אילת השחר/יבמות/ו/ב
לא ממקדש אתה מתיירא. ומתוס' משמע דס"ד דישתחוה לו לשם אלקות, וביותר מבואר כן בתוס' הרא"ש דס"ד דירא ממנו לשם אלקות, ואינו מובן דאיך שייך שיחשבנו אלקות, וגם הא זה ממש כעובד עבודה זרה, דלכל הכחות ולכל דבר שבעולם אם חושב שזה אלוה הא הוי עבודה זרה.
וצ"ל דגם ההו"א לא היתה שישתחוה למקדש מצד עצמו, רק משום שהמקדש הוא מקום לשכינה, וישתחוה במקדש בתור כבוד להקב"ה, ובדומה למה שמותר להשתחוות למלאך כמו שכתוב אצל יהושע שהשתחוה למלאך ה', וכעי"ז כתב הרד"ק ביהושע (פ"ה י"ד) דמה שאמר לו המלאך של נעלך וגו' כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא, משום דלפי גדולתו וקדושתו נקדש המקום שנראה הקב"ה בו ליהושע.
ואין לי אלא בזמן שביהמ"ק קיים בזמן שאין ביהמ"ק קיים מנין. כבר תמה בערוך לנר דמ"מ אי קדושה שני' לא בטלה למה צריך היקש לשבת, דהא ילפינן זה מקרא דוהשימותי את מקדשיכם דאפי' בחורבנן קדושתן עליהן, כדיליף לה הרמב"ם (בפ"ו מהל' בית הבחירה), ואי לא קידשה לעתיד לבוא איך באמת שייך מורא מקדש כיון דאין דין קדושה בחורבנן. כן יש לעיין אם לפי דרשה זו גם לפני שבנו שם את בית המקדש הי' כבר אסור בכל הדברים האלה במקום המיועד להיות ביהמ"ק, דהא ילפי' משבת דלעולם יש שם דין מורא.
ובאמת יש להעיר עוד על הדרשה דילפינן מה שבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם, והרי בזמן שאין ביהמ"ק קיים אין מקדש, ומה שייך לומר אף מקדש לעולם, הרי כבר אין מקדש והוי כשאר מקומות, והיאך ילפינן מורא במקדש לעולם, משמע דהא דילפי' מורא מקדש לעולם אינו משום דעכשיו עדיין הוא מקדש, אלא ילפי' דמקום שהי' מקדש נשאר בו דין מורא לעולם, גם בזמן שאינו מקדש, דמ"מ כיון שהי' פעם מקדש יש עליו דין מורא לשמור על המקום מנהג כבוד, ומהאי טעמא שייך לדון דגם קודם שנבנה בהמ"ק הי' שם דין מורא על מקום שיהי' ביהמ"ק.
והנה במקום שהי' המשכן אין נוהג אח"כ דין מורא באותן המקומות כיון שהי' שם רק באופן עראי, אמנם יל"ע במשכן שילה למה לא ינהג במקום משכן שילה דין מורא אחרי שנחרב, שהרי היה שם מקדש באופן קבוע.
לחלק. פירש"י דס"ד דאינו חייב מיתה אא"כ עשה כל הל"ט מלאכות. וכבר תמה במהרש"ל דהא כתיב לא תעשה כל מלאכה, ומלאכה חדא הוי מלאכה, ורק לענין חטאות ס"ד דבהעלם א' אינו חייב רק חטאת א'. וכן צ"ע מהא דמקושש עצים הי' חייב סקילה, אף שעשה רק מלאכה אחת, וצ"ל דלפי ס"ד זו הוי מתרץ דהי' הוראת שעה.
והא דלא הי' התראת ספק בזמן שעושה את המלאכה הראשונה, צ"ל משום דכולם כהמשך חטא א' גדול. [וצ"ע בגונב נפש ומכרו אם סגי להתרות בו בשעת גניבה על גניבה ומכירה, או דצריך להתרות בו גם לפני המכירה].
ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות. לשון הגמ' דנקט בשאר מלאכות, ק"ק דהא גם במלאכת הבערה עצמה אני מקיים מחלליה מות יומת, ורק בב"ד היתה מותרת, ומ"ט קאמר דאני מקיים רק בשאר מלאכות.
תלמוד לומר לא תבערו אש. והנה הרמב"ם (פכ"ד מהל' שבת) כתב דגם במלקות עוברים ב"ד בלאו זה, ובמג"א (סי' של"ט) תמה על זה דאיזה איסור יש במלקות, ורצה לומר שמא יעשה חבורה, וקשה דזה אינו מכוין והרי אי"ז פסיק רישא, ועוד כתב שם שזה דין מיוחד גם כשאינו מלאכה, והקשו על הרמב"ם איך ילפינן מזה בשבת (דף ק"ו) דמקלקל בחבורה חייב מדאסר שריפת בת כהן, הא כאן האיסור הוא דין מיוחד בקיום עונש בשבת דלכן גם במלקות עוברין בהאי לאו, ובאשל אברהם שם כתב דלמד פשט בירושלמי דאין דנין בשבת דכונתו דזה איסור מיוחד, אבל קשה איך פסק נגד הגמ' דידן.
ויש לעיין להרמב"ם אם ב"ד נתנו מלקות בשבת אם לא נתקיים הדין וצריך להלקות עוד פעם, או דנתקיים הדין אלא דב"ד עברו איסור, ולכאורה ע"כ נתקיים מלקות, דאל"כ לא יצוייר האי איסור, דהא אם כשהענישו לא יהי' ע"ז שם מלקות ב"ד, א"כ איך עברו על הלאו הא הו"ל כמי שהכה סתם יהודי שלא עבר איסור מחמת איסור שבת, ואפי' אם כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומ"מ לקי דעבר אמימרא דרחמנא, זה רק כגון המקדש אלמנה דעצם מעשה הקידושין אסור שייך דעבר אמימרא דרחמנא, אבל כאן הא עצם ההכאה אינו אסור מן התורה מחמת שבת אלא דבתורת עונש ב"ד אסור, א"כ אם לא נתקיים מלקות, הרי נמצא דהכה כמו כל א' מישראל שאינו ב"ד, דהא בכל א' מישראל אין האיסור דלא תבערו, ודין ב"ד עליהם הוא רק כשעשו דין שצריך ב"ד, אבל אם לא קיימו דין מלקות לא שייך לומר דב"ד עשו זה, אבל אם נימא דנתקיים מלקות ע"כ עברו משום דהא עשו מעשה עונש של ב"ד.
וכיון דחזינן דנתקיים בזה מלקות, הרי דכשב"ד עושים מה שאסור להם לעשות מ"מ דין ב"ד עליהם, וצע"ק דהא ב"ד כשעושין עבירה פסולין לדון ואין עליהם שם דיינין וא"כ למה נתקיים מלקות, אמנם אם אין עליהם דין ב"ד נמצא דלא עברו וחוזר חלילה.
ועי' במש"כ הגר"ח (בהל' עדות פ"כ הל"ב) דאם הוזמו העדים נמצא דלא הי' קיום מלקות בפני ב"ד ע"ש, אמנם אי"ז דומה לכאן, דהתם לא הי' חייב אליבא דאמת מלקות, משא"כ כאן דהי' מחויב מלקות, רק שהי' אסור להלקותו בשבת.
עוד יש לעיין לשיטת הרמב"ם אם הענישו מלקות אם חייבין הם מלקות משום לאו זה, דהנה לדידהו הא הוי כלאו שאין בו מעשה דרק השליח ב"ד עשה מעשה, אמנם יש לעי' דהא זה יכול וזה אינו יכול אז האינו יכול הוי כמסייע שאין בו ממש, והסברא בזה משום דמעשהו לא פעל כלום והוי כלא עשה מעשה, משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול יש מחלוקת תנאים ופסקינן דכל אחד חייב, ואע"ג דאיהו לבד לא הי' מהני מעשהו, מ"מ הא ע"כ נעשה מעשה בצירוף שניהם, והנה כאן במציאות להכות, השליח ב"ד יכול לבד והם לא עשו כלום, אבל לגבי ענין הלאו השליח ב"ד אינו יכול בלי שהם אמרו לו להלקותו [ולפי הגר"ח ז"ל שם הם בשעת מעשה עושין בתור ב"ד המלקות], ולגבי זה הוי ליה זה אינו יכול וזה אינו יכול, א"כ יש לעיין אם גם בזה שייך לומר דהוי כאילו הם עשו מעשה דבלעדם לא הי' למעשהו דין הלקאות ב"ד וממילא לא הי' עובר הלאו, ומ"מ ודאי לא ילקו, דא"א להחשיבם כעושי מעשה, כיון דבמציאות לא עשו מעשה בידים שתוכל להחשיבם עושי מעשה, הנה לכאורה כל הג' או הכ"ג שדנו יעברו האיסור בלי שיחשבו כעושים בידים, ובזה אע"פ שכ"א צריך לחביריו כדי לחייב מלקות, מ"מ א"צ לומר שכולם יעברו מחמת שכ"א אינו יכול בלי חביריו כדי שיהא נקרא שעברו עבירה דלא תבערו אש.
ועדיין צ"ע דנהי דכדי לדונו לחייב מיתה או מלקות צריך ב"ד, אבל אם להענישו בשבת א"צ לזה ב"ד אלא חכם א' יפסוק אם מותר בשבת, א"כ מי עובר בלאו דלא תבערו, הא זה נאמר רק לב"ד, וזה רק אם עברו בתור דבר שהי' צריך לזה דין ב"ד, ולא יצויר שעברו לאו זה דלא תבערו מכח דין ב"ד.
אף מושבות האמורים כאן בב"ד. לכאורה הא יכולים להמית ע"י עכו"ם דמה"ת אין בזה איסור, ואין לומר דהמצוה לא מתקיימת ע"י גוי, דהא בתוס' ב"ב (דף מ"ח) ובעוד כמה דוכתי מבואר דכשהגוי עושה עפ"י ציווי ב"ד מקרי שפיר דב"ד עשו את זה, והי' אפשר לומר דכל דיני התורה לא נאמר היכא דמוכרחים להתקיים רק ע"י גוי, ונהי דהיכא דיש להמיתו יקוים הדין גם ע"י הגוי, אבל היכא שאין הדין מתקיים בלי זה לא נאמר כלל דין להמית בכה"ג.
אמנם בתוס' שבועות (דף ג' ע"א) משמע דהיה שייך שדין הקפת מצורע יקוים רק ע"י אינו בר חיובא כגון אשה ונכרי וקטן, אלא דאפשר דכיון דשייך גם ע"י אשה וקטן, שייך כבר דין דלא ידחה ע"י בר חיובא, אבל אם יקוים רק ע"י נכרי לא נאמרו דיני התורה באופן כזה. ואפי' אם נוכל לומר בשאר דיני התורה שדין התורה יקויים רק ע"י נכרי, מ"מ בדין ב"ד לא יתכן שיקויים רק ע"י נכרי, דהא כתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם, ורק כשהדין יוכל להתקיים ע"י ב"ד עצמם אז שייך גם שיתקיים ע"י נכרי, אבל אם כל הדין יהי' רק ע"י עכו"ם, נמצא דב"ד אינם יכולים לקיים את הדין ורק הנכרים עושים את זה וחסר בלפניהם.
ועדיין צ"ע דהא ב"ד יכולין לבצע הדין, אלא דבאותו יום אין יכולין ובזה אין חסרון בב"ד, דהא אין לומר דמשום זה אין עליהם דין ב"ד בשבת, א"כ הדר קושיא לדוכתין דהא יכולין לקיים ע"י נכרים שיעשו מה שב"ד אומרים לעשות, ואולי יש לומר דהא הדין הוא דנכרי שקיבל להיות גר תושב אסור לישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת, כמבואר בשו"ע או"ח (סי' ד"ש), א"כ כל הדין דלהרוג מחויב מיתה בשבת, יצויר רק כשיש גוי שלא רוצה לקבל עליו לשמור ז' מצוות, ואע"פ דרובם ככולם כן, מ"מ נמצא דכל הדין שב"ד ימיתו בשבת יצויר רק כשיש אלה שלא מקיימים הדין דאז יקוים מיתת ב"ד בשבת, ולא אמרה תורה דין על ב"ד לעשות כשזה הדין יוכל להתקיים רק כשיהי' עבריינים וצ"ע [ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' שנ"ז].
לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת"ל וכו' וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי. ופרש"י (בד"ה מאי לאו) דהוי אמינא אתי עשה דוהומת ודחי ליה, והנה יל"ע מי מקיים את המצוה דוהומת, אם ב"ד או המוציאו למיתה, ולכאו' המצוה מקיימים ב"ד, והאיסור הרי הוא על ההורגו, ומה שייך בזה עשה דוחה ל"ת, ומשמע דדין עשה דוחה ל"ת אינו דוקא למקיים את המצוה עצמו, רק כדי שיתקיים המצוה אמרה תורה עשה דוחה ל"ת, וכיון דכדי שתתקיים המצוה צריך לחלל שבת, מותר לאחד לחלל שבת כדי שתתקיים המצוה של אחרים.
הבערה דב"ד בישול פתילה הוא. פירוש דאע"פ דילפינן מלא תבערו, מ"מ כיון דבב"ד לא מצינו שיהא שייך מלאכת הבערה רק בבישול פתילה, מפרשינן ע"כ דמה שמיעטה תורה הבערה בב"ד היינו בבישול.
רש"י ד"ה לא משבת אתה מתירא. דהא לא כתיב בי' מורא. הנה להמבואר בתוס' וברא"ש דמה שהי' הו"א שיהא מורא מהמקדש היינו להשתחות להמקדש לשם אלוק, א"כ הרי בשבת לא שייך ס"ד שישתחוה לשבת, דהא אין שום דבר מציאותי ששייך להשתחות אליו, וא"כ למה הוצרך רש"י לומר הטעם משום דלא כתיב בי' מורא.
עוד צ"ע דהנה העירוני במה דיליף דכמו בשבת לא משבת אתה מתירא ה"נ במקדש, הרי אדרבה נלמוד להיפך דכמו במקדש מן המקדש אתה מתירא ה"נ מהשבת, וע"כ צ"ל משום דלא שייך ללמד על השבת שיהי' מורא ממנו, וא"כ למה הוצרך רש"י לומר משום דלא כתיב בי' מורא.
ולכאורה היה אפשר לומר דהא בכמה דוכתי מצינו שנחלקו אי ילפינן אפשר משאי אפשר, עי' מנחות דף פ"ב, א"כ אם כל הטעם היה משום דבשבת אי אפשר, לא הי' דרשא זו לכו"ע, דלמ"ד דלא ילפינן אפשר משאי אפשר בכה"ג אין ללמוד היקש, ולכן כתב רש"י משום דלא כתיב בי' מורא, אמנם הא דאין לדרוש להיפך, ודאי הוא משום דלא שייך ללמוד להיפך לחייב מורא בשבת.
אך עדיין קשה דאם לא שייך מורא בשבת, א"כ האיך אפשר ללמוד ממה שלא כתוב בשבת מורא, הרי מה שלא נאמר מורא הוא משום דלא שייך מורא בשבת, וע"כ צ"ל דשייך מורא בשבת משום דמורא הוא שלא לעשות מה שמפריע לכיבוד הדבר, וכמו במקדש אליבא דאמת מורא היינו שלא ינהג בבזיון, כך גם בשבת הי' שייך שתחדש התורה מורא שלא יפגע בכבוד השבת.
ומ"מ אין להקשות דנילף איפכא שבת ממקדש שיהא נוהג מורא גם בשבת, כיון שאנו אומרים דשייך בשבת מורא, זה אינו, דאליבא דאמת אין שייך מורא בשבת, ולכן לא ילפי' ממקדש, רק אם היה כתוב מורא בשבת היינו מבינים שהתורה חידשה מושג חדש של איזה דבר שיהי' ע"ז דין מורא בשבת, אבל כל זמן שלא כתבה תורה מורא בשבת אין ללמוד לחדש מושג מורא. דמדלא כתבה הרי דאין רצון התורה לחדש חיוב בשבת, ושפיר ילפינן משבת דגם במקדש אין המורא מהמקדש עצמו אלא ממי שהזהיר על המקדש.
רש"י ד"ה חובת הגוף היא. ואינה תלויה בקרקע ככלאים וערלה. מבואר דגם ערלה נוהג רק בארץ, והנה בקידושין (דף ל"ט) איכא פלוגתא אי ערלה בחו"ל אינה אלא מדברי סופרים, ולפי"ז דברי רש"י פשוט, אבל יש עוד מ"ד דהוי הלכה למשה מסיני אלא דנאמרה הלכה דספק ערלה מותר, ולפי"ז קשה דברי רש"י, אמנם הנה הגר"ח ביאר מחלוקת הרמב"ם והגאונים (בפ"י ממאכלות אסורות הט"ו) אם ההלכה הי' דנתוסף גם ערלת חו"ל כדין ערלת א"י וממילא נוהג בחו"ל גם דין רבעי, או דערלת חו"ל הוא דין לחוד, אבל בדין ערלה של התורה אין נכלל ערלת חו"ל, ודברי רש"י א"ש כהסברא דאין ערלת חו"ל בדין הפרשה אפי' למ"ד דזה הללמ"ס דגם בחו"ל אסור.
רש"י ד"ה פתילה. והאי בישול גמור הוא ואב מלאכה הוא וכו'. צ"ב קצת למה צריך רש"י להאריך כ"כ דאב מלאכה הוא דילפינן ממשכן וכו', הרי ה"ה אם זה תולדה הוי לאו שיש בו כרת.
תוד"ה מושבות. והא דדרשינן בפ"ק דשבת כו' אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד. בגמ' שם מסקינן דאיצטריך קרא לאיברים ופדרים שקריבין בשבת, וברש"ש (קידושין ל"ז) העיר למה הביאו תוס' דילפי' מינה למדורת בית המוקד, ובערוך לנר לנר כאן פי' דכונת תוס' למסקנא שם ונקטו תחילת הסוגיא.
בא"ד. ומדלא כתיב לא תבערו לכם. הב"ח גרס ומדלא כתיב לא תבערו בכל גבולכם, ודחקו לגרוס כן משום שלא שייך להקשות שתכתוב התורה דבר אחר ממה שכתוב, רק משינוי הלשון ילפינן, ולכן שייך לומר שיהיה כתוב בכל גבולכם במקום מושבותיכם כיון דשניהם המשמעות אחת, אבל שיהי' כתוב לא תבערו לכם, אין שייך לדייק מדלא כתוב כן, שהרי רצון התורה להזכיר כל המקומות.
בא"ד. מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל סד"א הואיל ובענין דמועדות כתיב ליבעי בה קידוש ב"ד כמועדות. ובחזו"א (קידושין דף ל"ז ע"ב) הקשה דהתינח למ"ד (בר"ה דף כ"ד) דבין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו טעון קידוש ב"ד אבל לר"א ב"ר צדוק שם דס"ל דאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים, ל"ל למעוטי שבת מקידוש, הא כבר מקודש ועומד וכבר קידשוהו שמים.
והי' אפשר לומר דכיון דכתיב על יד מועדות, הי' גזה"כ דבעי קידוש אע"פ דכה"ג במועדות לא בעי, כעין מש"כ התוס' בקידושין דף י"ד ע"ב ד"ה ולא.
ויש לומר בדרך אחרת דהנה בהא דשלא בזמנו לא בעי קידוש לר"א ב"ר צדוק, יש להסתפק אם זה מפני כיון דאף בלי קידוש יתקדש לא בעי קידוש, או דכיון דכבר חל ונתקדש לא בעי קידוש, והיינו משום דכל יום ל' הא לא שייך לקדש את יום המחרת, דכל רגע אם נראה הלבנה יתקדש היום, כיון שיש דין לקדש עפ"י הראי' כל שלא עבר היום אין לקדש על מחר, כיון ששייך מצד דינו שיהי' היום ראש חודש, וכשעבר יום שלשים הא כבר חל קדושת החודש הבא, וזה מה שאמר שכבר קידשוהו שמים, היינו שכבר חל בו דין קדושת חודש הבא, אבל באמת אפשר לקדש אע"פ שאנו יודעים מתי יהי' החודש ואע"פ שבלי הקידוש יתקדש היום כשיגיע, ולכן הי' אפשר לב"ד לקדש את השבת אפי' ביום א' בשבוע, ולכן איצטריך מיעוטא, ואין להקשות לפי"ז למה לא יהא מצוה כשיודעים שביום ל' לא יראה הלבנה לפי החשבון, למה אין מצוה לקדש ביום ל' את היום ל"א כמו שעשה ר' יהודה נשיאה שקידש את ימי ראש החודש של שנים הבאות, דיש לומר דעל הזמן שנוהג ראי' אין לקדש לפי החשבון כלל.
והנה ברמב"ם (פ"ה מהל' קידוש החודש) מבואר דבזמן שאין מקדשין עפ"י הראיה אי"צ קידוש אלא קביעה עפ"י ב"ד שבא"י, ואין להקשות דמדבריו משמע דאם לא הי' ב"ד בארץ ישראל לא היינו יכולין לסמוך על החשבון אלא משום דהיום ב"ד שבא"י קובעין, וצ"ע דהא אמרינן (יומא נ"ד א') שהי' נ"ב שנה שלא הי' בא"י ישוב כלל ואיך נהגו קידוש החודש, דזה ל"ק דרק לסמוך על קידוש החשבון א"א, אבל ב"ד שבחו"ל יכולין לקדש כל שלא הניחו כמותן בארץ כמבואר בסוף מסכת ברכות, ואז קידשו עפ"י הראי' ולזה אי"צ שב"ד שבארץ יקבעו.
תוד"ה טעמא. וי"ל דלא מצי למילף אלא לאו שיש בו מיתה כמו בשבת דאיכא סקילה אבל לאו שיש בו כרת גרידא וכו'. יש להסתפק בלאו שיש בו מיתת ב"ד ולא כרת כמו מכה אביו, ולאו שיש בו כרת לחוד מי חמור יותר, ומדאמרי' מי שלקה ושנה באיסור חייבי כריתות כונסין אותו לכיפה ומת שם, משמע דזה חמור יותר, והכלל הוא דעונש ב"ד חמור יותר מעונש שמים, ועי' תוס' ב"ב (דף י') דכתבו דלהנצל ממיתה דהיינו עונש עוה"ז צריך מצוה יותר גדולה מלינצל מעונש שמים לאחר מיתה, אע"ג דעונש דלאחר מיתה חמור טפי, דהא כתב הרמב"ן דיסורי איוב כל ימי חייו אינם כרגע א' בגיהנום.
בא"ד. וי"ל וכו' אבל לאו שיש בו כרת גרידא התם אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. צע"ק דהא סברא זו חזינן דגילתה תורה דאינה, דהא לפי סברא זו גם מיתת ב"ד הי' צריך לדחות, וכיון דחידשה תורה דבמיתת ב"ד לא דחי הרי דמחלקינן בחומר האיסור, א"כ מה דנתחדש דעשה דוחה ל"ת בלאו גרידא מנ"ל דדחי כרת, ואם באנו ללמוד מדחידשה תורה במיתה דלא דחי הרי דכרת מיהא דוחה, א"כ אין זה מסברא דמה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא.
בא"ד. והו"א דדחי לאו דכרת כמו אחות אשה ולא לאו דמיתה כמו כלתו וחמותו דלהכי לא הוה מקשינן להו אהדדי. אין כונתם כדכתבו התוס' לקמן (דף ח' בד"ה רבא) דרק לחומרא הוקשו ולא לענין התירא, דא"כ נילף להיפך דכמו דלא דחי כלתו ה"נ אחות אשה, אלא כונתם דהא מה דאחות אשה ניתרת מטעם עשה דוחה ל"ת, וכן מה דאינו דוחה ל"ת שיש בו מיתת ב"ד דהוי ילפינן מבת כהן, הא אינו דין שנאמר בפ' דעריות אלא מחמת דין צדדי, וע"ז לא הוקשו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |