אילת השחר/בבא קמא/קי/א

אילת השחר בבא קמא קי א

דף ק"י ע"א

ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי. הנה כאן אין הכונה שליחות שיהי' נחשב כאילו עשה המשלח עצמו, אלא שאם במציאות יכול לעשות העבודה או לאכול יכול למסור לאחר זכותו בעבודה או באכילה, ואי אינו יכול במציאות לנצל זכותו אין לו זכות למסור לאחר, אבל בכל הענינים דדנים לענין שלוחו של אדם כמותו שיהי' כאילו המשלח עצמו עשה, לא בעי שהמשלח יכל לעשות במציאות, והגנב שיאמר לשוחט לשחוט שור גנוב יהי' חייב דו"ה [דנתרבה שליח בטביחה לעיל דף ע"א] אע"ג דאין הגנב יכול לשחוט. [ועי' בנודע ביהודה חאעה"ז מהדו"ת סי' ס"ט].

והנה כהן שיש לו קרבן דמקריבו ויש לו זכות לאוכלו, אז יכול להאכיל לכל מי שירצה, אע"ג דבמציאות לא יוכל לאכול כל האיל במשך זמן אכילתו של יום ולילה, כיון דכעת יכול לאכול, אבל כשאכל כדי שובעו דאז אינו ראוי לאכול כבר דאם יאכל הוי אכילה גסה אין לו זכות אכילה כלל. והא דלא נימא גם כשהוא עדיין יכול לאכול כזית מ"מ הא אין לו אפשרות לאכול את כל האיל, כיון דכאן אזלינן בתר המציאות ולא יוכל לעשות שליח על יותר משהוא יוכל לאכול, צ"ל כיון דעל כל כזית מקרי דהוא יכול לאכלו.

ואולי דוקא זקן או חולה דמעת הקרבת הקרבן לא הי' ראוי לאכילה ואין לו זכות כלל, אבל אם בעת הקרבה יכול לאכול כזית, אז אפי' אחרי שאכל ואין לו אפשרות לאכול יותר, מ"מ יש לו אפשרות גם אז להאכיל לאחרים, ולפי"ז אי"צ אלא שיהי' לו זכות אכילה בבשר בשעת הקרבה.

והנה כל האי דינא הוא בכהן שמביא קרבן ויכול לאכול מה שלולא זאת היו אוכלים כהני המשמר, משום דזכותו מפקיע את הכח וזכות של אנשי המשמר, ובזה אינו יכול למסור זכותו אלא כשהוא ראוי לאכילה, אבל ישראל שמביא קרבן דאין כלל זכות בו לאיש אחר ודאי יוכל תמיד להאכיל למי שרוצה, אפי' אם בעל הקרבן זקן או חולה.

אמר רב ששת אם היה כהן טמא בק"צ נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר וכו' לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר. אין לומר דבטהור היה עבודתה לכהן העובד, דהא גם לו אין זכות לקבל חלק יותר מכל הכהנים, אלא דהחידוש הוא כמש"כ הרא"ש בשטמ"ק דהו"א דיהיה שייך לכל הכהנים, דכיון דאין בני משמר טהורים לא יהיה להבע"מ זכות מיוחד, דאין עליהם לבד שם אנשי משמר דהא אינם ראויים לעבודה.

ומהא דנותנו לכל כהן שירצה חזינן דמה דהזוכה בפייס בקרבן ציבור הו"ל זכות ממש ששייך למסור את זה לאחר, דלכאורה יש סברא לומר דבשלמא מה דכהן יכול למסור קרבנו לאחר מפני דהוא דין בעלות כזה לענין הקרבה כן יכול למסור לאחר. משא"כ כהן בק"צ הא אין לו בעלות יותר מלכל הכהנים, וכל זכותו הוא מדין אנשי משמר שהוא א' מהם א"כ לא שייך שיתן לאחר, ואפילו אם יתן לכהן אחר שבאותו משמר לכאורה היה סברא שלא יהיה לו.

ובכה"ג דיכול למסור לאחר כשהוא אונן, כתב רש"י דמיירי שיש לו קרבן של עצמו, ואע"ג דהא הכה"ג יכול להקריב תמיד בכל עת שירצה כדתנן ביומא דף י"ד כה"ג מקריב חלק בראש, אלא דזה אינו מדין בעלות, דרק מה דמקריב קרבן עצמו יכול גם למסור לאחר, אבל את זכותו בתור כה"ג לא שייך למסור לאחר. [ועיין בשטמ"ק בשם הרמ"ה דמפרש בקרבנות אחרים לא בשל עצמו].

