אילת השחר/בבא קמא/קט/ב

אילת השחר בבא קמא קט ב

דף ק"ט ע"ב

הכא במאי עסקינן כשגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר מיתה דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים. צ"ע דהא תיכף כשמת הוי מחילה לנפשי' ואין כאן גזילה, ואח"כ כשהודה הא אין כבר על מה שיקנה השם לתת לכהנים, ונראה דהנה הא חזינן דההודאה עושה דין שינוי בחיוב הקרן, לא רק דההודאה מחדשת חיוב חומש ואשם, דהא לפני שהודה אין דין מדי, ואין לומר דרק משום דאז לא חייב קרבן ממילא לא שייך שיצטרך לילך למדי להחזיר הקרן, זה אינו, דמפסק הרא"ש דבנשבע על חמץ והודה לא מכפר לי' עד דמהדר חמץ מעליא.

ולכל הפירושים בין לפי מה שנקטו המל"מ והחזו"א דצריך לתת דוקא דמים אפילו אם החמץ בעין, ובין לפימש"כ לעיל דרק בדליתיה החמץ הוא דצריך ליתן דמים, עכ"פ לא מיכפר לו גם בזמן הזה, דהחזרת הקרן הוי חלק מהכפרה גם היכא דאינו מביא אשם, א"כ ע"כ דבהודה נתחדש חיוב בקרן ג"כ, אלא דיש להסתפק דאולי זה נתחדש לחזק החיוב הקרן שכבר בין כך חייב, אבל לא מתחייב חיוב חדש תשלום קרן עבור עבירת השבועה כפי שיווי הדבר הגזול בשעת השבועה, או דנתחדש דבהודה חל חיוב קרן עבור עבירת השבועה, וכשהגזילה קיימת ודאי שלא ישלם עוד דבר, אלא דהחיוב הקרן נעשה עם דינים וחיובים יותר דהיינו אפילו עד מדי, וכן כשאין הגזילה קיימת ג"כ נתחייב חיוב חדש תשלומי קרן להנגזל עבור עבירת השבועה, ומ"מ אין שייך לחייבו ב' חיובי קרן, אבל החיוב שנתחייב עבור ההודאה אין תלוי כלל במה שהי' כבר חייב תשלום בין כך, ויש לומר לפי"ז כהצד השני דעל הקרן נתחדש חיוב אפילו אם בלי שהודה לא הי' חייב, כגון כאן דבשעה שמת הגר ועדיין לא הודה הגזלן הוי מחילה וכבר פטור מלשלם על הקרן, מ"מ כשהודה חל חיוב קרן לכפרה על חטא השבועה להנגזל, דהיינו להגר שמת, וקנאו השם ונתנו לכהנים.

איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים אם לאו קטן אי אתה צריך וכו'. ומבואר ברש"י דמהכא נפקא לן דקטן אינו מוליד. יש לעיין מנ"ל הא דלמא בא להשמיענו דגזל קטן אינו כלל בדין זה ולא מחמת דאין לו יורשים, וכמו דס"ד למעט אשה ה"נ בא למעט קטן אע"פ שהוא מוליד, וצ"ל כיון דקרא מיירי באין לו גואל, מסתברא דהמיעוט הוא לגבי זה, אלא דאם הי' בא למעט אשה בהכרח היינו מפרשים דהמיעוט הוא מצד דאשה אינה בדין זה, דהא לא שייך לפרש מחמת דאין לה גואלים.

ודין הוא וכו'. נראה כיון דכל הדין לכהנים הוא מדין השבה שחידשה תורה, אינו שייך לפלוגתא דר"ע וריה"ג אם צריך שיצא גזילה מתחת ידו, והיינו דנאמר דאע"ג דזוכה מ"מ צריך שיצא מתחת ידו וילוה ויתן לכהנים ובעלי חובות יגבו מהם, דהא זכותו מצד דין השבה, אע"ג דכיורשים הוו או כמקבלי מתנה, מ"מ כל זה מהחידוש שנתחדש השבה כזאת ולא שייך לחייבו בהשבה להוציא מתחת ידו וליתן לכהן ובעלי חובות יגבו מהם, ועי' במהרש"א דס"ל דשייך דין השבה גרידא לכהנים, ולס"ד דבגוזל כהן זוכה לעצמו מ"מ ילוה ובאים בע"ח ונפרעים מהם, ודבריו תמוהים דבשלמא ביורש דזכותו מחמת דיורש אביו שייך לומר דהשבה סגי בזה אף שנפרעים בע"ח, אבל לכהנים אי לא שיהי' להם ממש מה זיכתה להם תורה, וגם הא ביורשים מחמת שהיא שלהם לכן מתייחס השבה אליהם, משא"כ בכהנים אדרבה כל מה דהוי שלהם הוא משום שיש מצות השבה, ואם נימא דמתקיים השבה לכהנים אף אם לוה ובע"ח נוטלין אע"פ שלא ישאר להם, א"כ אף בגזלן ישראל שגזל הגר שמת נימא כן שילוה ויתן לכהנים והבע"ח יגבו מהם. (מהדו"ק)

מנין לשדה היוצאה לכהנים וכו' בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כ"ש. ובתוד"ה אחוזתו מבואר דהוי ס"ד ללמוד דכשהיא תחת ידו תהא שלו דהוי ילפינן מגזה"ג, ויש קצת לחלק דבשלמא בגזה"ג נקרא בשל עצמו דהא צריך להוציא כסף מכיסו, משא"כ בשדה אחוזה הא כיון דיובל הפקיע כבר והנידון הוא רק למי תהיה והוא לא יותר מכל הכהנים ולמה זה נקרא בשל עצמו. וגם הנה בגזה"ג בלי הגזיה"כ הא הוי שלו, דמצד דיני ממון הא הוי שלו אלא דמחוייב מצד מצוה להשיב, אבל כאן הא אינו שלו דיוצאת להקדש אלא התורה אמרה דיתחלק מההקדש לכהנים, וכן מבואר בלשון הרמב"ם בפ"ד מערכין הל"כ, ונהי דגם בגזל הגר זוכה ההקדש וכלשון הגמ' קנאו השם והוי ממון גבוה, מ"מ הא בלי הגזה"כ היה שלו, משא"כ בשדה אחוזה. מיהו מגז"ש שפיר יש למילף אע"ג דלא דמי לגזל הגר. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה דבר שיש לו חלק. אע"פ שנתנו לאחד מאחיו. ויש לעיין אם נתנו בפירוש בשביל כל בני משמר הרי זה נקרא בא לרשותו כיון שנתנו לכל בני המשמר וזיכה בזה לכולם, ואם דנתנו לכהן זה לבד בשביל עצמו, למה יזכו בזה כולם דהו"ל כמו שנתנו לישראל, כיון דאין לו זכות לזכות בהכל, וצריך להיות הדין דיכול הישראל עדיין לתת לאיזה משמר שירצה.

אלא דיש לעיין אם אנשי משמר כולם יש להם זכות וחלק בלי שזה שייך קודם לרשות של המשמר, או שהזכות הוא למשמר דומיא דתפוסת הבית דזה רשות לעצמה אף כי זה מכח חלק שיש בה לכל יורש, ואם נימא כן נמצא דלא שייך שזיכה לכל בני משמר אלא דזיכה בהרשות המשותפת שזה המשמר, ואע"ג שעוד לא נכנס בזה לרשותו של כל א' דהוא עדיין ברשות המשמר, מ"מ יש לו כבר חלק, וזה מה דאמרינן דאע"פ שלא נתנו לו מ"מ יש לו חלק בתור א' מהמשמר.

ב) יש לעיין לפי"מ דמבואר לקמן דצריך להחזיר דוקא ביום ואם החזיר בלילה לא יצא דאשם קריי' רחמנא, א"כ מה דהי' נפטר מק"ו היינו דווקא אם הי' לו כסף בעין ביום שהודה, כמו באם נותן לכהנים דלכהנים הא לא יתקיים השבה אלא בנותן כסף בעין, וה"נ יפטר רק ביש לו כסף בעין. ואין לומר דאין גזה"כ דבעי כסף בעין אלא דלא יצוייר אחרת דאין דרך להקנות, דזה אינו דהא אפי' את"ל דיכול להקנות חוב באגב, מ"מ בעי שישיב כסף בעין ובלא זה אין השבה, א"כ גם כאן הי' מהני להפטר דוקא ביש לו כסף בעין, וביאור הספק הוא אם מה דמחוייב לכהנים מתקיים בו דהוא במקום הכהנים ע"י הק"ו, וכן לפי הטעם דואיש את קדשיו לו יהיה דהיה סברא שלא יצטרך לתת לכהנים משום דנתקיים בו במקום השבה לכל הכהנים, או דהוא דין דאינו צריך השבה כלל ויועיל בלי כל הדינים האלה. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה אי בכהן טמא. וגזל הגר נמי קדשי המקדש הוא. חזינן מרש"י דמה דדרשינן מקרא דמלבד איל הכיפורים דלמי שזה ניתן זה ניתן, זה רק מה שנוגע למי שצריך הגזלן ליתן דהוא מחוייב ליתן למי שנותן את האיל, אבל אין כלול בזה דין מה שהכהנים יעשו איך יתחלקו, ולכן אף שמהאיל לא נותנים להכהן טמא חלק, מ"מ לולא זאת שלגזל הגר יש ג"כ דין שצריך ליתן רק לטהורים משום דדינו כקדשי המקדש שטמאים לא חולקים בו, והיינו דילפינן בזבחים דף צ"ח ע"ב דכל מי שאינו ראוי לאכילה לא מקבל שום חלק בקדשים, לולא זאת הי' גם הטמא מקבל חלק כי זה לא נוגע כבר לחיובו של הגזלן, דחיובו של הגזלן הוא ליתן לכהני המשמר, אבל מה שהם מתחלקים בינם לבין עצמם אינו נוגע לו שנאמר שיתן הכסף למי שנתן את האיל, כי אין זה כבר ממצוותו של הגזלן הנותן, ואע"פ דאמרינן לקמן דף ק"י דצריך שיהי' פרוטה לכל כהן, מ"מ אין חיובו ליתן לכל כהן אלא לכהני המשמר, רק שצריך שיהי' בו שיעור השבה לכ"א.

והנה כשרצינו ללמוד מק"ו דאם הכהן הוא גזלן יהי' הכל שלו, הא בודאי לא הי' צריך לעשות נתינה וזכי' לעצמו, אלא דהי' נפטר בלי שיוציאנה מרשותו, א"כ אע"פ דיש פירכא על הק"ו, והפירכא על הק"ו הראשון הוא מחמת דיו כמש"כ התוס' בד"ה לא אם אמרת, וא"כ נימא עדיין ק"ו דכנגד חלקו לא יצטרך להוציא, ולא משמע כן דמשמע דמוציא הכל לכהנים ואח"כ יקבל ג"כ חלק כא' מהם, אלא צ"ל כמשנ"ת דאין המצוה נתינה לכל כהן שבמשמר אלא נתינת כל הכסף לכהני משמר, ולכן לא שייך שיעכב לעצמו כיון דילפינן דחייב ליתן לכהני המשמר ממילא צריך ליתן הכל, אבל אם הנתינה היתה לכל כהן שבמשמר הי' שוב שייך שכנגד חלקו יעכב ולא יוציא כלל כמו שאם הי' הק"ו על כל הגזל דאז לא הי' צריך להוציא כלל מתחת ידו.

רש"י ד"ה אלא. ואיש את קדשיו במילי אחריני מתוקמא. הנה בפשוטו גם אחרי הלימוד דאינו זוכה בגזל הגר, מ"מ את הקרבן הוא בעצמו יקריב וגם הבשר ועור שלו, וכן כתב להדיא בתוס' רי"ד. והעירוני דא"כ למה הוצרך רש"י לומר דאיש את קדשיו במילי אחריני מתוקמא, ואפשר להנתבאר ברש"י הקודם דגזל הגר דין קדשי המקדש הוא, וע"כ אין כוונתו דניתן דוקא בירושלים, דהא אמרינן לקמן דף ק"י ע"ב דזה מהדברים שבגבולין כמו שציין כאן הב"ח, אלא דבכ"ז דינו כקדשי המקדש לענין שאינו ניתן אלא לטהורים כמושנ"ת לעיל, וא"כ הא כמו שיש דין בקרבנות דגם בשרה ועורה שלו, ה"נ גזל הגר צריך להיות כן בלי הטעם דלמי שהאיל ניתן גם התשלומין ניתנים, ואע"ג דהתם מחמת דהוא עושה עבודת הקרבת הקרבן, מ"מ הא לשיטה אחת ברש"י להלן סוף העמוד ד"ה אם הי', ס"ל דגם בבעל מום דאינו עובד מ"מ עבודתה דהיינו בשרה שלו, וזה ג"כ ע"כ מהאי קרא דואיש את קדשיו לו יהי', א"כ גם גזל הגר דדינם כקדשי המקדש הי' צריך להיות לו הכסף בלתי תלוי בקרבן, ואף לאידך לישנא דס"ל לרש"י דבע"מ אין אכילתה לו, אפשר דהיינו רק משום דהעבודה עושים בני המשמר ולהם יש זכות מחמת עבודה [אע"ג דצ"ע מנ"ל כזה דין, ואולי זה ג"כ נקרא קדשיו מה שעושים בו את העבודה], אבל כאן בגזל הגר בודאי שייך למיקריי' קדשיו של הגזלן אפי' אם לא הי' הוא המקריב את האיל.

