אילת השחר/גיטין/ז/א
א"ל ר' חסדא קרא כתיב וכו'. והיינו דאסור מדברי קבלה. צ"ע לדבריו למה המשנה אומרת דבפולמוס של אספסיינוס גזרו, ויש לומר דס"ל לר' חסדא דהפסוק מיירי לפני החורבן ואוסר מדברי קבלה כל זמן שהמקדש חרב וכשחזרו בבית שני הותר רק כשאספסיינוס בא הוסיפו לאסור אע"פ שעדיין לא חרב הבית שני, ור' הונא ס"ל דתמיד זה רק איסור מדרבנן ולא מדברי קבלה.
בזמן שמצנפת בראש כהן גדול. כתב הרא"ש דאע"ג דבציץ כתוב על מצח אהרן, מ"מ הי' למעלה בין עיניו כמו בתפילין [והעירוני דברש"י וברמב"ן ועוד ראשונים משמע דהי' על המצח ממש], ולהרא"ש צ"ע מה דאמרינן בזבחים דף י"ט שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם הי' מניח תפילין, והיינו ע"כ כדכתב רש"י בין ציץ שעל מצחו למצנפת שבגובה ראשו, ובשלמא אם זה על המצח ממש שייך להשמיענו דמקום שער הי' בינתיים, אבל אי הציץ הי' כבר במקום שיער מאי רבותיה דהי' שיער בין ציץ למצנפת.
תוד"ה השתא בהמתן של צדיקים. כיון שחכם עצמו אין נכשל באכילת איסור אין סברא להקשות. וצ"ל דבהמתן של צדיקים כמו בעובדא דר' פנחס בן יאיר אע"פ שרק החמור הי' אוכל הדמאי, מ"מ מקרי דהוא נכשל באכילת בהמתו דאכילתו מוטלת על ר' פנחס בן יאיר, משא"כ אכילת אשתו ובני ביתו.
ולולא דבריהם הי' אפשר לומר דכל היכא דנעשה עבירה בידיעה על ידו אין הקב"ה עושה שעל ידו יהי' מכשול, וכאן אם הי' אוכל הרי האנשים חטאו בידיעה שמאכילין אותו איסור, וזה אין הקב"ה מביא על ידו. שו"ר שכעין זה כתב בתפארת יעקב.
ובמה שהקשו מהא דאישתלי וטעם לפני הבדלה הרי דנכשל באכילת איסור, יקשה על מש"כ בנתיה"מ דאיסור מדרבנן בשוגג לא עשה עבירה כלל, דא"כ מאי קשיא להו הא כיון דאישתלי ושגג הרי לא עבר כלל שום איסור, ובשלמא מהא דחמורו של ר' פנחס בן יאיר דהי' נוגע לאכילת דמאי של החמור אע"ג דרק איסור דרבנן הי' עובר, מ"מ כיון שהם עשו בכונה שהאכילוה דמאי, גרע, אבל ממה דאכל קודם הבדלה מאי קשיא להו, משמע דגם איסור דרבנן בשוגג הוי עבירה.
תוד"ה עטרות חתנים. ולא הויא כלילא דדהבא כההיא דבמה אשה דקאמר נפוק כמה כלילי בנהרדעא. אין כונתם משום דאם זה כלילא יקשה מהתם דמשמע דמותר, דהא התם לא מיירי בכלות, והתוס' הא ס"ל דרק לחתנים וכלות אסרו, אלא דסתם באו לפרש דעטרות חתנים זה לא כלילא.