אילת השחר/גיטין/נח/ב

אילת השחר גיטין נח ב

דף נ"ח ע"ב

וטוענין ללוקח. מבואר בשו"ע (סי' רל"ו סעיף ה') דאם דר בה המוכר חד יומא ואצל הלוקח ג' שנים טענינן בשבילו. וצ"ע לפימש"כ בקצוה"ח (סי' קמ"ו סק"ה וסק"ט) דמה דצריך תמיד שיוכיח שזה שמכרו דר בה חד יומא הוא משום דצריך שיהי' קצת אומדנא דהי' של המוכר, דהיינו שהמוכר קנה מבעליו של הקרקע, ובלי שדר בה חד יומא יתכן דהמוכר לא קנה מהבעלים מעולם. א"כ כאן הא ודאי מיירי שאין ספק דהראשון קנה מהעכו"ם, וא"כ למה צריך שיהי' ראי' שדר בה חד יומא, ומה מוסיף יותר ע"י שדר בה חד יומא מאשר בלי זה, כיון שיודעים שהמוכר קנה מהגוי, ואם כדי שיהי' ראי' שזה שמכרו קנה מהישראל הבעלים, מאי ראי' דירת חד יומא שקנה מהישראל כיון דגם בלי שקנה מהישראל נמצאת אצלו ע"י שקנאה מהגוי.

ת"ר הבא מחמת חוב. ברש"ש פירש שהעליל עליו שיש עליו חוב. ומרש"י לא משמע כן דבאנפרות כתב גזל בעלמא, משמע דבחוב היינו ממש שהי' חייב לו. ובריטב"א מפורש דלא כהרש"ש.

ויש לעיין אם הכריחו לשלם חובו עד שאמר רוצה אני, למה לא הוי תלוהו וזבין דמה לי כסף מזומן או חוב, ואין לומר דבעי לענין זה כסף שעושה קנין, דהא זה רק סברא לענין דבעד הזוזי גמר ואקני. ואם נימא דלא מיירי דאמר רוצה אני, קשיא חדא דפשיטא דאינו קנוי להגוי, ועוד דהא באנפרות ע"כ מיירי דאמר רוצה אני דלכן בבבל דאיכא בי דוואר ידוע וקרוב אמרינן דמחל, כמש"כ הרשב"א דלכן כאן הוי תלוהו ויהיב מתנתו מתנה, א"כ ע"כ דהסכים לומר רוצה אני בשעה שהכריחו, אלא דכיון דאח"כ לא קיבל עליו בבי דוואר איגלאי מילתא דאז הסכים מרצונו הגמור, ודוחק לומר דלצדדין קתני, מחמת חוב היינו בלי שאמר רוצה אני, ומחמת אנפרות שאמר רוצה אני.

ואפשר דכיון דהפקעת הלואתו של גוי מותר לא הו"ל כזבין, דדעתו להשתמט ממנו ואינו נחשב אצלו כמו שנתן לו כסף, לכן אע"ג דאמר רוצה אני לא מהני ולא הוי כזבין, אע"ג דלעיל דף מ"ד מבואר דגבאו בחובו מקרי אשתרשי לי', מ"מ לא אמרינן שיהא נקרא דגמר ומקני מחמת שעי"ז פטרו מחובו, ולפי"ז כה"ג אם ישראל כפאו שיאמר רוצה אני ועי"ז יפטרנו מחובו, יהי' דינו כתלוהו וזבין דזביניה זבינא. וכן מבואר בתוס' ב"ב [דף מ"ח א' ד"ה אילימא, וכן בע"ב שם ד"ה קדיש בביאה] דמה דנפטר משאר כסות הי' שייך לומר דהוי כתלוהו וזבין, אלא דלגבי בעל שהי' נותנם ברצון ולא הי' מגרשה לכן בזה שנפטר משאר כסות לא מיקרי כתלוהו וזבין, משמע דסתם חוב אם נפטר מזה הוי כתלוהו וזבין. ואולי יש לחלק דחוב שמתחדש ובאין לתובעו יום יום יותר קשה לומר דהי' מפייס והיתה מוחלת ומחמת זה שייך דגמר ואקני, משא"כ בסתם חוב דיש לומר דהי' משתמט מלפרוע ובזה שמוחל לו חובו לא גמר ואקני.

כיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל קביל אימא אחולי אחיל. בריטב"א כתב דמיירי דחזר וקנה מהנגזל ואמרינן דודאי התכוין להקנותו ממש, אבל בלי זה נהי דמוחל מ"מ במאי קנה, ומרש"י לא משמע כן, וצ"ל לרש"י דאיגלאי מילתא ממה דלא אזיל לקבול, דבשעת נתינה מחיל, וצריך לומר דלאו דוקא מחיל אלא דאומר לו לך חזק וקני. וגם להריטב"א לאו דוקא אחיל, ומבואר ברשב"א דהא דמהני כאן כיון דכל הזמן קבוע בי דוואר ולא אזיל לקבול הרי דאחיל. וצ"ע כמה זמן צריך שיעבור דנימא דאחיל.

ובמאירי כתב דמיירי דהי' ג' שנים אלא דתמיד לוקח מגזלן אין לו טענת חזקה, משא"כ בי דוואר מחל על הפקעת טענת חזקה דלוקח.

רש"י ד"ה צריכה שתשהה. משמע מרש"י דתוך י"ב חודש אם קנאה מן הסיקריקון יכול תמיד הבעלים לסלקו ע"י שיתן לו דמים שנתן, ומש"כ הוא קודם היינו תמיד, וכן העירוני מרש"י להלן ד"ה א"כ עשית, ועי' בתוי"ט דהביא בשם רבינו ירוחם דמשמע דאם בשעה שלקחה הלוקח הי' ביד הבעלים ליקח אז חוזר [ואילו אם שהתה י"ב חודש אצל הסיקריקון לא יחזור לבעלים רק מקבלים רביע]. ורבינו ירוחם דייק את זה מהירושלמי שהביאו הר"ן דהבעלים טוענים הי' בידנו ליקח והלוקחים טוענים שלא ביד הבעלים ליקח, משמע דאם לא הי' בידו ליקח אינה חוזרת לבעלים דאל"ה מאי נפק"מ בטענתם, וכן הוכיח הריטב"א. ומ"מ מובא בריטב"א שיטה כזאת דתמיד יוכל לתת כסף ולסלק את הקונה מהקרקע. ולשיטת הנ"ל הי' אפשר ליישב מה דבגמ' שקלו וטרו לענין חזקת ג' שנים, דאמרינן אי דקא טעין מינך זבנתה וכו', וכבר תמה בתפארת יעקב דהא כיון דאין לו אלא לשלם רביע א"כ מה שייך חזקה לענין אם שילם או לא, דודאי אינו יכול לתובעו הכסף כיון שהוא המוחזק והקרקע בכל אופן שייך לו דאין להנגזל אלא תביעת כסף, עיי"ש מה שנדחק. אבל להמבואר ברש"י אפשר דמיירי דקנה תוך י"ב חודש דאז יכול הבעלים להוציא הקרקע ולתת לו דמים, אלא דמ"מ אם אינו רוצה להוציא קרקע כי אין לו כסף לשלם עבורה אז אינו יכול לתבוע יותר מרביע, דהיינו דאז יש להלוקח זכות שתשאר הקרקע בידו אם יקנה אותה ברביע, וכיון שכן טוען הלוקח שקנה אותה ברביע ואין כבר אפשרות להבעלים לתת לו דמיה ולסלק אותו מהקרקע. וגם להראשונים דפליגי בזה אפשר דמיירי דהי' בידו ליקח דאז אם לא סילקו ברביע יכול להוציא ממנו הקרקע, וע"ז יוכיח הג' שנים שהחזיק שכבר נתן להבעה"ב את הרביע.

והנה לכל הפירושים הא דהוי חזקה אינו כמו תמיד דהו"ל רק למחות בפני שנים, אלא דהי' לו להוציא ממנו בדמים, וא"כ קשה דאולי לא הי' לו כסף אז להוציא הקרקע ממנו, גם צ"ע דלא נזכר דמיירי בכה"ג שהזכרנו.

ואפשר דמה דתיקנו דנותן לו רביע, היינו דיכול לקנותה מן הנגזל ברביע, אבל כ"ז שלא נתן את הרביע הו"ל רביע קרקע גזולה, וכשנותן לו הרביע הו"ל לכתוב שטר ושייך שפיר כל דיני חזקה דאסור לו להחזיק כ"ז שלא נתן את הרביע דהו"ל גזל בידו, והדין ודברים על תשלומי רביע קרקע או מעות שייך כל דיני חזקה בזה.

והנה הא דשייך לומר לא שדי זוזי בכדי, דהא אינו מפסיד בשום אופן, דאו שיסלקוהו בדמים שנתן או שיצטרך להוסיף רביע, אבל הפסד לא יהי' לו, ומה שייך כאן החזקה דלא שדי זוזי בכדי, די"ל כמש"כ במהר"ם שיף דאע"פ שמקבל בחזרה הכסף מ"מ מקרי בכדי.

תוד"ה כגון זה. דמה שלא מיחו מחמת יראת הסיקריקון. צע"ק דהא אם זה סברא א"כ גם בטוען מינך זבנתה לא יועיל טענתו מהאי טעמא דמאי דלא מיחה אין ראי', וע"כ מדהוצרך להשמיענו דטוענין ללוקח הרי דהוא בודאי נאמן, א"כ למה ס"ד דללוקח לא נטעון דלא מצינו חילוק, דכל מה דנאמן אי טעין איהו טענינן נמי ללוקח חוץ ממילתא דלא שכיחא, כמבואר בתוס' לעיל דף ב' ע"א ובכמה דוכתי.

רביע בקרקע או רביע במעות. וכתב הטור סי' רל"ו דבאינו מאמין לו בכמה קנאה נשבע הלוקח בכמה קנאה, וביאר הב"ח דהלוקח מוחזק במקחו דקנאה מדינא דתלוהו וזבין זביניה זביני. ואינו מובן איך יש כאן תלוה וזבין, דאדרבה בפשטות בלי תקנת חכמים אין כאן שום קנין דהא הסיקריקון גזל ובגזירה ג' לא גמר ואקני, דהא דעתו למחר תבענא לי' בדינא כמבואר בגמ' לעיל נ"ה ב'.

מר סבר נכי רביע זבין ומר סבר נכי חומשא זבין. הנה הא יכולים לישאל לשמאים ונראה כמה הוזיל והריוח ישלם לבעלים ומה שייך פלוגתא, ואם נאמר דאין הכונה מכמה שזה באמת שוה אלא דהוזיל מכמה שהסיקריקון העריך שויה א"ש, אבל הלשון משמע דאוזיל משויה ממש וא"כ צ"ע.

ובב"ח סי' רל"ו כתב על מה שמובא שם דאם הבעלים אינו מאמין כמה שילם הלוקח ישבע הלוקח, וביאר הב"ח דאין לומר דישומו כמה הי' שוה אז, משום דשומא עושין רק על כמה שוה כעת ולא על כמה הי' שוה בזמן קודם כמבואר בסי' ק"ג. וצ"ע דבסי' ק"ג כתוב דכשעושים גביה מנכסים שמין אותם כפי שווין כעת, אבל אין ראי' דלא שייך לברר כמה הי' שוה בזמן קודם, ואדרבה כל מזיק חפץ או קרקע הא שמין כמה נפחתה מכמו שהי' שוה לפני שהזיק, אע"ג דהתשלומין לפי"מ שנפחתה בשעת ההיזק, א"כ ע"כ השומא היא כמה היתה שוה לפני ההיזק וכמה אחרי הנזק אע"פ שכבר עבר זמן מאז שהזיק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א