אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/טז

יום חמישי י"ב סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף יז

תשעה קבין במקלחת

נידון הפוסקים אם אדם יכול לקיים טבילת עזרא במקלחת

בגמרא במסכת ברכות (כב.): תנו רבנן, בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים, טהור. נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא, ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי, ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו... חד תני שנאה וחד תני לחשה.... אמר רבי יהושע בן לוי, מה טיבן של טובלי שחרית. מה טיבן, הא איהו דאמר 'בעל קרי אסור בדברי תורה'. הכי קאמר, מה טיבן בארבעים סאה אפשר בתשעה קבין, מה טיבן בטבילה אפשר בנתינה.

ועוד אמרו שם: רבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא, אמר ליה לשמעיה זיל ואייתי לי תשעה קבין ושדי עלואי. אמר ליה רבי חייא בר אבא, למה ליה למר כולי האי והא יתיב בגוויהו. אמר ליה, כארבעים סאה. מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה, אף תשעה קבין בנתינה ולא בטבילה.

מבואר בגמרא שישנה אפשרות לקיים טבילת עזרא, באופנים מסויימים [- עכ"פ חולה], על ידי תשעה קבין בלא טבילה במקווה של ארבעים סאה. ויש לדון, האם בזמננו יוכל אדם להיטהר באופנים אלו, על ידי עמידה תחת ברז המים במקלחת, שיקלח עליו שיעור של תשעה קבין.

דין טיטרוס שמנוקב בתחתיתו בחורים דקים לענין טומאה

ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן כד) כתב שבפשטות היה מקום לדון, להכריע שאלה זו, לכשנבוא לדון האם כלי שיציאת המים ממנו נעשית באופן שהמים מתחלקים בו בנקבים דקים, יש לו שם כלי או לא. ושורש הנידון במשנה במסכת כלים (פ"ב מ"ו) שם שנינו: טיטרוס, רבי אליעזר בר צדוק מטהר, רבי יוסי מטמא, מפני שהוא כמוציא פרוטות. ופירש הרע"ב: כלי שהוא מנוקב מלמטה נקבים הרבה, דקים כמלוא נקב מחט, ומלמעלה נקב אחד כמלוא כוש, דהיינו פלך שהנשים טוות בו. וכשממלאים אותו מים ואדם משים אצבעו בנקב מלמעלה שלא ישלוט בו הרוח, אין טיפה אחת יוצאת מן הנקבים דקים שלמטה. וכשמסיר אצבעו, המים יוצאים. רבי אליעזר בר צדוק מטהר, לפי שנקוב בכונס משקה [- שאין המים יכולים לעמוד בו, בלי שסותם באצבעו את הנקב העליון]. ורבי יוסי מטמא, שכך הוא דרך תשמישו, וחשיב בית קיבול הואיל והמים עומדים על ידי הנחת אצבע. ואפילו בלא הנחת אצבע אין המים יוצאים אלא כמוציא פרוטות מעט מעט, טפה אחר טפה, ומשום הכי לא חשיב נקוב ככונס משקה ליטהר בכך, ע"כ.

ולהלכה פסק הרמב"ם כדעת רבי יוסי, וז"ל בהלכות כלים (פי"ח ה"ו): טיטרוס, אע"פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות, מתטמא, שהרי המים מתכנסין בצדדיו והן עשויין לקבלה, ע"כ. ומבואר בדעת הרמב"ם שהטעם שנחשב כלי הוא משום ש'המים מתכנסין בצדדיו'. והראב"ד השיג על הרמב"ם שהוא שונה 'אע"פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות' דהיינו שמה שהוא נקוב יש בו בנותן טעם שלא יהיה כלי, אלא שכיון שהמים מתכנסים בצדדיו לכן הוא טמא. ואילו בלשון המשנה משמע שטעם הטומאה הוא 'מפני שהוא כמוציא פרוטות'. ולכן ביאר הראב"ד כמש"כ הרע"ב [בחלק הראשון בדבריו], שכיון שכשמניח את אצבעו על פי הטיטרוס, אינו מוציא מים, לכן אינו נחשב לכלי נקוב [- ופרוטות היינו מלשון 'פרט כרמך', כלומר הוצאות דקות, פעם מוציא ופעם אינו מוציא, שכשסוגר מלמעלה אינו מוציא מלמטה].

ובשו"ע (או"ח סימן קנט ס"ה): כלי שתחילת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה, ואין משתמשין בו אלא על ידי סמיכה, חשיב שפיר כלי. לפיכך, כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה, וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים, וכשמסירו המים יוצאים - מותר ליטול ממנו אע"פ שאינו מחזיק כלום, כיון שעשוי לקבלה בענין זה, וזה עיקר תשמישו, נקרא כלי, ע"כ. ובביאור הגר"א (ס"ק יג) עמד על כך שלדעת הרמב"ם היינו רק בנקבים קטנים, ואילו לדעת הטור והרא"ש, והשו"ע בעקבותיהם, אין חילוק בין נקבים גדולים לקטנים, והעיקר מה שכשסוגר מלמעלה אינו מוציא מלמטה וכמש"כ הראב"ד, וכפירוש הר"ש שם.

הרי מבואר שנחלקו הראשונים בטעם היות הטיטרוס כלי, שלדעת הרמב"ם בעינן שעכ"פ יהיה בו מקום כינוס למים בצצדין, ואילו לדעת הרא"ש ודעימיה אף כשהמים יוצאים כולם שם כלי עליו כל שכך הוא אופן שימושו. והיה מקום לדון ולתלות דין הברז המקלח כדין הטיטרוס, שאף הוא כך אופן שימושו שהוא מקלח את המים שבו. אמנם היה מקום להרהר בזה כי דוקא שם נקרא כלי כיון שכשמניח אצבעו אין המים יוצאים ומשמש ככלי קיבול וכמו שכתב הראב"ד, משא"כ בראש מקלחת שאין שייך לומר כן.

חקירת השבט הלוי ביסוד תפיסת יד אדם וכלי בט' קבין אם הוא מצורת התקנה או קולא

אמנם בשבט הלוי שם רצה לדון שאין נידון זה שייך כלל לנידוננו. והוא מעמיד את יסוד הספק בנידון זה באופן אחר, והוא שיש להסתפק בפירוש הגמרא בברכות, במה שרבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא, ואמר לרבי חייא בר אבא שכשם שארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה אף תשעה קבין בנתינה ולא בטבילה. וראוי להסתפק, האם מה שהקפיד רבי זירא בנתינה היינו משום דבעינן כח גברא, ובעינן כלי דוקא, ולכך מהני בנתינה דוקא ולא בטבילה. ולפי זה מה שנתינת הט' קבין היא בכלי ובתפיסת יד אדם מדינא הוא, שכך צורת ההיטהרות בנתינת ט' קבין.

אכן מאידך יש לומר שדין זה הוא קולא, שכיון שנתינה על דרך רוב אי אפשר באופן אחר, לכן מותר לו לקבלו בכלי וליתן על ראשו מים שאובים בכלי ובתפיסת ידו, אבל עצם דין ה'נתינה' אינו מצריך 'כלי' ו'כח גברא', אלא הוא דין מיוחד שהתשעה קבין יבואו לו 'דרך נתינה'. וממילא יש לדון בנתינת מים דרך ברז המקלחת, שלכאורה אף אם אין לו שם כלי ואין כאן כח גבר, סוף סוף נתינה יש כאן.

לימוד האשכול מדין ט' קבין שאובים לדין חציצה במיעוט הגוף בטבילת בעל קרי

ובספר האשכול לראב"ד הראשון (הל' תפילה וק"ש, סימן א) כתב כך: וחזי לן דבעל קרי הטובל אין צריך חפיפה כבשאר טבילות, דאין חציצה פוסלת בטבילה זו, אם לא חציצה ברוב הגוף דהוי כאילו לא טבל כלל.... אבל טבילת קרי... דכבר התירו לטבול בשאובין כדתנן במקואות, ואמרו: בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין טהור, ואפילו משנים ושלשה כלים מצטרפין. ולאו דוקא חולה, אפילו בריא, כדאמר רב הונא לרבנן 'אפשר במרחצאות'... וכיון דדי בט' קבין ובשאובין... וכיון דאינהו לא מעכבי בטבילת קרי, חציצה במיעוט הגוף נמי לא מעכבא.

מבואר מדברי הראב"ד שדימה דין 'תשעה קבין' ו'שאובין' לדין 'חציצה במיעוט הגוף', ולמד שכיון שדי בט' קבין ובשאובין ה"ה שמותרת חציצה במיעוט הגוף. ומכח דברים אלו פשט השבט הלוי גם את הספק הנזכר בגדר תפיסת יד אדם ושאובין בכלי, שכן בדברי הראב"ד מפורש שדינים אלו הם 'קולות' שהקלו בטבילת בעל קרי, ועל כן דן הראב"ד שה"ה שיש להתיר חציצה במיעוט הגוף. ואילו אם היינו מפרשים שדינים אלו הם מעיקר דין תשעה קבין, שצריך שינתנו מכלי ובכח גברא, וזוהי טהרתו של בעל קרי, אם כן מה ראיה יש מזה להתיר חציצת מיעוט הגוף בטבילה.

אלא שאם אכן לא נאמר כאן דין בצורת ההיטהרות של בעל קרי, יש להבין מדוע באמת נאמר דין זה שצריך שתהיה טהרתו 'דרך נתינה' ולא 'דרך טבילה'. והביא השבט הלוי מש"כ המאירי (ברכות שם) בטעם שהעמידו דבריהם על תשעה קבין: שכך שיערו שכל הגוף עולה בהם דרך נתינה, ע"כ. ונמצא לפ"ד שמה שצריך שיהיה דרך נתינה הוא כדי שיהיה כל גופו של אדם עולה בהם, ואילו בטבילה אין גופו של אדם עולה בהם אלא בארבעים סאה, כמבואר בחגיגה (יא.) ובכמה מקומות.

דעת הראב"ד שתשעה קבין בעינן כח גברא והכרעת המשנה הלכות לפסול מקלחת

בסוף התשובה הוסיף הרב וואזנר: שוב העיר רב גדול אחד מדברי הראב"ד בתמים דעים, דמשמע מדבריו דבעינן כח גברא. ואמינא, לו יהיה שדעת הראב"ד כן, עלינו להקל בזה כדעת הסוברים דלא בעינן כח גברא, בפרט בזמן הזה דמעיקר הדין בטלה התקנה. ולכן מכריע השבט הלוי להכל בנידון זה במקום שאי אפשר בטבילה.

ובספר חידושי משנה לרבי מנשה קליין גאב"ד אונגוואר (גיטין שם), הביא דברי הראב"ד בתמים דעים (תשובה סו) וזה לשונו: ומה שאמרו במים ראשונים שצריכים כלי וכח אדם, לא ידעתי מאין יצא להם. ואפשר, כי הכלי למדוהו מקידוש ידים ורגלים שהיו מן הכיור. אבל כח אדם לא ידעתי מאין. ונראה לי משום דלא אפשר הוא, שאי אפשר לרביעית אם לא יבוא עליו מכח אדם, שלא יתפזר ממנו לבטלה, ונמצא רביעית חסר מעל גבי ידיו. והוסיף עוד וכתב: וכן נראה לי על תשעה קבין שאמרו לטבילת בעל קרי שמצותן בנטילה ולא בטבילה כדאיתא בברכות 'שהם צריכים שיבואו עליו מכח אדם' שאם לא כן אי אפשר שלא יתפזר מהן לבטלה, ונמצא הט' קבין חסרים, והחכם יבין. ועוד הביא הראב"ד לשון הגמרא בברכות שם שאמר רבי זירא לשמעיה אייתי תשעה קבין 'ושדי עלי', אלמא צריכים שיבואו מכח אדם.

כן דקדק עוד רבי מנשה הק' מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות (מקואות פ"ג מ"ד) שכתב "שישפוך על עצמו תשעה קבין", ומשמע שצריך שישפוך, כי אם לא כן היה לו לכתוב 'שיפלו עליו תשעה קבין' כמו שכתב שם אחר כך "אדם הטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין".

ועוד דקדק כן מדברי המאירי, אותם הביא השבט הלוי כביאור בצד שהעמיד דלא בעינן כח גברא, שהמאירי פירש ששיעור תשעה קבין הוא שיעור שכל הגוף עולה בו דרך נתינה, "והנה מדכתב המאירי טעם זה, שכך שיערו שכל הגוף עולה בהם דרך נתינה, על כרחך שהנתינה על ידי גברא דוקא ועל ידי כלי, דאי על ידי נפילה, מה שייך שכך שיערו, ועל כרחך כמו נטילת ידים". דהיינו שאם צריך דוקא נתינה בכלי אז שייך לקבוע שיעור מסויים שבו יעלה כל הגוף. ועל כן העלה להלכה "דאי אפשר לצאת ידי תשעה קבין על ידי קילוח הברז (ויעויין עוד אריכות בשו"ת משנה הלכות ח"ג סי' א' ז', וח"ה סי' י"ט כ"ב).

קושיית הברכת שמואל מתשעה קבין בשלשה כלים לנטילת ידים בשני כלים שפסלו התוספות

ובגמרא בגיטין (טז.) אמר רב פפא, הרי אמרו 'בעל קרי חולה שנתנו עליו תשעה קבין מים, טהור'. בעי רב פפא, חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי, תיקו. ולעיל מזה (טו:) מביאה הגמרא דין דומה לגבי נטילת ידים, באופן שנטל ידו אחת וטבל ידו אחת. וכתבו התוספות (טו:) שאם לא מהני ליטול ידו אחת בנטילה וידו אחת בטבילה בזה אחר זה, גם בבת אחת לא יועיל, ואפילו שתיהם יהיו בנטילה משני כלים. והקשה הברכת שמואל שהרי בדין תשעה קבין מבואר בפוסקים דבעינן שפיכה אחת, ואעפ"כ מבואר בפוסקים שמהני שפיכה משלשה כלים, ומוכח שאף שפיכה משלשה כלים שם 'שפיכה אחת' יש לה. ואם כן גם לענין נטילת ידים יש לומר שאם נוטל שתי ידיו בבת אחת, אף שעושה כן משני כלים מדוע לא יועיל הדבר.

ובספר ביאורים והערות (לרבי יצחק מאיר קנובלוביץ) רצה ליישב עפמ"כ בספר טהרת יו"ט בשם כמה מאחרוני זמנינו, בדבר השאלה הנזכרת אם אפשר לצאת ידי חובת תשעה קבין במקלחת. ושם העמיד השאלה שיש לדון שמא רק הקילוח הראשון חשוב כח גברא, ואילו המשך הקילוח נעשה מאליו [ולפתוח ולסגור שוב ושוב, הוי הפסק]. וכמה אחרונים נקטו להיתר שלפי דעתם אין צריך כלל כח גברא. ולפי דבריהם יש לחלק טובא בין דין תשעה קבין לדין נטילת ידים, כי אם לא בעינן כח גברא מסתבר שגם אין צריך כלל 'מעשה שפיכה' וסגי שיבוא מעצמו, ואם כן נמצא שבתשעה קבין כלל אין דין 'שפיכה' ובכל דרך שיבואו המים עליו סגי, ולכן גם מהני בנתינה מכמה כלים כיון שסו"ס ניתנו עליו מים בשיעור הנצרך. משא"כ בנטילת ידים שיש דין כח גברא ובכלי, ובעינן 'מעשה נטילה' - בזה שפיר כתבו התוספות שאף נטילה בבת אחת כל שאינה מאותה כלי אין כאן שם 'מעשה נטילה' אחד.