והא דלעיל גבי פירכת הגמ' והכתיב ואיש את קדשיו, פירש"י דהקושיא היא דכיון דמקריב ומקבל הבשר ועור לכן יקבל גם הגזילה מחמת דלמי שהאיל ניתן גם הגזילה ניתן, ולא קאמר דמקרא דואיש את קדשיו נדע שגזילתו שייך לו לעצמו, משום דמחמת שניתן לו האיל זהו דין בעיקר החיוב דנתינה, ולכן לא יצטרך להוציא גזילה מתחת ידו, דזה דין בעיקר הנתינה דלמי ששייך האיל שייך כסף הגזילה ולא יצטרך להוציא, ואינו תלוי במה שיש להגזילה דין קדשי המקדש, אבל אם לא הי' גזה"כ דלמי שניתן האיל שייך הגזילה, אז שייך שיהי' בזה דין קדשי המקדש, אבל אם כהן טהור הוא, שוב יכול לזכות מדין דואיש את קדשיו לו יהי', ואיכא נפקותא טובא בדבר, דמחמת למי שזה ניתן זה ניתן אז אפי' אם הכהן מוותר על זכותו מ"מ אין חיוב השבה כבר כיון דהחיוב נתינה הוא למי שעפ"י דין שייך האיל, ואם ירצה ליתן לכהנים לא יהי' בזה שום קיום מצוה, אבל מחמת הגזה"כ דואיש את קדשיו לו יהי' נאמר בזה דין שיכול ליקח לעצמו, אבל אם מוותר אפשר דיהי' שייך בזה דין נתינה לכהנים, ועל כן לעיל פירש"י דקושית הגמ' היא דבכלל כבר לא שייך השבה, דכיון דהאיל ניתן לו ממילא אין שייך כלל להוציא מתחת ידו, וכעת רוצה רש"י לבאר דנהי דילפינן דיוצא מתחת ידו ובזה ידעינן דשייך נתינה ולא מתחשבים עם מה שיש לו זכות באיל, אבל מ"מ נימא דאם רצה לזכות מכח דין דואיש את קדשיו שיעכב לעצמו וכאילו נתקיים נתינה וזוכה בזה, וע"ז אמרינן דבזה הלימוד כלול גם גזה"כ דלא יזכה בהגזל מחמת קרא דואיש את קדשיו לו יהי'.

תוד"ה לכהן שבאותו משמר. משמע דקאי אכסף שגזל והוכיחו דצריך ליתן למשמר שזמנו ביום הבאת הגזילה וכמו בכל קרבנות, ואע"ג שנתחייב קודם מ"מ זוכה בזה רק המשמר שהוא מביא את הקרבן. ולכאורה יש לחלק דהא בקרבנות אין חיובו להביאם מחמת זכותם של הכהנים הזוכים בהבשר ובעור, אלא דמחויב להביא קרבן, רק דבזה יש גם להכהנים חלק, אבל כאן שכל דינו הוא לתת לכהנים א"כ אפשר דכשהודה יזכו הכהנים של המשמר ההוא בהכסף של הגזילה.

ובמה דס"ד דכהן גזלן יזכה בהכסף, ופירש"י דהודה במשמר שלו, אע"ג דכ' בד"ה לכהן שבאותו משמר שבא להתכפר בו, לא דמי דשם לא שייך אחרת, דהא לפי הצד דנפטר לא שייך לומר דבזמן שיבוא הכסף יפטר, דהא אם פטור מה שייך שיביא, וע"כ תלוי בזמן ההודאה דכבר תיכף נפטר והוי כהביא כבר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א