אילת השחר/גיטין/כט/א

אילת השחר גיטין כט א

דף כ"ט ע"א

משום בזיון דבעל. והיינו כמש"כ הר"ן דאיכא אינשי דקפדי, ולפי"ז צ"ל דספק אולי הוא מאלה דקפדי [אבל בריטב"א לקמן דף ס"ג ע"ב משמע דפסול ודאי ומתייבמת, וכן הוי הולד ממזר אם תנשא בגט זה], וצריך לומר דלא דמי למש"כ הרא"ש בב"ב דף קמ"א דספק אומדנא לא הוי אומדנא כלל, דזהו רק אם יש ספק אם בכלל יש אומדנא, אבל כאן זהו האומדנא דיש ספק אם הוא מקפיד. ועי' מש"כ לקמן (דף מ"ב ע"ב) דהיכא דאינו סותר לדבריו אף ספק אומדנא נשאר ספק ולא נימא דלא הוי אומדנא כלל.

ובריש פ"ב דקידושין אמרינן דהאומר לשלוחו שיתרום תורם כדעת בעה"ב ואם אינו יודע דעתו תורם א' מחמשים, פיחת י' או הוסיף י' שתרם א' מארבעים או א' מששים תרומתו תרומה דא"ל בהכי אמדתיך, ולא שייך התם לומר דיש אומדנא דכך נותנים, דהא רק הוא אמד אותו כמה הוא רוצה, וא"כ אם פיחת או הוסיף לא יהא תרומה, י"ל דהתם כיון דקבעו חכמים א' מארבעים וחמשים וששים ניתן להשליח רשות לאמוד דעתו, משא"כ כאן דהוי ספק לא שייך לומר אמדתיך שאתה מאלו דלא קפדי כיון שידע שיש ספק, וצע"ק.

ומילי לא מימסרן לשליח. בקצוה"ח (סי' רמ"ד סק"ב) הק' לשיטת הקדוש מרדו"ש דבקידושין אפילו קדושי שטר לא מצי שליח למימסר לשליח דהו"ל מילי כיון דאינו יכול לקדשה בע"כ, א"כ היכי אמרינן בסוף פ"ב דאמר לה שהיא תהי' שליח להולכה ותמנה שליח אחר לגרשה, הא כיון דבידה לבטל שליח הזה לפי מש"כ מהר"ם פדווה דשליח ראשון יכול לבטל את השני, א"כ בגוונא דידן לא יוכל שלוחה לגרשה בע"כ, והו"ל מילי ואיך יכולה למנותו שליח להולכה.

ונראה דהא היא בתור אשה המתגרשת הא לא יכולה למנוע הגירושין, אלא מחמת דהיא שליח הבעל הוא דיכולה למנוע ולבטל השליח, וזה הא תמיד הבעל [או שלוחה למהר"ם פדווה] יכול לבטל שליח שעושה, ומ"מ זה אינו עושה שיהי' נקרא מילי אלא מה דבעי הסכמה של המתגרשת זהו דמשוה למילי, ולענין זה הו"ל כתמיד דאי"צ הסכמתה בתור מתגרשת אלא הסכמת המגרש ושלוחו, וזה לא הו"ל מילי, [ופשוט דאם תאמר אני מבטל את השליח יועיל למהר"ם פדווה באופן דסוף פ"ב שהיא עושה שליח לגרשה, אבל אם תאמר איני רוצה להתגרש יש לעיין דאולי לא יועיל והשליח יוכל לגרשה בע"כ, אמנם גם אם נימא דלא תוכל להתגרש משום דבזה כלול ביטול השליחות, אבל זה ודאי דמצד עצמה אינה יכולה לעכב הגירושין ככל אשה דמתגרשת בע"כ ולכן לא הוי מילי]. (מהדו"ק)

מתנה הרי היא כגט. עי' בהגהות אשר"י דנסתפק אם זה רק במתנה או גם בשטרי ראי' ואין העדים יכולים למנות אחרים, וצ"ע איזה טעם יש לחלק לענין מילי, דהא גם בשטרי ראי' כשלא נחתמו מדעת המתחייב לא מהני, ולמה יועיל למנות אחרים במקומם.

אין השואל רשאי להשאיל. וכתב בתוס' רי"ד דקמ"ל דלא נימא דכששאל או שכר זה קנוי לו על הזמן הזה ויכול להשאיל ולהשכיר בתוך זמן זה לכל מי שירצה. ולדבריו איך נוכל ללמוד זה מהמשנה דאינו כן דהא מהמשנה אין הכרח דמיירי שזה שאול או שכור אצלה, ואולי ממשנה יתירה דייקינן דמיירי בשאול או שכור אצלה.

והנה לפירש"י והתוס' הא ודאי דמצד הבעלות יש להשוכר כח להשאיל ולהשכיר אלא דמ"מ עושה נגד רצונו וזהו איסור בעלמא, אבל לדבריו דס"ד דיש לו כח מחמת קנינו קמ"ל דאין לו כח. ויש לעיין דלדבריו נמצא דהחידוש הוא דאינו קנוי לו לגבי להשאיל ולהשכיר, נמצא דהשואל הוי כשואל שלא מדעת הבעלים והוי גזלן, ולפי"מ שהוכיח באמרי משה (סי' ל"ג) דלוקח על מנת ליתן לחבירו הוי גזלן, וכן יש להוכיח כדבריו מתוספתא מפורשת (פ"י דב"ק הל' ט"ז) דאם גנבים גנבו ורצה א' מהם לעשות תשובה מחזיר רק לפי חלקו, אבל אם אחד הוציא ונתן להם הוא חייב לשלם על הכל, הרי דהוא גנב על הכל אע"פ שהוציא כדי ליתן להם ולקחת לעצמו רק חלק, וא"כ יקשה עליו מה שהקשו בתוס' ב"מ (דף ל"ו ע"א ד"ה אין רצוני) דמאי פריך דלמה לא תירץ לו דלכן פטור השוכר שהשאילה להשואל ומתה אצל השואל כדרכה משום דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם, דהא כיון דהוא גזלן בודאי חייב בכל גווני אפילו באונסין שהי' נעשה אם הי' נשאר אצלו, ואולי יסבור התוס' רי"ד דמ"מ לוקח ומשאיל למי שאין לו רשות לא מיקרי גזלן בהכי. ומ"מ יוצא לדבריו דאסור להשואל או השוכר השני להשתמש בו. ועי' בתוס' רעק"א (מעשר שני פ"ה אות כ"ב) דהביא דכן ס"ל לבעל העיטור דגם ברבן גמליאל וזקנים דר' יהושע השכיר לר"א בן עזריה את מקום התרומת מעשר הי' בהסכמת רבן גמליאל דאל"כ אסור.

היכא דנפקה לאפיה. לרש"י גם כאן מיירי דאמר שקול חפץ והב גיטא אלא דכיון דבאמת לקח קודם החפץ הוי גט ורק בשינה דנתן הגט לפני שקיבל החפץ הוי קפידא לר' יוחנן וזה מש"כ לא ישלחנו ביד אחר דשמא לא ימסור כמו שצריך, ומש"כ שאין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר הכונה דאינו רוצה שישאר הפקדון אצל אשתו, וכמש"כ התוס' לקמן בשמו, וכמו שביאר המהרש"א דאין לפרש דזה טעם מה דלא ישלחנו ביד אחר דאינו רוצה דיהא פקדון ביד השני משום שמא לא ימסור לו נכון, דהא ע"ז אינו מקפיד לגבי שיפסול הגט משום זה, וכאן הא לר' יוחנן התנא אתא לאשמועינן קפידא לענין שיפסול הגט וע"ז קאמר דלא ישלחנו ביד שני דאין רצונו שישאר בעד אשתו ומשום כך לא יעשה לשליח שני כי שמא עי"ז ישאר אצלה וזה הוא קפידא שיפסל הגט משום זה.

רש"י ד"ה שליח מתנה. שהרי אין עליו לכותבו. משמע מרש"י דגם לענין כתיבה בשטר מתנה שייך מילי לא מימסרי לשליח, ועי' בתורת גיטין (לעיל דף י' ע"ב בתוס' ד"ה חספא), וכן בנתיה"מ (סי' רמ"ד סק"ג) שחידש מכח התוס' ההוא, דבעי שליחות לכתיבת שטר מתנה [ובתוס' הרא"ש לעיל דף י' ע"ב ביאר קצת אחרת, דלמ"ד עדי מסירה כרתי צריך שהכתיבה תהי' ע"י בר קנין שטר], אמנם מרש"י מבואר דצריך שליחות וכהתורת גיטין הנ"ל, ויש להסתפק אי ס"ל לרש"י דבעי שליחות ממש לר"א דעדי מסירה כרתי, וכ"ש בגט צריך לפי"ז שליחות ממש על הכתיבה, וכשיטת הראשונים בתוס' לעיל דף ט' ע"ב, ודלא כסברתם כ"ב ע"ב ד"ה והא, או שאינו שליחות גמור אלא דעת המתחייב על כתיבת השטר אע"ג דלא יכתוב לשמה כמו בגט מ"מ בעי שיכתוב על דעת הנותן, לר"א דעדי מסירה כרתי. (מהדו"ק)

תוד"ה משום. והא תנן האשה כותבת את גיטה. צ"ע מאי הוי קשה להו, דהא ע"כ מיירי בציווי הבעל דאל"ה הא אין כאן לשמה, וא"כ מאי ראי' מזה שהיא כותבת יותר מבכל סופר שכותב, דכמו דלא הוי קשה להו מבכל סופר שכותב משום דבאמת על הבעל לכתוב אלא דיכול למסור לסופר לכתוב, וה"נ מוטל עליו לכתוב אלא דיכול למסור לאשתו כמו לכל סופר. וצ"ל דהוי משמע להו דהאשה כותבת בא לאשמועינן דאין כלל איזה ענין להבעל לכתוב, דזהו גופא הוא דבא להשמיענו התנא, וע"ז תירצו דלא זה החידוש של התנא אלא דהחידוש הוא דידעה לאקנויי.

ובעצם הדבר דעל הבעל לכתוב צ"ב דבמה מתפרש דעליו לכתוב כיון דסוף סוף יכול גם אחר לכתוב, וכי יש איזה ענין לכתחילה בו יותר מבאחר. ואם היינו סוברים דכתיבת סופר דמהני הוא מדין שליחות הי' אפשר לפרש דהענין לכתוב הוא עליו, והסופר מדין שליחות קאתי ושייך קצת לומר דעליו לכתוב, אבל התוס' הא ס"ל (לעיל דף כ"ב ע"ב) דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר, ומה שייך לומר דעל הבעל לכתוב, ואם הכוונה לא מצד הדין אלא מחמת דבמציאות הוא כותב, א"א לומר כן, דבכולי דוכתי משמע דאדרבה רוב פעמים נכתב ע"י סופר ומה הבזיון שהוא אינו כותב לבד.

תוד"ה ומילי. עי' בר"ן (סו"פ המקבל) דפלוגתייהו באמר לג' תנו למ"ד דמילי לא מימסרן לשליח אי אלימא מילתא דב"ד אע"ג דלכל שליח לא מהני מילי, ולר' יוסי אין נפק"מ דתמיד מילי לא מימסרי לשליח.

והנה חזינן מכאן דדין ב"ד שלהם, אין להם מצד עצמם, אלא ע"י שמינה אותם להיות ב"ד, וצ"ע מנ"ל דשייך לעשות ב"ד על דבר שבלי שיצוה אותם וימנה אותם אין להם כח ב"ד, גם הא פסול מילי הא הוא מן התורה, והיכא מצינו דין מיוחד דבב"ד אין דין מילי, וכבר עמד בזה בחזו"א סי' פ"ג ס"ק ז'.

גם יש לעיין אם צריכים דוקא שלא יהיו קרובים, דאע"ג דיכולים לקבל ב"ד פסולים כגון ג' רועי בקר, היינו דמה שיפסקו הוא מתחייב, אבל כאן שצריך שיקבלו כח ב"ד ממש, אולי הוא דוקא בראויים להיות ב"ד, דאע"ג שאין להם כח לענין גירושין נגד רצונו, ואפילו באלה שכופין לגרש צריך מ"מ הסכמתו, אלא דיש להם כח לכופו עד שיאמר רוצה אני, וכל דין ב"ד שלהם הוא על ידו שממנה אותם, מ"מ אפשר דהוא רק בראויים להיות עליהם דין ב"ד, דמינוי הבעל לעשותם ב"ד הוא ע"י רצונו בהגירושין, אבל לעשות מי שאינו ראוי להיות ב"ד לב"ד אין לו כח ע"ז, או דלכל ג' אנשים יכול ליתן להם כח להיות ב"ד לענין שיוכלו למנות שליח על מילי. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א