אילת השחר/גיטין/עז/ב
ותיחוד ותפתח. ופירש"י דתקנה מתורת אגב דהשתא יהיב לה חצר וגט בתוכה. ותמהו הראשונים דכיון דזה מתורת אגב ומהני קנינים בגט, א"כ למה לי בתוך החצר דהא קיי"ל דלא בעינן צבורים. והנה לקמן (דף ע"ח ע"ב) אמרינן דקרוב לה מהני רק בגיטין, וביאר רש"י משום דמהני בעל כרחה, וביאר בתוס' רי"ד שם דכיון דבגט מהני בעל כרחה מה דלא מהני בשאר דברים הרי דהעיקר שיתן במקום שמור לה לכן מהני נמי בכל מקום שיכולה לשמור, א"כ נהי דאגב מהני בתור קנין, אבל עדיין צריך שיהי' שמור לה, דהא לכן מהני אפי' בעל כרחה ולכן לא יועיל אם זה יהי' בחצר של הבעל, דהא אז הוא שמור לו ולא לה, וכעי"ז כתב בקצוה"ח סי' ר"ב סק"ד, אלא דלדבריו הוא משום דהוי כמשיחה בידו, אבל אי"צ לזה דעיקר הענין בגט הוא שיהא במקום שמור לה, אבל כשזה במקום שמור לו אגידא גבי' הוא, כמבואר לקמן ע"ח ע"ב דאם הגט בד' אמותיו מקרי אגיד גבי'.
שם. ותיחוד ותפתח. במרדכי הקשה דלמה לא הקנה במתנת שכיב מרע, ותירץ דקנין שכיב מרע אינו אלא מדרבנן ובגט צריך שיקנה בקנין דאורייתא, ותמהו על המרדכי דהא מתנת שכיב מרע אינו קונה אלא לאחר מיתה ומאי הוי קשה לי' דתתגרש בדין מתנת שכיב מרע, ובאחיעזר (ח"א סי' ל"ג) הביא בשם ס' דברי אמת דרצה לפרש דכונתו שיקנה החצר בתורת מתנת שכיב מרע וממילא תקנה הגט בחצירה, ויסבור כשיטת התוס' סופ"ק דמתנת שכיב מרע לאחר מיתה קונה למפרע משעת אמירתו, והק' באחיעזר דכיון דיכול לחזור עד המיתה נמצא דהוי כגט בידה ומשיחה בידו דאם יכול לנתקה ולהביאו אצלו לא הוי כריתות, ולא דמי לכל תנאי דאם מתי דיכול לחזור, דהתם יחזור מהגירושין ולא מהנתינה, אבל כאן הא יכול לחזור ולבטל כל הנתינה, וגם לא דמי להיכא שיכול אחרי שנותן את הגט להתגבר ולתפוס דהא מ"מ הי' נתינה, משא"כ כאן דיכול לעקור הנתינה למפרע לא מקרי נתינה, ולא דמי למה שהקשה בחידושי הרי"ם דאיך מהני בבריא שנתן מתנה חצר וגט בתוכו כיון דלגבי החצר הא יכול לחזור תוך כדי דיבור ולגבי הגירושין לא, נמצא דאז הוי כמשיחה בידו ויכול לנתקו, דהתם אפשר דבאמת קנין החצר והגט יועיל רק אחרי תוך כדי דיבור, אבל כאן כיון דכל זמן שהוא חי יכול לחזור נמצא דהכריתות יהי' לאחר המיתה, א"כ אף אם יקנה למפרע מ"מ אז הי' משיחה בידו ויכול לנתקה.
ולכאורה יש לומר דוקא כאן כיון דכשיחזור לא הי' כלל נתינה נמצא דלא יצוייר כאן נתינה שאינה של כריתות, דהא אם יחזור לא הי' כלל נתינה, ובאופן שזה נתינה הי' ע"כ נתינה גמורה, ואע"פ שבשעתו הי' יכול לחזור, היינו דאז לא הי' ברור שיהי' נתינה כלל, אבל כיון שמצאנו כזה דבר שזה נתינה כשיתברר נמצא דאז הי' נתינה של כריתות, דנתינה שאינה של כריתות היא רק באופן דמשיחה בידו ויכול לנתק דקנתה חלק מהגט, וגם כשיוציא וינתק לא יתבטל הנתינה למפרע דאז הוי נתינה שאינה של כריתות, אבל כאן כל זמן שלא מת אם יחזור הרי דלא הי' נתינה, וכשיתברר דהי' נתינה הוי שפיר נתינה של כריתות.
מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף וכו' גיטה וחצירה באין כאחד. הנה העדי מסירה בשעה שמסר לה הגט דהיינו בשעה שנעלה את הדלת בודאי לא ידעו מה דנתחדש לרבא אח"כ דגיטה וחצירה באין כאחד, נמצא דלפי דעתם לא הבינו שיש כאן גירושין, ומ"מ כיון שנתברר אח"כ דהי' גירושין מהני שפיר. ויש לעי' לפי"ז לשיטת המרדכי המובא בב"ש (סי' ל' ס"ק ט') דאם להעדים עצמם יש ספק קרוב לה ספק קרוב לו לא הוי כלל קידושין או גירושין דהוי כמקדש בלי עדים, א"כ כאן דחשבו שזה לא גט הא אף אם יתברר אח"כ שעל פי דין זה מהני, מ"מ הא העדים בשעת מעשה לא הבינו שיש כאן גירושין.
וע"כ צ"ל כמש"כ בקהלת יעקב (לבעל החוו"ד סי' ל' סעיף ה') דאם העדים ראו הכל מה ששייך לראות, דהיינו דראו המקום היכא שנפל הקידושין או הגט אלא דאין יכולים לדעת אם זה קרוב לה או לו, הוי שפיר קידושין וגירושין, א"כ ה"נ כיון שראו הדבר ומה שצריך להתברר הדין לא איכפת לן והוי שפיר גירושין.
ולעיל דף ס"ד א' דכתבו התוס' דמה דשליש נאמן משום דכונת הבעל דאפי' אם השליש ישקר ויאמר דזה נתן לשם גירושין אז הוא מסכים שתתגרש בנתינתו זאת, וכ"כ בהרבה ראשונים, ולכאורה העדי מסירה אינם רואים גירושין דהא מסר לשם פקדון, משמע דהתוס' פליגי על המרדכי, אלא דלהקהלת יעקב הנ"ל אפשר דרואים דכונתו כפי דעת השליש, ואע"ג דנתבאר בדברינו לעיל דף ע"ג דאם אינם רואים רצון לגרש גרע, דעיקר ראייתם צריך להיות רצון לקדש או לגרש, מ"מ אפשר דכאן רואים רצון לגרש על הצד שהשליח רוצה.
חצר משום ידה אתרבאי. בר"ן הביא שיטת הרשב"א דבאומרת תזכה לי חצרי מגורשת ולא עוד אלא אם אומרת זרוק לחצרי ויזכה חצרי מהני, והוא חלק עליו דגם באופן שזרק את הגט קודם שאמרה יזכה לי חצרי צריך ע"כ שאח"ז יאמר הא גיטך, א"כ הו"ל כאומרת זרוק בחצרי קודם, דהא הגירושין הוא אח"כ. ולכאו' יש חידוש בדברי הרשב"א במה דמהני זרוק בחצרי ויזכה, דהא באומרת שרצונה להתגרש לא מהני כמש"כ הרשב"א דשמא חזרה בה כיון דהוי חוב, א"כ הא דמהני באומרת זרוק לחצרי ויזכה לי חצרי היינו משום דהוי כמינתה אותו שליח לקבלה. ובאמת הא דבמינתה שליח אין חוששין שמא חזרה הא אפשר לפרש בשני אופנים, א' דעי"ז יש לשליח לפעול אף נגד רצון המשלח ורק ביטול מועיל דאתי דיבור ומבטל דיבור, וכ"ז שלא ביטלו אפילו שאנו אומרים שיתכן שחזרה בה מ"מ לא בטל כחו, וזה לא שייך בחצר שיהי' לו כח לפעול נגד משלחו, דזה שייך רק בבר דעת שנעשה כמותו לעניין זה ולא בחצר, ויש עוד דרך דכל זמן שלא ביטלו אנו מניחים דלא חזר, דכיון דעשה מינוי מיוחד כל שלא חזר הו"ל כרוצה דאם אינו רוצה הי' לו לחזור מאחר שעשה פעולה למנות שליח, וזה שייך גם בחצר, ונמצא דלהרשב"א באופן שאומרת תזכה לי חצרי אחרי שהגט בחצר והוא תיכף אומר הא גיטך, אין אנו צריכים לומר דמהני מה שאמרה לענין שלא נאמר שמא חזרה, דהא תיכף הבעל יאמר הא גיטך, משא"כ באומרת זרוק לחצרי דעד שילך ויזרוק שם במקום שאינה סמוכה הא יש לחוש שמא חזרה, וזהו דאשמעינן דלא נימא שמא חזרה, ועי' בחי' הגרעק"א (ר"פ האומר) דמדבריו יש ללמוד דהא דלא חיישינן שמא חזרה בעשתה שליח לקבלה משום דאז אמרינן דודאי עדיין ניחא לה להתגרש, ולכן הקשה דלמה לא יועיל אף אם הבעל יאמר דאינו רוצה שתתגרש מחמת דין שליח לקבלה אלא שהוא יזכה את הגט בשביל האשה, ועימש"כ שם, והבאנו שם דכן נוקט הב"ח ושגם מהרשב"א כאן משמע כן.
אבל מהרא"ש משמע אחרת, דהנה הרא"ש [בפירקין סי' ח'] הביא בשם הרמ"ה דבאמר לכתוב גט לאשתו ונתיחד והשליח מסר את הגט לא תנשא לכתחילה, אע"ג דבגט ישן תנשא לכתחילה, היינו כשהבעל מוסרו אח"כ דאי איתא דבעל הוי חייש לפגמא דברי', אבל אי השליח מסרו אי הוי שייל להבעל אולי הי' מצוה לכתוב גט אחר, לכן לא תנשא לכתחלה, ומזה הוכיח בחזו"א (סוף סי' פ"ח) דלא אמרינן דאין רצונו בגט פסול ומחמת זה פסול מן התורה כמו שרצו קצת אחרונים לומר.
ולכאורה הרא"ש סותר עצמו שפסק דבגט מוקדם שהבעל אמר לכתוב והקדימו הזמן ונשאת בו תצא מהבעל השני לחזור לראשון, ובפנ"י (דף ע"ט ע"ב) הביא בשם ס' גט פשוט דהטעם הוא מהטעם הנ"ל דודאי אין הבעל רוצה שיכתבו גט פסול אפי' אם פסולו אינו אלא מדרבנן. ואע"ג דיש לחלק דלכתוב גט פסול אינו רוצה לעשותם שלוחים, משא"כ אי הם כותבים גט כשר רק שיש איזה פסול שאינו תלוי בם, לכן באם בעל אחרי שכתבו את הגט אינו פסול מן התורה, מ"מ כיון דכתב הרא"ש בשם הרמ"ה דלכן לא תנשא לכתחילה משום שמא לא הי' רוצה שיכתוב, א"כ נימא דהוי ספק גט מן התורה ותצא. משמע דס"ל דכיון שעשאם שליחים כל שלא ביטלם יכולים לעשות אף נגד רצונו, אלא דיש לחוש לחשש דגיטה קודם לבנה יותר מאם הוא בעצמו נותן דאז יש לנו לומר דבודאי לא בא עליה, משא"כ באם השליח נותן דאפשר דבאמת בא אליה ולא הי' רוצה כבר לגרש עם הגט הזה, ואף שזה לא פוסל כ"ז שלא ביטלו, מ"מ יאמרו גיטה קודם לבנה ופסול מדרבנן ולא תנשא לכתחילה.
דאושלה מקום דחד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי. יש לעי' הא ע"כ החזיקה בחצר לקנות דבל"ז איך קנתה את המקום בשאלה, וצ"ל דאם הוא פחות מד' אמות הוא מושיל לה גם זה וקונה את זה בתורת אגב, אבל אי לא מושלי תרי דוכתי אינה קונה, אבל העירוני דהתינח לשיטת הרמב"ם דבצבורים לא צריך לומר אגב וקני, אבל להחולקים איך קנה זכות שאלה בהפיסלא. אלא דלכאורה מאי איכפת לן מאי דהפיסלא חשוב לעצמו ולא השאילה, הא מ"מ הקרקע שלמטה שאול לה והו"ל בחצירה למ"ד כליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, וצ"ל דגם מקום הפיסלא אינו משאיל מחמת דהפיסלא שעליה חשוב.
ולפי"מ דהוכיחו מרש"י (לעיל דף ס') דבכלים שאין להם תוך אין קנין חצר, א"כ כאן בפיסלא אם אין בה ד' אמות דאז קנה המקום של הפיסלא, וכיון דאינו כלי שיהי' שייך שם אויר רשות הכלי וממילא פשוט דבטל אל המקום, אף אם תמיד הכלי אינו בטל אל המקום, ואפשר דאף אם נימא דגם כלי בלי תוך קונה, כמו שדנו האחרונים דרק לקנות בעלי חיים לא מהני אבל שאר דברים שפיר נקנים אע"פ שאין להם תוך, מ"מ הוא רק במידי דחשיבות כלי או בהמה, דמבואר בב"מ (דף ט' ע"ב) דקונה מטעם חצר אם כלים על גבה, אבל בפיסלא דלא חשוב מתבטל לגמרי אל המקום ולא איכפת לן מה דלא קנה הפיסלא עצמה, וביש בה ד' אז לא מושיל כלל לא את הפיסלא ולא את המקום. וצ"ע דמלשון המאירי משמע דגם בפיסלא של ד' אמות אז אינו משאיל את הפיסלא, ולא משמע דגם מקום הפיסלא אינו משאיל, ואפשר משום כיון דזה בעיא דלא איפשיטא אם הכלי בטל אל המקום, דנמצא דאם לא הקנה את הפיסלא אפילו אם הי' מקנה את המקום יהי' ספק גירושין. (מהדו"ק)
תוד"ה ידה. ועוד דחצר קנוי לו בעל כרחה של אשה אבל ידיה אינם קנויים לו ע"כ דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה. ברשב"א הוסיף דבזה שמקבלת הגט הוי כאומרת איני ניזונית ואיני עושה והיינו באופן דמסכימה להתגרש. ויש לעי' למה צריך לטעם זה שזה מהני רק כשהיא מסכימה להתגרש ולמה לא נימא דהוי כאומר איני רוצה מעשה ידיה, ולכן אף אי נותן לה בע"כ ואפילו אם אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, מ"מ תתגרש דהוי כאומר איני רוצה מעשה ידיה.
בא"ד. באחיעזר (ח"א סי' ל"א) ביאר דברי התוס' לפי"ד הראב"ד המובא ברשב"א קידושין דף כ"ג דכל המחלוקת ר"מ ורבנן אם נותנים לעבד מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו אם מהני או לא, הוא אם העבד זוכה קודם ושייך לעשות תנאי שלא יזכה רבו, או דכל זכייתו ישר להאדון דאז לא שייך לעשות בו תנאי, ולפי"ז באשה דודאי זכייתה קודם דהא זוכה הגוף והבעל קונה פירות מגוף ששייך לה א"כ בודאי מתגרשת, דהא זוכה קודם לגמרי ומתגרשת תיכף, משא"כ בחצר דהוי הבעל כשוכר דכל הזכיות שיפלו בחצר זוכה השוכר תיכף ולא שקודם זוכה המשכיר נמצא דלא הוי נתינה אליה כלל, ולדבריו למ"ד דמהני על מנת שלא יהי' לרבו רשות בו, והטעם הוא משום דהעבד זוכה קודם לפי"ד הראב"ד. נמצא דגם בשטר שחרור אי"צ להחידוש דגיטו וידו באין כאחד, דהא העבד זוכה בשטר שחרור ומשתחרר תיכף, ולכאורה משמע דלכו"ע הא דמהני בשטר ע"י עצמו הוא מדין גיטו וידו באין כאחד, ובסוגיא דקידושין דף כ"ג משמע דאיכא דס"ל דבכסף מהני להשתחרר ע"י עצמו משום דמהני על מנת שלא יהי' לרבו רשות בו, מ"מ בשטר לא מהני משום דלא ס"ל גיטו וידו באין כאחת, ולהנ"ל הא אף אי לא ס"ל גיטו וידו באין כאחד ישתחרר כיון דמהני על מנת שלא יהי' לרבו רשות בו, הרי דזוכה קודם והאדון קונה ממנו, אם כן תיכף כשנתן השטר שחרור משתחרר, וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דלהאדון יש זכיה לזכות ע"י יד דעבדו מקרי רשות האדון ולא יצא ממנו כלל, ואע"פ שאם הי' אחר נותן להעבד הי' העבד זוכה קודם, מ"מ בנתינת האדון לעבדו אין כאן נתינה דלא יצא ממנו.
ובקצוה"ח (סי' שי"ג) ביאר החילוק בין יד לחצר, דיד כל שאינו גופו קנוי לבעל הוי יד אע"פ שהזכויות שבו שייכים להבעל אפשר להאשה לקנות בו דהוי יד אע"פ שאין לה זכויות בו, משא"כ רשותה דאינו אלא מחמת זכיות שיש לה בחצר וכיון שהחצר זכויותיו לבעל דיש בו פירות אינו רשותה. (מהדו"ק)
בא"ד. הנה מקושיתם מבואר דיד שכל הזכיות ממון שייך לבעל אי אפשר לקנות בו לעצמה, אע"ג דלכאורה יש לומר דמ"מ עדיין ידה הוא לעניין זכות ממון לעצמה כל שלא על ידי מעשה ידיה, מ"מ אין לה דין זכי' כלל, ועי' בתוס' רי"ד שכתב לתרץ דלא כל המעשה ידים שייכים לבעל, אבל גם מדבריו ומדברי כל הראשונים משמע דאם אך הי' כל הרווחים שייכים להבעל הי' בטל דין זכיית יד לה, אלא דכתבו תירוצים שונים, או מפני שאין לבעל זכות בהיד לגבי מעשה ידים אלא במעשה ידים עצמו כמו שמשמע קצת בתוס', וכמו שציין בגליון הש"ס לתוס' כתובות דף מ"ז ע"ב, או משום שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, ולפי"ז אפשר להבין קושית התוס' (דף כ"ג ע"ב בד"ה ונעשה) דהק' איך היתה עוברה זכתה לו אפילו אם ירך אמו כיון דלא שיחרר אלא העובר, ואפי' שיחרר כולה חוץ מידה ג"כ לא צריך להועיל. ובחי' רבינו חיים הלוי (בפ"ז מהל' עבדים) כתב דהיד הוא גם של העובר לגבי קנינים, וכן בחזו"א (סי' קמ"ז בעניני עבדים סק"י) כתב דלא צריך שכל ידה יהא משוחרר אלא כיון דעובר משתחרר ועובר ירך אמו יש להעובר כל הזכות של האדון, ובמילי דלא שייך אדון בגוי' יש לו זכות לעצמו, דהשפחה כולה זוכה בידה לעצמה במה שתוכל, ולהנ"ל מ"מ אם תעשה מעשה ידים ודאי לא יקבל העובר חלק מהריוח, הרי דאין לו זכות ממון בהידים וזה כולו דאדון, נמצא דלהעובר אין יד של זכי' ממון והוי דאדון, ושפיר הקשו התוס'. (מהדו"ק)
תוד"ה ותיזל. עי' אבנ"מ (סי' קל"ט ס"ק י"ב) ותורת גיטין (שם סק"א) דמפרשי דהא דלא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע דחצר שלו דהוא שלוחו נותן לחצירה. וכבר תמה באמרי משה (סי' כ"א ס"ק ג') דאטו חצר הוא שלוחו לגרש והוא רק שליח שמה שמונח בתוכו הוי כאילו בידו אבל איזה שליח הוא החצר לעשות גירושין. והביאור כמו שכתב בקהלות יעקב (סי' ט"ו) דכיון דבלי הקנין אין כאן כלל בידו לכן מקרי נתינה ע"י הקנאתו משא"כ בכל גט דגם בלי הקנאתו יש בה מעשה קנין בהגט, ויש להוסיף לא בגלל דיש מעשה קנין אלא בגלל דנמצא בידה גם קודם, משא"כ כאן דרק ע"י הקנאתו הוא נכנס בידה.
תוד"ה מה שקנתה. ואור"י דהכא איירי בשאלה. והיינו דהשאילה לזכות כדי להתגרש ע"י החצר, וכמש"כ רש"י והר"ן בעובדא דפיסלא, והנה בפנ"י הקשה דלמ"ד אין לבעל פירות משעת כתיבה מאי קשה, ובקצוה"ח (סי' ר"ט סק"א) תירץ בשם הרמב"ן והר"ן דכשמתגרשת זוכה למפרע אבל כ"ז שלא נתגרשה הוא עדיין שלו, ולמ"ד משעת נתינה אין הכונה עד שעת מעשה נתינה, דלפי"ז לא הי' קשה כלל קושית הגמ', אלא משום דיש לו עד אחרי הגירושין ולכן צריך להתירוץ דבאין כאחד, ויש לעי' כיון דמה דמשאיל לה הוא רק להתגרש איזה פירות שייך כאן להבעל ומאי קשה להגמ'. והיינו מלבד מה שהקשה הגרעק"א בכתובות דף ע"ט דבשאלה או שכירות דאם יהי' להבעל הפירות לא נשאר קרן לאשה וכה"ג לא צריך הבעל לזכות פירות, ועיין בחזו"א כאן שכ' לתרץ זה, אבל כשמשאיל להתגרש לא שייך כלל פירות.
ואפשר כיון דמצד עצם הקנין שייך שיהי' פירות אין שייך להתגרש בו דהו"ל כידו כיון דהקנין אינו לגמרי אליה דנשאר זכות להבעל אפי' שאין כאן במציאות כלום. ועי' חזו"א (סי' ע"ה ס"ק ט"ו, וכן חידושים על מסכת גיטין כאן).
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |