלא לקיימה, אבל איסור עשה אין ראיה מכאן דלאו חמור ממנו, ועי' בספר תוספת יוה"כ (יומא דף פ"ג) שנסתפק בזה.
יל"ע למה כל לא תעשה לא נחשב ניתק לעשה, שהרי יש לו מצוה לעשות תשובה, וע"כ צ"ל דגילתה תורה דניתק לעשה זה, לא מהני לפטור ממלקות.
סד"א תיהוי האי אשת אח דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל וכו'. ופרש"י שהי' בכלל כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כלל בכל העריות כרת, ויצא מן הכלל ללמד שאם אין לה בנים תתייבם. לכאו' קשה דכיון שהכלל הוא רק על חיוב כרת שנאמר כי כל אשר יעשה וגו' ונכרתו, א"כ כשיצא מן הכלל נימא דיצא מן הכלל ללמד על הכלל, היינו רק לענין שלא יהי' כרת, אבל אכתי איסורא מנא לן שלא יהי' בכלל העריות, שהרי האיסור אינו כלל לכל העריות רק לכל אחד יש איסור בפני עצמו.
ויש לומר דאין הכי נמי ממה שיצא מן הכלל ללמד לא נדע אלא שאין בה כרת ואיסור ישאר, רק שאיסור לחוד בלי כרת נדחה משום עשה דוחה ל"ת. וכל הסוגיא כאן היא לדון אם נדחה ל"ת שיש בו כרת, אבל ל"ת לחוד שפיר נדחה. אך אי"ז מיישב לגמרי, דהא נ"מ שאיסור אחות אשה לא יהא מותר אלא ביאה ראשונה כיון שהותר רק משום עשה דוחה ל"ת, ומשמעות הסוגיא שהיה מותר לגמרי.
לידון בדבר החדש בבהן יד ובהן רגל הימנית. וכתב הרשב"א בתשובה (אלף ק"כ) דפשיטא שאין חילוק בזה בין איטר לאחר. והעירו דלגבי חליצה נחלקו הראשונים כמובא בב"י (אה"ע סי' קס"ט) אם איטר חולץ בשמאל. והרי חליצה ילפי' ממצורע כמבואר לקמן (ק"ד א'), ולהנך ראשונים שסוברים דבחליצה יש חילוק לגבי איטר, משמע דס"ל דבמצורע עצמו יש חילוק בין איטר לאחר ולא ס"ל כהרשב"א.
רש"י ד"ה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. ולא מעל מזבחי. פי' דאם התחיל בעבודה יגמור, כמש"כ רש"י ביומא דף פ"ה א'. בערוך לנר הקשה דא"כ איך בעי למילף דרציחה דוחה שבת מק"ו מעבודה שנדחית מפני רציחה, הא עבודה כשהתחיל אינה נדחית, ושבת הא תמיד הוי לאחר שכבר התחיל ואיך ידחה אותה רציחה. ונראה לומר דהתחיל שייך בדבר של קום ועשה דאם התחיל לעשות יגמור, אבל בדבר של שב ואל תעשה לא שייך לומר דהתחיל, ולא שייך לומר שיגמור דהיינו דשבת שהתחיל כבר יגמור, כיון דאין שייך ששבת יעשה פעולת גמר.
רש"י ד"ה אימור דאמרינן. לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו כרת. משמע מרש"י דלאו שיש בו כרת הלאו חמור יותר, ואי"ז רק סיבה שהכרת לא ידחה. ונסתפקנו בזה לעיל דף ג' ע"ב בתוד"ה טעמא.
רש"י ד"ה לאו ל"ת חמור מיניה. שהרי לוקין עליו. יל"ע דבמ"ע ג"כ מי שאינו רוצה לקיים מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו. אמנם מבואר ברעק"א כתובות (דף פ"ו) שגם במי שרוצה לעבור על ל"ת יכו אותו עד שתצא נפשו כדי שלא יעבור על הלאו.
ומצינו כמה דברים דלאו חמור מעשה, שהרי במ"ע צריך ליתן עד חומש, כדי לקיימה, ולא תעשה מחוייב ליתן כל נכסיו כדי שלא לעבור עליה.
רש"י ד"ה יצאו קדשי בדק הבית. שאם אכלן בטומאת הגוף פטור. רש"י לא כתב דמותרין לגמרי, שהרי מ"מ יש בהם מעילה, אלא דכרת דטומאת הגוף אין בהם.
תוד"ה שנאמר. וא"ת ודלמא התם לאו משום דרציחה דחיא עבודה אלא משום דגברא הוא דלא חזי כדאמרינן כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו וכו'. יל"ע קצת דהא מהפסוק הזה הא נתרבה לכל חייבי מיתה דהורגין אותן אפילו מעם מזבחי, ואע"ג דקרא מיירי ברוצח, אבל כל חייבי מיתות הא ממיתין ולא מועיל מה שרוצה לעבוד, ואיך אפשר דזה רק מטעם גברא לא חזי, דהא מה דגברא לא חזי הוא רק אם הרג את הנפש. וצריך עיון אם לפי קושיתם היו רק לרוצח לוקחים מהמזבח ולא חייבי מיתות אחרים.
בא"ד. וי"ל דע"כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא. צ"ע מאי קשיא להו, דנהי דהוכיחו דלא מקרי גברא לא חזי, כיון דבאוחז עבודה בידו יוכל לגמור ואם הי' פסול בגברא לא הי' שייך שיגמור, אבל באמת אין לו להתחיל עבודה, וה"נ אין לו לישא כפיו מעיקר הדין ולא מחומרא בעלמא. משמע דס"ל בתירוצם זה דאם ידיכם דמים מלאו הוא דרשה גמורה, לא הוי מהני העבודה שעבד אפילו בדיעבד.
בא"ד. ועוד דוקא לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם. יש לעיין חדא התינח כשהרג בידו, הרג בגופו או ברגליו מאי איכא למימר. ועוד למה דוקא רציחה אין קטיגור נעשה סניגור, הרי ה"ה שאר עבירות כשעשה בידיו יהא פסול לנשיאות כפיים דאין קטיגור נעשה סניגור, ועוד למה פסול דוקא לנשיאות כפיים, נימא שיהא פסול גם לעבודה שהרי גם עבודה עושה בידו.
ויש לבאר דכל העבודות בודאי עושים אותם עם היד, אבל זה לא משום שהדין הוא דמעשה העבודה זה היד, דמעשה העבודה זה לעשות זריקה, קבלה, רק עם מה עושים את זה, עם הידים, משא"כ נשיאות כפיים כל העבודה זה היד. וביתר ביאור דבשאר הדברים העבודה זה החפצא דמצוה, רק שעושים את זה ביד, משא"כ כאן החפצא דמצוה זה היד, ורק בזה אמרינן דאין קטיגור נעשה סניגור.
בא"ד. ועוד דוקא לא ישא את כפיו וכו'. בתירוץ זה משמע דס"ל שזה מעיקר הדין דאינו נושא את כפיו, ורק לתי' א' ס"ל דאינו אלא חומרא בעלמא, ויל"ע מאי נ"מ לענין נשיאות כפיים לומר דמעכב מן הדין, דלא מסתבר לומר דכשנשא את כפיו חשוב כזר, וא"כ מאי נ"מ בדיעבד כשנשא את כפיו, וצ"ל דאין הברכה באה ע"י ברכתו, דעל זה נאמר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם, דהיינו שלא יהי' ברכה ע"י ברכתם.
תוד"ה לפי שיצא. מה שחטאת מצורע טעון נסכים ושאר חטאות אין טעונות לא חשיב דבר חדש ואין קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות. היינו דשאר קרבנות כל הדם הולך או לזריקה על המזבח או ליסוד המזבח. והנה מה שזה לא סותר מה ששאר קרבנות אינן צריכים נסכים והוא צריך, מבואר יותר בתוס' בזבחים (דף מ"ט) משום דאינו פוגע בשום דין של חטאת אחרת, רק דבחטאת אחרת אין הדין וכאן יש את הדין נסכים, וזה רק מוסיף.
בא"ד. וכגון אשת אח שנאסרו כל העריות וזו הותרה שסותר כללו. הביאו בשם הגר"ש רוזובסקי להקשות לפמ"ש תוס' לעיל (דף ג' ב' ד"ה ל"ת) דאשת אח הוי דחויה מכח עשה דוחה ל"ת שאי אפשר ללמוד ממנה הואיל ומצותו בכך, למה חשיב סותר כללו, הרי בכל האיסורים ג"כ הדין כן שאם מצותו בכך הי' עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ואי"ז חידוש מיוחד באשת אח.
ונראה דודאי אם זה לא הי' מצותו בכך אלא משום עשה דוחה ל"ת לחוד, הי' בזה קושיא, דנמצא שאין זה דין מיוחד באשת אח, דהא כל הלאוין נדחין מפני עשין, אבל באופן דמצותו בכך, נמצא שאין זה סתם דחיי' ככל עשה דוחה ל"ת, אלא שזה היתר מיוחד באשת אח, וזה הרי סותר כללו של עריות שלא הותרו כלל.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |