אילת השחר/גיטין/פח/ב
שליחותייהו קא עבדינן. עי' בר"ן שכתב להוכיח מהא דאמרינן מי לא טבלה לנידותה, וכן מי לא טבל לקריו, ומאן יהיב להו רשותא בהכי, אלא מסתמא אמרינן דשליחותייהו עבדינן. וכונתו דמיירי מסתמא דהי' ידיע לג' אנשים, עיין בתוס' יבמות דף מ"ה ע"ב, וכיון דשליחותייהו עבדינן והוי כמו ב"ד סמוכין. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה כדין. כגון הנך דאמרינן בהו דיוציא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו. משמע דמי שאסורה עליו כופין אותו להוציאה, וכ"כ רש"י לקמן צ' א' ד"ה וב"ה [ובמסורת הש"ס הביא שם גירסא ב"ש], ושם רבותא יותר דהיא גרמה לאסור על בעלה מ"מ כייפינן לי' להוציאה, ואפי' מן התורה כופין אותו לגרשה, ובתוס' זבחים ב' ע"ב משמע דאין כופין.
תוד"ה ובעובדי כוכבים. שהוכיחו מהא דאטו המומחה לבד צריך לחבוט. וברא"ש והרשב"א ביארו דהראי' להו"א דלא ידעינן דשליחותייהו קא עבדינן, דלמסקנא שפיר יכולים הדיוטות לחבוט בשליחות הדיינים דהוי כדיינים, ומשמע דהדיוטות גמורין דלא גמיר ולא סביר נמי יכולים לחבוט מדין שליחות דהוו כדיינים, וצע"ק דלפי"ז גם לפסוק דין צריך להיות מותר לב"ד דלא גמירי כלל, ומדבריהם למדנו דבהו"א לא ידענו כלל דשייך שליחות להיות דיין דאל"כ שוב אין ראי', דהא הדיוטות יחבטו שנצוה אותם בפירוש דאז יכולים, וע"כ דהו"א דלא שייך כלל שליחות, ובר"ן דחה ראייתם מהאי טעמא, והנה הב"ד שמלקין הא מבואר במשנה דשליח ב"ד מכה, והנה אם החיוב להכות הוא על ב"ד, א"כ מדקתני במס' מכות דהשליח ב"ד מכה, הרי דשייך שליחות על דינים שתלוי בב"ד, ועי' בקצוה"ח ובנתיה"מ (סוף סי' שמ"ח) דמשמע מדבריהם דהחיוב להכות הוא על ב"ד, א"כ איך הוי ס"ד שלא נימא שליחותייהו, אלא דיש לעיין אם המצוה דמלקות עליהם בתור ב"ד, או דאלה שפסקו מצוה להלקות לא מחמת דין ב"ד ושייך שפיר שליחות על קיום המצוה, משא"כ בדין עישוי או פסק דין דזה תלוי רק אם יש להם דין דיין וע"ז ס"ד דלא יהני שליחות.
כן לכאורה לפי הצד דלא מהני שליחות אף הדיינים עצמם איך יכולים לחבוט, דהא כל דיין שמכה אין עליו דין ב"ד אלא דיין, ובשלמא אליבא דאמת דהגוי הוא כמקל של הדיין, או דמהני שליחותי' עבדינן, שפיר יכול לחבוט כל א', אבל להו"א דצריך ב"ד וכל דיין הא אינו ב"ד והיינו צריכים לומר כיון דלא יצוייר מכת ב"ד ממש ע"כ זה כונת התורה משא"כ הדיוטות. (מהדו"ק)
תוד"ה ולא לפני הדיוטות. א"נ שמא קיבלו אותה עליהם משום שכינה. יש לעי' דהתוס' ס"ל בסנהדרין דף כ"ג דתרתי לריעותא לא מהני לקבל, וא"כ להצד דאשה פסולה לדון בודאי לא סמכוה להיות דיין, נמצא דיש בה תרתי לריעותא, א' מחמת דהיא הדיוט דלא קיבלה סמיכה, וגם יש בה פסול דהיא אשה, ומדכתבו דמהני שקיבלוה הרי דמהני לקבל תרתי לריעותא.
ואפשר דכבר תיקנו אז בהודאות והלואות דדן אפי' הדיוטות, ונמצא דהוי רק חדא ריעותא, ולפי"ז צ"ל דהיתה דנה עם עוד ב' אנשים, או שהיתה מומחה לרבים דיכול לדון מתקנ"ח כמבואר בסנהדרין דף ה', וכל החסרון הי' שהיא אשה וע"ז מהני קבלה.
יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. יש לעיין בהא דקידושין (דף י"ב) והא איכא סהדי דידעי דהוי שוה פרוטה, ופירשו בתוס' דהיינו דיש קול דאיכא עדים התם, וקאמר שם דלא חיישינן לקלא, ואביי ורבא חיישי לקלא, וצ"ע וכי לא ס"ל דיצא קול מקודשת הרי זו מקודשת, דהא לדברי הקול דאיכא סהדי דהוי בההוא יומא שוה פרוטה הו"ל קידושין, ולמה לא נאסור משום הקול, ויש לחלק בין קול שהיא מקודשת לההיא דקידושין דאינו אלא דאיכא קול דהוי שוה פרוטה, דזה רק פרט בהקידושין וקול כזה אינו אוסר.
ואפשר דהתם לא הי' קול בגדרי קול האוסר דלא הגיעו לדבר הברור, אלא דכיון דהסתפקנו דאולי הי' שוה פרוטה אז הי' לנו לחוש לא מצד ההלכה דקול אוסר [ולפי"ז בנתקדשה ספק קרוב לו ויש קול דהי' קרוב לה תיאסר אע"ג דלא יגיע לדבר הברור למ"ד דחייש התם וצע"ק], וע"ז ס"ל לר"ח דלא חיישינן, ואביי ורבא חיישי, וצ"ע מה דדימו זה להא דיצא קול שיש עדים שנשבית והתם הא ידענו שנשבית דהא אתו שבויינהו כמש"כ התוס' בכתובות דף כ"ג א', ומ"מ כיון דבאו קודם שבאו השבאים ואמרו דהן טהורות הי' צריכות להיות נאמנות, וכל הטעם לאסור הוא כמש"כ בתוס' ישנים שם דיצא קול עוד לפני שבאו לב"ד להתירם, ואז הא אין עדיין מקום לספק ואיך הקול הזה הי' יכול לגרום איסור, ואולי מפני שעכשיו באו שבויינהו זה הו"ל כהתגלה שהי' אז ספק ונאסרת מפני קול גרוע כזה, וצע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |