אילת השחר/גיטין/טז/א

אילת השחר גיטין טז א

דף ט"ז ע"א

הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור. הגר"א (בפ"ח דטהרות מ"ט) כתב דדין זה אינו אלא בטבול יום או לענין קטפרס שתחת ג' בציקות שבין כולם כביצה, דבשאר טומאות הא כל משקין טמאין דין ראשון עליהן, ונמצא דהטיפה הנוגעת הוי ראשון לטמא את השניה וע"ז כל א' טמאה בנגיעת חברתה, וקושיתו צ"ע דהנה באמת הא הטיפה בטלה ברוב, אלא דאם יש חיבור דאז כולם נוגעות בטומאה בבת א' ולא שייך ביטול, משא"כ כאן שפיר בטל, ודוחק לומר דכונתו להקשות לר' יהודה דמין במינו לא בטל דלדידי' נצטרך לומר דאיירי בטבול יום, ואפילו אם נתרץ דבשעת נגיעת הטמא אז הטיפה ניכרת ולא בטלה, אבל מ"מ הטיפה השניה או השלישית כבר לא ניכרת ובטלה שפיר, והנה אפשר לומר דכיון דכאן אם לא יתבטל יטמא כל הטיפות לא שייך ביטול, דביטול כגון נבילה בשחיטה דבכל אופן השחוטה לא תיעשה נבילה לכן שייך לבטל הנבילה, משא"כ כאן דאם לא תתבטל יהפך הכל לטומאה אין להם כח ביטול [ועיין בתפארת ישראל מקואות בועז אות ב' דהאריך להקשות שם דיתבטל הטיפה הטמאה ברוב]. (מהדו"ק)

דלמא לענין מקואות ור' יהודה היא. ופירש"י דאבל לענין נטילת ידים הבעיא אולי לא מהני החיבור דבעי נטילה חדא או דכיון דהוי חיבור מקרי נטילה חדא, מסתבר דבשטיפה בנהר לא תהי' אותה הבעי' בשטף חצי יד ואח"כ הטביל החצי השני ועדיין טופח להטפיח על החצי הראשון, דהנה בנטילה דבעי דוקא מעשה נטילה מכח גברא, אז הוא דשייך לומר דהגם דבחצי לא נטהר מ"מ הי' כבר מעשה נטילה, וכ"ז שלא ניגב הוי כאילו עדיין עוד לא נגמר מעשה הנטילה ומצטרף אף השפיכה השניה להיות נקרא נטילה חדא, אבל בטבילה דעצם היותו בנהר הוא המטהר, לא שייך להיות בנהר לחצאין, דלא שייך לומר על החצי שכבר אינו בנהר דהוי ישנו בנהר עדיין, דזה לא מצינו, וכמו לענין טבילת הגוף דודאי לא שייך כזה ענין, ה"נ טבילת יד דמהני משום דלא גרע מטבילת הגוף, א"כ היינו רק דוקא דומיא דמהני בטבילת הגוף.

[והנה לפי מסקנת הגמ' דהבעי' היא בחצי יד, נמצא דגם אם שפך משני כלים על יד א' מכלי על חצי יד, ומכלי שני על חצי השני של היד, יהי' ג"כ אותו ספק, כמו כשהגמ' נסתפקה על שתי ידים, ופשטו מאחת בנטילה ואחת בשטיפה, וביארו בתוס' (ד"ה הנוטל) דס"ל להגמ' דאין נפק"מ דאי לא מהני בזה אחר זה גם בבת אחת משני כלים ג"כ לא יועיל, וביאור הדבר הוא דהספק של הגמ' בנטל יד אחרי השני' יש לפרש דהבעיא הוא אם בעי דוקא שהטהרה יהי' ביחד ולא מהני לטהר קצת מהידים, א"כ בנטל בבת אחת משני מקומות שפיר מהני כיון דנטהר בבת אחת, ואפשר לפרש דהבעיא היא דאפשר דבעי מעשה נטילה חדא, א"כ גם בבת אחת כל שזה משני כלים אין כאן מעשה נטילה, ובקושיתם למדו כהפשט הראשון והוקשה להם דאיך פשיט דשאני בבת אחת דשפיר מהני דהוי טהרה ביחד, ולזה תירצו בתוס' דהספק של הגמ' דלא יועיל בזה אחר זה משום דליבעי מעשה נטילה חדא, א"כ ביד אחת דמספקינן בנטל חצי אחרי חצי, היינו נמי דאולי חצי יד אין כאן מעשה נטילה, ולכן מהאי טעמא גם בבת אחת משני כלים לא יועיל].

ועי' בחזו"א (או"ח סי' כ"ד ס"ק כ"ו) דהביא מקילין ליטול ידים בבית הכסא דס"ל דכיון דמעשה הנטילה היתה כדין שפיר נטהרו הידים אפילו אח"כ כ"ז שלא נגבם, והוא חולק דאפשר דמלבד רוח רעה יש ענין של זוהמא, ואם יש זוהמא הא צריך נטילה מחדש ולא מהני מעשה הנטילה על החיוב שנעשה מחמת זוהמא של אח"כ דלגבי זה כאילו לא הי' נטילה. והחולקין מלבד דלא ס"ל חידוש דיש דין זוהמא בבית הכסא שמצריך בשביל זה נטילה לסעודה, עוד יש לומר דהנטילה מהני גם על מה שנתחייב מחמת הבית הכסא, וזה אמנם רק בנטילה מכלי דמעשה הנטילה הוא המכשיר ושייך לומר שכל שנעשה ע"י מעשה נטילה מטהר ע"י שיש מים על הידים, דהטהרה אינו נעשה אלא ע"י המים שבאו מכח הנטילה ושפיר כעת הם מטהרים, אבל בטבילה דנתבאר לעיל דבעי דוקא טהרה בהיותם במקוה, לפי"ז לא יועיל כשיטבול במקוה והי' בינתיים בבית הכסא ויצא לחוץ ועדיין לא נגבו, דשם לא מצינו דין שמים שעל הידים אם הם ע"י טבילה הם טהורים אלא דהטבילה בשעתה מטהרת.

והנה החזו"א חולק על המקילים בנוטל ידיו בביהכ"ס משום דאפשר דבבית הכסא מלבד רוח רעה יש גם זוהמא, היינו דמכח זה יש דין חיוב נטילה לסעודה, ונהי דכל שהי' נטילה בשעתה מטהרת אפילו אח"ז, מדמצטרף מה שנוטל אח"כ [והיינו כיון דהוי בעיא דלא איפשיטא ונפסק לקולא], מ"מ על חיוב נטילה שבא מחמת הזוהמא שאח"כ לגבי זה לא הי' כלל מעשה נטילה, והנה בברכות דף כ"ה משמע כהמקילים דלא ס"ל דיש ענין זוהמא במה שהי' בבית הכסא, דהא פליגי התם דיש מי שסובר דבידיו בבית הכסא יכול לקרוא שמע, ואי יש זוהמה איך מותר לקרות, ונראה עוד בסברת המקילין, גם אם נימא דיש זוהמא דבשלמא אם חיוב הנטילה הוא מחמת הדבר שעושה לזוהמא שייך לומר דעל הזוהמא לא הי' עדיין נטילה, אבל הא אין חיוב נטילה בשביל הדבר שעושה זוהמא, אלא דהזוהמא היא סיבה שיהי' טומאה על הידים מדרבנן, ולכן צריך נטילה, א"כ מאי שנא על הטומאה שיש כעת או על הטומאה שיהי' בעוד רגע, דהא בנוטל ידיו חצי ומוסיף אח"כ הא ג"כ כ"ז שלא יוסיף עדיין יהי' הידים טמאות, ומ"מ מקרי מעשה נטילה על הטומאה שיהי' בעוד רגע, א"כ מה לי אם יש עוד סיבה שיגרום לטומאה וחייב נטילה, דהא הנטילה אינה כדי לעקור את הסיבה שגרמה הטומאה אלא לטהר את הטומאה, דהא אינו טמא פעמיים, אלא שיש שתי סיבות להטומאה, והנטילה אינה פועלת על הסיבה אלא על הטומאה וטומאה יש רק חדא. וכן אם הי' שייך בטבילה כזה ענין שגמר הטהרה יהי' כשיטבול חצי השני והי' בינתיים נוגע בשרץ, ודאי דהי' מהני גם לטהר טומאה דשרץ, כיון דאין המקוה שייכות לטהר את השרץ אלא את הטומאה דגברא, ומה לי אם טמא מחמת טומאה קודמת או מחמת טומאה של השרץ, דהא בין כך הוא טמא עד שיבואו המים שלאח"כ.

אלא דגם לפי"ז יש להסתפק אי מה דמועיל במוסיף אח"כ מים כל שנטל קודם חצי יד כדין נטילה, היינו משום דהוי המשך נטילה א' מהתחלה ועד הסוף ואז סוף מעשה הנטילה של כל יד מטהר, אבל לא מצינו שיועיל הטהרה על אח"כ, דאין הנטילה על החצי יד שקדמה מטהר כלל, אלא סוף הנטילה מטהרת דאז הוי טהרה שלמה על כל היד, ולפי"ז לא מצינו טהרה על אח"כ כלל, או דהבעיא אם הוי מעשה נטילה חדא, ואז מהני הנטילה של החצי לטהר אח"כ וכאילו כל חלק נטילה מטהר בשעת גמר החצי השני וגם החצי הראשון מטהר כשגומר, ואז נמצא דשייך נטילה אח"כ. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה לענין מקוואות. קאמר ור' יהודה היא משום גוד אחית ומיהו לענין נטילה מבעיין אי הויא נטילה כתיקונה. יש לעי' מה הוצרך לומר דרק משום גוד אחית והלא הי' יכול לדחות דבאמת הוי חיבור לכל דיני התורה אלא דלענין נטילה הוי ספק אי מקרי נטילה א' או לא, ואי דס"ל דאי הוי חיבור פשיטא דהוי גם כנטילה חדא, א"כ אם לענין מקואות מהני מטעם גוד אחית, ה"נ בנטילה לפי"ז היכא דיאחז האצבעות למטה צריך שיועיל ולא יהי' ספק אליבא דר' יהודה כיון דנימא גוד אחית, והי' אפשר לומר דאם הוי חיבור הוי נטילה חדא, אבל אי רק משום גוד אחית יועיל רק להחשיב אלה שלמעלה כאילו הם למטה, אבל לא שאלו שלמטה נחשבים כאילו למעלה, ולכן הסתפקו אי הוי נטילה חדא או לא, אבל מסוף דברי רש"י דכתב דאנן לאו משום חיבור מיבעיא לן, משמע דאינו תלוי כלל במאי דהוי חיבור שזה יועיל להיות נחשב נטילה חדא, וצריך לומר כיון דהספק גם כשאין האצבעות למטה, הרי דאין סיבת הספק מחמת חיבור, דהא כשהיד שוה הא ודאי לא הוי חיבור, אלא דהספק הוא אם כיון דגם החלק השני עדיין לח הו"ל כנטילה חדא, אע"ג דאין לזה דין חיבור או לא, אבל זה פשיטא להגמ' אם הי' לגמרי דין חיבור הי' מהני שיהי' נקרא חדא נטילה וצ"ע. (מהדו"ק)

תוד"ה הניצוק. ואומר ר"ת דהכא מיירי דוקא בשתי גוממיות. אפשר דטעם החילוק דגוד אסיק וגוד אחית דאמרינן לגבי המקוה אינו שזה כאילו במציאות המים למטה או למעלה, אלא דהדין מקוה יהי' גם למעלה או למטה, ולכן באיכא מ' סאה שיש להמים דין מקוה אמרינן גוד אחית גם למטה, ולמעלה פליגי, משא"כ כשיש עשרים דכדי לעשות מקוה הא צריכים לומר דאפילו המים במציאות ירדו אע"פ שעדיין אין שום דין על המים, וזה לא אמרינן. והנה עי' בתוס' הרא"ש, וכן הוא בקיצור בתוס' חגיגה י"ט ע"ב, למאי דמיבעיא התם בחגיגה אי לר' יהודה מהני לטבול מחטין וצינורות בראשו של הטובל שרגליו עדיין נוגעות במים, ומביאין מהא דמהני לר"מ לטבול במקוה העליונה בהא דג' גוממיות, ואיך זה דומה דשאני התם דאיכא אמצעית שיש בה מ' סאה, ותירצו דכיון דסופו ליפול לכך מהני, והנה אם נימא דגוד אחית היינו דהוי כאילו במציאות הם למטה, א"כ הא איך אפשר שיועיל למעלה מכח גוד אסיק, דהא ודאי למעלה הוי כאין סופו ליפול דודאי לא יעלו המים שבמקוה כולם על ראשו, וע"כ צ"ל דמה דסופו ליפול מהני כאילו במציאות הוא למטה, וע"ז לא צריך דוקא שנאמר שהדין מקוה שיש למעלה יהי' למטה, אלא דמים שלמעלה כאילו הם למטה ממש, וממילא כבר נוכל לומר דהדין מקוה שיש למטה הוי כאילו שיש בראשו מכח ההלכה דגוד אסיק, דאם נימא דגם גוד אסיק היינו דמחשבים כאילו המים למעלה, א. איך אפשר לומר כן, כיון דלמעלה אין שיעור מקוה בלי מים שבמקוה, ולגבי למעלה הא אין סופו להיות שם, ב. הוי תרתי דסתרי דאמרינן דהוי מקוה למטה משום גוד אחית ושוב אמרינן דהוי כאילו עלו למעלה, וע"כ משום דגוד אסיק אינו דין דאמרינן דהוי כאילו המים הם במציאות למעלה, אלא דדין מקוה נאמר שיהי' למעלה מחמת גוד אסיק, וכיון שלמטה יש לו דין מקוה מחמת שסופו ליפול דזה הוא דין שנאמר דהוי כאילו במציאות הוא למטה, שוב אמרינן דדין מקוה יהי' גם למעלה בראשו מחמת הלכה דגוד אסיק.

ועי' באמרי משה (סי' א' ס"ק י"א) שהביא בשם הגר"ח מבריסק ז"ל דבמקוה דבעי מ' סאה, אבל אחרי שיש מ' סאה אז כל משהו שבו יש בו כח טהרה ולא בעי שכל המ' סאה יטהרו, והנה לפי"ז מובן יותר מה דמהני מכח גוד אסיק לטהר מחטין וצינורות בראשו אע"ג דאין חל הדין על המים שלמטה במקוה כאילו הם בראשו, אלא דדין מקוה על המים שבראשו, וכיון שיש להם כח טהרה אע"ג דאין חל דין כאילו יש שם ארבעים סאה, דכדי שיחול עליהם דין שיש ארבעים סאה לא מהני ע"ז ההלכה דגוד אסיק וא"כ איך מטהר, ולהגר"ח א"ש בפשיטות, אמנם גם אם לא נימא כהגר"ח אפשר דלגבי מה שנוגע להלכות מקוה אמרינן גוד אסיק דהו"ל כאילו יש שם דין מקוה כשיעור דהיינו מ' סאה. (מהדו"ק)

בא"ד. נראה דלהני דלא מחלקי בין לחבר למקוה שיש בה כבר שיעור או לצרף שתי מקואות שאין בכל א' לבד שיעור, ולפי"ז ע"כ ר' יהודה סובר גוד אסיק בכל קטפרס, א"כ לר' יהודה למה פסול מקוה זוחלין נימא גוד אסיק והוי צירוף, ומאלה השיטות ע"כ ראי' דאין פסול זוחלין כמש"כ הגר"א בשם הריב"ש משום דהוי קטפרס ואינו חיבור, עי' בבהגר"א יו"ד סי' ר' סק"ה. (מהדו"ק)

בא"ד. ואומר ר"ת דכיון שהמים שעל הראשון סופן ליפול ולירד למקוה הוי קטפרס חיבור. ע"כ הפירוש שירדו וישארו במקוה דהא כל קטפרס המים שלמעלה סופן לירד אלא דלא ישארו וההבדל דכאן ישארו במקוה, [אמנם אינו מוכרח דהא בחרדלית של גשמים המים דבמקוה העליונה אין סופן ליפול]. ולכאורה זה שייך כשאנו דנין על המים שעל הגוף עם המים של המקוה, אבל כשאנו דנין על המים שלמעלה מגופו עם המים שלמטה מהם הא אין סופן לישאר שם אלא יעברו דרך גופו, וזה הא הכל קטפרס ולא הוי חיבור, וא"כ איך יש חיבור בהטפיח שבראשו להטפיח שנמצאים על הגוף, ואם הי' רק על הראש ולא על הגוף מים ודאי לא הי' חיבור להמקוה נמצא דהחיבור מכח המים שעל הגוף, והא התם לא הוי מחוברין, וצריך לומר דאע"ג דכל טיפה אין לה חיבור לשלמטה הימנה, מ"מ לגבי המקוה הוי שפיר מחוברת דכל טיפה לגבי שלמעלה ממנה הוי שפיר מחברת הטיפה שלמעלה עם המקוה, וממילא גם המים שעל הראש הוי חיבור מכח ההלכה של גוד אסיק, וכמו שנתבאר בהסברת דברי התוס' הרא"ש כאן, אבל התחלת דין החיבור הוי מחמת דהוי חיבור להמקוה אע"פ שאין חיבור בין טיפה לטיפה. והנה כן ה"נ צ"ל מהא דמשמע דכל קושייתם מג' גוממיות היא לרש"י דפירש הא דאינו חיבור לטהרה לענין מקואות, היינו דהי' אפשר לפרש דרק לענין שאר מילי אינו חיבור ולגבי מקואות הוי חיבור, הרי דאע"ג דבחרדלית של גשמים שעוברת בין מקוה למקוה באמצע אין דין חיבור להחרדלית עם המקוה דעל החרדלית הא לא יוכל להיות שם מקוה, מ"מ יש חיבור לגבי מקוה, היינו דלגבי מה שנוגע להמקוה גם המים שבאמצע בין מקוה למקוה הוי דין חיבור עליהם.

[וראיתי במנחת יהודה דנתקשה דגם בבת גישתא נהי דלא יעלו הטיפות שנגע הגוי למעלה בחבית העליונה, הא מ"מ ירדו למטה כולם ויהי' חיבור ויאסרו. אבל נראה דמחוברין רק למה שיש למטה ולא מה שיש באמצע וכמשנ"ת, וא"כ כל טיפה מחוברת רק למה שלמטה ולא למה שאין עדיין למטה, אע"פ שהסוף שיהי' למטה גם מה שכעת אינו למטה, ולכן לא הוי חיבור יותר מבניצוק].

אמנם בשיטת הרמב"ם דכתב (בפ"ח ממקואות הל' ח') דהטעם דג' גוממיות אינו יכול לטבול בעליונה ובתחתונה משום דאין הזוחלין מתערבין, היינו כיון דאין עליהם דין מקוה באמצע הקילוח, דלגבי שאר דיני התורה הא קטפרס לא הוי חיבור רק לענין מקוה כשרה, וכיון דשם א"א להיות מקוה כשרה כיון דזוחל, לא שייך שיהי' חיבור בין המקוה להתחתונה, דעיקר דין עירוב מקואות היינו דהוי כמקוה חדא, ולא שייך זה כיון שבאמצע זוחל ואין לה דין מקוה המטהרת. ועי' באמרי משה (סי' א' אות ב').

והנה לפי"ז הרמב"ם מפרש דטעם דחכמים דגם בתחתונה אין טובלין לא משום דלא ס"ל גוד אחית, אלא משום דאין דין מקוה על המים הזוחלין, וכן ביאר הש"ך (סי' ר' ס"ק כ"ט) דבמעין יועיל לחבר מחמת דאין דין פסול זוחלין במעין, אלא דלכאורה גם לפי מש"כ צ"ע דברי הש"ך, דנהי דבאמצע יש ג"כ דין מטהר מחמת מעין, אבל זה מחמת דין מעין ולא מחמת מקוה שנוכל לומר דהוי כמקוה חדא, ואולי כיון דבעיקר יסוד דינם גם מעין הוי מקוה שפיר מהני וצע"ק.

ועדיין צ"ב לפי"ז מה שפסק הרמב"ם (בפ"ח הנ"ל הלכה י"ב) דלא כר' יהודה דאע"פ שרגליו נוגעות במים לא עלתה טבילה להשני, ולמה לא נימא גוד אחית, ושם הא לא הוי זוחלין דהא סופן לירד בתוך המקוה, וצ"ל דיסבור כמו התוס' דלצרף לעשות מקוה שלימה לא מהני גוד אחית ואע"פ שסופן לירד, מ"מ לרבנן לא ס"ל לחלק בין סופו לירד, ובג' גוממיות דהוי מקוה שלימה אז הי' צריך להיות גוד אחית, אלא דלא מהני מחמת שצריך שיהי' דין מקוה גם על מה שמחבר שתי המקואות וכיון שזה זוחל לא מהני. (מהדו"ק)

בא"ד. ואור"ת דכיון שהמים שעל הראשון סופן ליפול ולירד למקוה הוי קטפרס חיבור. והיינו משא"כ בהא דקטפרס אינו חיבור משום דלא כל המים ירדו למקוה התחתונה. וצ"ע דהא גם בהא דירדו שנים וטבלו וכי אפשר שכל המים ירדו למקוה, וכיון שלפני שירד הראשון הי' רק מ' סאה מכוונות למה השני יכול ליטהר, דהא ודאי קצת ישאר על גופו של הראשון שלא ירדו למקוה, ודוחק לומר דלאו דוקא הי' מכוונות ממש.

בא"ד. ואור"ת דכיון שהמים שעל הראשון סופם ליפול. עיין במהר"ם, והביאור דכאן רק המים שממעל להנקב סופן ליפול, ולא כל הכ' סאה, ולפי"ז אם יש למטה ל' ולמעלה כ' ולמעלה מהנקב י', באופן דהי' סופן לירד ויהי' מ' סאה אז הוי חיבור.

בא"ד. ואור"ת דנקב בעינן כשפופרת הנוד אבל מים סגי בטופח להטפיח. צ"ל דס"ל לר"ת דמלבד דבעי חיבור צריך ג"כ שיהא המקוה במקום א' וע"י שיש נקב כשפופרת הנוד הו"ל כמקום א' ואז מהני החיבור מים דטופח להטפיח, אבל בטופח להטפיח גרידא, נהי דהוי חיבור מ"מ לא הוי כמקוה במקום א'. עי' חדושי ר"ח הלוי פ"ז מטומאת אוכלין.

וצ"ל דבעצם היסוד גם ר"י שחולק על ר"ת מודה בזה, דהא מה נפק"מ נפרצו למעלה דסגי ברום כקליפת השום ברוחב כשפופרת הנוד דאינו אלא חצי משיעור שלם דשפופרת הנוד, וע"כ דבעי שיהי' נקרא מקוה א', לכן בנפרצו למעלה סגי ברוחב כשפופרת הנוד, משא"כ בלא נפרצו בעי נקב יותר גדול אלא דס"ל לר"י דגם לדין צירוף צריך שמים ימלאו את כל הנקב, וזה מהני לצרף גם את המים וגם את המקוה שיהי' כאילו במקום א'. (מהדו"ק)

בא"ד. א"כ הא דקאמר עירוב מקוואות כשפופרת הנוד מלא נקב מים בעינן ובצפין למעלה אין צריך אלא כקליפת השום ברוחב כשפופרת ואי במים סגי בטופח להטפיח אלא דנקב הוא דבעינן כשפופרת כדפירש ר"ת א"כ אין רוחב המים כשפופרת שתי אצבעות שהנקב עגול והוא צר מלמטה. פירוש דבריהם דאי העיקר הנקב הגדול ומים כל שהוא סגי, א"כ בנפרצו למעלה א"כ הנקב הוא עד לשמים שזה הרבה יותר משפופרת, א"כ כל מה דצריך הוא קצת מים ולמה צריך רוחב כשפופרת, ע"כ משום דצריך תמיד שיהי' מים ברוחב כשפופרת, ובכותל שבו שתי מקואות אז צריך כל הנקב מלא מים, ובנפרצו למעלה מספיק הרוחב כשפופרת לבד דהעיקר צריך מים כרוחב שפופרת דזהו המחבר אותם.

בא"ד. אבל לענין השקה אימא דלא הוי חיבור אפילו לר' יהודה כמו במקוה בקרקע שוה דליכא גוד אחית. והיינו דלגבי השקה לא שייך גוד אחית או גוד אסיק כיון דהמים הם בתוך כלי אז לא שייך שיהי' שם מקוה על המים שבכלי, ורק מתורת חיבור גרידא אנו רוצים שיטהר, והיינו דבשתי מקואות אז מכח דין גוד אחית אמרינן דדין מקוה שלמעלה הוי גם על מה שלמטה, אשר כל זה לא שייך במים שבכלי לכן לא מהני זה לגבי השקה.

וצ"ע להך מסקנא דטופח להטפיח לא הוי חיבור לענין השקה, איזה שיעור מהני להיות חיבור לענין השקה לטהר מים טמאים, והא אמרינן בכולי דוכתי משיקו אפילו כחוט השערה, וע"כ צ"ל דטופח להטפיח אינו בגדר מים ממש וצריך מים ממש אפילו כחוט השערה, ולפי פירוש זה גם בנטילת ידים אם עדיין יש מים ממש על החצי יד שנטל קודם אז ודאי הוי נטילה וצע"ק.

חציו בביאה וחציו בנפילה וכו' חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי. יש לעיין אם ספיקת הגמ' הוא רק משום דלא בעי לגבי ג' לוגין דוקא כלי אחד, וכן לגבי תשעה קבין, כמבואר בפ"ג דמקואות דמהני גם ע"י ג' כלים אם לא פסק בין זה לזה, דלכן שייך גם לצרף הטבילה שתיחשב כמו נתינה על חלק מהגוף, ולפי"ז אם הט' קבין נתן מג' כלים וחציו בטבילה, אפשר דאז לא מספקא לן ובודאי לא יועיל, דהא לא עדיף מאם הי' נתינה מעוד כלי דלא הי' מהני, או דלמא דאף אם הי' נתינה מג' כלים ג"כ יועיל החציו בטבילה, והיינו דאם הספק של הגמ' דיועיל מחמת דהטבילה הוי כמו חלק מנתינה, ואז לא יועיל אם הנתינה היתה מג' כלים, דאז אם נצרף הטבילה הוי כמו נתינה יותר מג' כלים, או דשאלת הגמ' דיועיל חציו בטבילה מחמת דטבילה ונתינה מועילים, לא משום דאז הטבילה הוי כמו חלק מהנתינה.

רש"י ד"ה חציו בביאה. בתוך הכלי וחציו בנפילה שנפלו על חצי גופו. ולכאורה צע"ק דהא לא בעי כל הגוף כדי ליטמא אלא ראשו ורובו, ואם הי' ממש חצי גופו א"כ כיון דקיי"ל א"א לצמצם, ולשיטת הר' שמעי' (בתוס' עירובין ו' ע"א) זה אפילו בידי אדם, אז ממה נפשך טמא, דאם משהו יותר מחצי הגוף הוא בביאה הא הוא טמא, ואם משהו יותר מחצי הגוף בנפילה הרי הוא טמא מחמת נפילה, והי' צריך לומר חלק מיעוט מהגוף בביאה ומיעוט בנפילה דביחד הם רוב.

אלא דלא קשה דכיון דבעי כדי ליטמא גם ראשו כולו, וזה הא בודאי לא שייך שיהי' ראשו כולו בנפילה וראשו כולו בביאה, נמצא דאפילו אם הי' חצי גופו ממש וכן ראשו בביאה, מ"מ יש ספק אם מצטרף חלק המיעוט של הנפילה ויטמא או לא.

בא"ד. שנפלו על חצי גופו ג' לוגין. היינו דודאי פחות מג' לוגין אינם מטמאים כלל, ובעית הגמ' היא רק היכא דכל חלק מהם בכוחם לטמא אותו, דהמים שנכנס בהם בכוחם לטמאותו, וכן הג' לוגין שנפלו, אלא דכל אחד מהם אינו על רוב הגוף, ומספקא לן אי מצטרף חצי גוף שיש בו דבר אחר שבכוחו לטמא, אבל פחות מג' לוגין דאין לו כלל כח לטמא לא יצטרף בודאי [ובהגהת פורת יוסף הבין אחרת דגם חצי מג' לוגין יועיל], ולתוס' דרק טבול יום פוסל בביאה דמים שאובים, ונפילת ג' לוגין פוסל גם בטהור, בע"כ בעית הגמ' בטבול יום.

ויל"ע בסברת הבעיא אם הספק של הגמ' הוא אם היתה תקנה מיוחדת ששתיהם יצטרפו [ומה שזה קצת תמוה להסתפק], או דהספק כיון דיש שתי דברים שבכוחם לטמא, רק לכל א' חסר חלק מהגוף, לכן יצטרף לכל א' מה שהשני משלים לטמא את חלק הגוף ההוא.

והנה המאירי פסק בבעיא דחציו בביאה וחציו בנפילה דטהור, אבל בבעיא דחציו בטבילה וחציו בנתינה פסק דאינו טהור, ובודאי סברתו דבחציו בטבילה וחציו בנתינה דהי' ודאי טמא וספק אם נטהר, אז כיון דלא איפשיטא פסק לחומרא, משא"כ בחציו בביאה וחציו בנפילה, דהספק אם נטמא פסקינן לקולא. אלא דצע"ק דמוכח ממס' מקואות (פ"ב מ"ב) דאם הי' טמא טומאה דרבנן וטבל באופן דיש ספק אם נטהר, מ"מ טהור, וה"נ בחציו בטבילה וחציו בנתינה כיון דכל דינו לאיסור ד"ת אינו אלא מדרבנן, הי' לנו לילך לקולא. ויש לחלק, דבספק אם היתה תקנה לטהר גרע, דכ"ז שלא ידענו שנתקן לטהר אין לנו לטהרו, אלא דזה יותר טוב אם נפרש כהאופן הראשון דהספק הי' בעיקר התקנה משא"כ לפי' השני צע"ק.

תוד"ה אבל. מה שפירש בקונטרס ששניהם אדוקין בו לאו דוקא וכו' אלא ששניהם אומרים שהבעל עשה שניהן שלוחין ואמר להם שניכם הוליכו גט לאשתי ונתנו האחד במעמד חבירו. יש לפרש שיטת רש"י דהנה בכה"ג נמצא דלמעשה יש כח שליחות לכל א' לחוד לעשות, אלא כמו תנאי דהשני יהי' נוכח בשעה שא' מהם נותן הגט, אבל מעשה הגירושין עושה בפועל רק שליח א', והנה כל נאמנות השליח כתרי דדייק כיון דכל מעשה הגירושין הוא עושה בשליחות הבעל, אבל זה ודאי אם יאמר הבעל שעושה שליח א' ליתן הגט בתנאי שפלוני יהי' נוכח, בודאי אין עליו המעלה המיוחדת להאמין לזה בתור שליח, וא"כ ס"ל לרש"י דגם כה"ג שנותן לכל א' מהם לעשות גירושין בנוכחות השני אין להשני הנאמנות המיוחדת שיש לשליח כיון דלמעשה רק א' נותן הגט והשני אינו אלא לקיום קפידת הבעל שיהי' נוכח בשעת מעשה הנתינה, לכן ס"ל לרש"י דצריך שיאמר דמעשה הנתינה שניהם יעשו בבת אחת, דאז כל א' עושה השליחות ממש ונאמנות לכל א' מהם בתור שליח דלכן אי"צ שיאמרו גם לרבה דהוי שניהם שלוחים ממש.

בא"ד. א' מוליך במעמד כולם. יל"ע אם אז השליחות עושה רק א' והשני יש רק כח למלאות השליחות, והנה לקמן בע"ב בד"ה אלמא הק' תוס', דמאי ראי' מדכשר א' אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דשנים שהביאו גט אי"צ לומר, דאולי מפני שכ"א הוא שליח והוא נאמן על מה שהוא אומר, ובשלמא אם נימא דכ"א עושה ממש את השליחות, שפיר הק' דכ"א יש לו כח נאמנות מחמת דהוא שליח ואומר בשעת נתינת הגט בפני נכתב, אבל אם בשעת נתינת הגט רק א' עושה את השליחות מה שייך שיאמינוהו, כיון שאינו עושה כלום בשעת הנתינה, וע"כ דשניהם עושים השליחות, ומסתבר שאם א' לא ירצה לגרש לא יוכל השני ליתן הגט דשניהם שלוחים ביחד. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א