ולפירש"י אפשר לבאר דברי הגמ' להלן דאמרינן ס"ד כי חייס רחמנא עליה דכה"ג לקרובי הוא אבל לשוויה שליח לא מצי משוי, וצריך ביאור מ"ש מתמיד דכיון דיש לו זכות יכול למסור, ולהנ"ל אפשר דהוי ס"ד דזה דיכול להקריב אונן הוא מדיני כה"ג, ומה שיש לו זכות בתור כה"ג להקריב זה הוא לא יכול למסור לאחר, וכמו דאינו יכול למסור כחו להקריב חלק בראש, וע"ז אמרינן דיכול משום דסוף סוף מה דיכול להקריבו הוא לא משום זכותו בתור כה"ג, דהזכות הוא משום שהוא בעל הקרבן, אלא דבתורת כ"ג יש לו ההיתר להקריב, וכיון דהוא בעל זכות בזה שייך למסור בעלותו לאחר, וגם לשון הגמ' כי חס רחמנא עליה אפשר להתפרש כן. (מהדו"ק)

תוד"ה אכילה גסה. וי"ל דהתם לא קאמר דיצא אלא דלא מיקרי רשע. צ"ב אם לא יצא משום דאין זה אכילה א"כ למה לא הוי באמת רשע, הא הו"ל כאילו שרף את הפסח ומפסיד קדשים, וגם למה אומר דלא קיים מצוה מן המובחר אבל מצוה קיים דאיזה מצוה קיים כיון דאי"ז אכילה, והראוני דבתוס' פסחים דף ק"ז ע"ב ביארו דקיים מצות הבאת פסח דאכילתו אינו מעכב, ומ"מ קושיא הראשונה עדיין קשה [והראוני מש"כ בבית הלוי חלק ג' סי' נ"א אות ד'].

תוד"ה לבעלי מומין. בדברי התוס' עי' במהדורא בתרא ובפנ"י שנתקשו דהא יש דין דכל מי שחולק בבשר חולק בעור, וא"כ כאן דלהטמאים אין זכות אכילה בבשר בודאי שייך העור רק לבעלי מומין הטהורים. ובשטמ"ק בשם רמ"ה לעיל לענין זקן או חולה מבואר דלא גרס רק עבודתה לאנשי משמר, וכתב דעורה יהיה באמת שייך להכהן העובד מטעם דלהכהן המקריב לו יהיה, ורק לאכול אינו יכול, מבואר דעור מגיע לו מצד דהוא המקריב, נמצא שיש שני דרכים לזכות בעור, א' מטעם דהוא מקריב, ב' מטעם זכות אכילה, ובחולה או זקן יש לו מטעם דהוא מקריב, וצ"ל דזכותו של בעל הקרבן המקריב עדיף מאנשי משמר דזכותם לאכילה הוא רק משום דאין אפשרות לאכול להכהן המקריב שהוא חולה, וממילא נשאר להם, אבל אין להם זכות אכילה בעיקר דינם, ורק דיש להם זכות נגד כל שאר המשמרות, אבל נגד בעל הקרבן אין להם זכות, אלא דכיון דהוא אינו אוכל ולא מצי משוי שליח לכן הם אוכלין ולכן נשאר למקריב זכות בעור, וה"נ בטמאים אין לבעלי מומין זכות אכילה על חלק התמימים, אלא כיון דא"א לאכול להטמאים התמימים אוכלים הבעלי מומין, נמצא דזכותם על חלק התמימים הוא רק נגד שאר משמרות, לזה הקשו התוס' דלמה לא יקבלו גם הטמאים חלקם בתור מקריבים.

והנה ברמ"ה בשטמ"ק בהא דכהן גדול עבודתה ועורה לאנשי משמר הוכיח דכיון דאין לו לאכול אין לו בעור, ולכאורה סותר דבריו מש"כ בחולה או זקן, דאע"ג דאין להם לאכול מ"מ העור שלהם.

והנה בביאור דברי הגמ' דאם היה כה"ג אונן נותנו לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, נחלקו רש"י והרמ"ה, דרש"י מפרש דמיירי ביש לו קרבן שלו להקריב, משמע דכשאינו בעל הקרבן אין לו כח למסור, אע"ג דכה"ג מקריב בראש כדאי' ביומא דף י"ד, מ"מ אינו יכול למסור כחו לאחר, [וצריך טעם למה, דאם נימא דצריך לזה בעלים ממש, א"כ למה כהן טמא מהמשמר יוכל למסור לכל כהן שירצה בקרבן ציבור], ומהרמ"ה משמע דמיירי בסתם קרבן וכ"ג מוסר לאחר להקריב ועבודתה ועורה לאנשי משמר, אע"ג דאין לו דין בעלים להקרבה, ואף כשהקריב בעצמו אינו נוטל כל הקרבן אלא דנוטל חלק בראש כמו שהוכיח הרמ"ה כאן. [ומזה ראיה דמיירי בסתם קרבן, דאילו קרבן עצמו ודאי לוקח הכל דלא גרע מכל כהן המקריב]. והנה כל אנשי משמר יש להם דין כהן המקריב, אלא דיש דין מיוחד לכה"ג שמקריב בראש ונוטל חלק בראש, אבל דינו הוא כאנשי משמר, ולכן אפשר דלענין עור יש לזכות או בתור כהן המקריב, וזה מצד ההלכה דלהכהן המקריב לו תהיה, או מצד אכילתו שלו דלמי שיש זכות אכילה זוכה גם בעור, ולכן אפשר דכ"ג נהי דיכול להקריב, מ"מ לא נכלל בהפסוק לכהן המקריב לו תהיה, דזה קאי על כל המשמר דיש להם דין כהן המקריב והוא כעובד בשביל המשמר, אלא דיש הלכה מיוחדת דנוטל חלק בראש, וכשהכה"ג אינו מקריב לא נקרא שמוסר כחו לאנשי המשמר אלא דממילא כיון שאינו רוצה להשתמש בזכותו נשאר שלהם, א"כ הא דנוטל חלק בראש הוא דין מיוחד בזכות כה"ג דיש לו זכות הקרבה בראש ויש לו זכות ליטול חלק בראש, וכיון שכן אין לו במה לזכות את העור דאין לו זכות אכילה ומכח דין כהן המקריב הא אין לו זכות, שעי"ז יהי' לו אכילה או עור, [ויהיה קצת נפק"מ אם אחרי ההקרבה הורד מדין כה"ג, דאם נימא דזכותו בהקרבנות שהקריבו הוא מדין כהן המקריב א"כ גם עכשיו יקבל חלק בראש [אמנם ג"ז אינו ברור דאפשר דכהן המקריב דיש לו זכות אכילה הוא כ"ז שיש לו דין מקריב, ואם כעת אינו ראוי להיות מקריב אולי אין לו], אבל אם זה מחמת שכה"ג נוטל חלק בראש א"כ עכשיו הא אינו כה"ג ולא יקבל].

וכן מסתבר בקרבן ציבור שכהן שזכה בפייס מ"מ אין לו דין כהן המקריב יותר מכולם לענין זכות האכילה, והכה"ג דינו כא' שזכה בפייס ואין לו דין כהן המקריב, ויש רק להסתפק אם יש לו דין כאנשי המשמר לענין שיהיה לו לפחות חלק בעור כמו לכולם אע"ג דאינו ראוי לאכול, או דילמא דאין לו דין כאנשי המשמר לקבל אפילו חלק כמו הם, דכל זכותו הוא רק מדין כה"ג דנוטל חלק באכילה, וכשאינו נוטל חלק בראש באכילה דאינו ראוי לאכול אין לו בעור כלום. ולהנ"ל לא קשה מחולה או זקן, דחולה או זקן יש לו דין כהן המקריב וזוכה מחמת זה בעור משא"כ כה"ג כמש"נ. (מהדו"ק)

מתני'. הי' מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו. והיינו דאין כבר מי שיתכפר, ומבואר מזה דגם החומש אינו אלא לכפרה דלכן כל הכסף ינתן לבניו, ואע"ג דאמרינן לעיל דף ק"ד ע"ב דהחומש הוי ממונא ויורשים אותו בני הנגזל היינו כשהנגזל חי או דגזל מי שיש לו יורשים והוי ממונא, אבל גזל הגר שהכל הוא ענין כפרה גם החומש כן ומ"מ אין החומש מעכב הבאת הקרבן, אבל בגזל מי שיש לו יורשים, חיובו להחזיר ליורשין אינו דין כפרה על הקרן וגם לא על החומש, ומאי דאמרינן לעיל דף ק"ד ע"א כיון דבעי כפרה, היינו דהקרן מעכב שיהי' לו כפרה ע"י הקרבן.

מתני'. נתן את הכסף לבני משמר ומת אין היורשין וכו' שנאמר ואיש אשר וכו' לו יהיה. והנה בגמ' אמרינן דכסף מכפר מחצה, וא"כ אף אם יודע בודאי שלא יוכל להביא אשמו מ"מ מחוייב להתכפר ע"י נתינת הכסף לכהנים, וא"כ למ"ל לקרא, ולא משמע דמזה הפסוק ילפינן דכסף מכפר מחצה, דהא האי קרא לא מיירי רק בגזל הגר, ועוד דמלשון הגמ' משמע דמהא דלא יכולין להוציא דייק דכסף מכפר מחצה ולא מקרא.

ואפשר לומר דכשמחזיר לכהן זוכה בשביל כל המשמר ונתקיים כבר השבה, ובלי קרא הו"א דכיון דאמרינן דכל כהן שבמשמר צריך לקבל מזה חלק שו"פ וזה ממון גבוה דלכן אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, א"כ כל זמן שלא נתחלק וקיבל כל כהן חלקו ס"ד דאין עדיין כפרה, ולפי"ז היה יכול לחזור ולתבוע היורש את הכסף, וע"ז הוא דמביא קרא דאיש אשר יתן, דתיכף בנתינתו להכהן נתקיים כבר מצות השבה וכבר זכה כל כהן בחלקו ולכן אין היורש יכול להוציא, ואפילו אם בלא זה הוי ידעינן שאין יכול הגזלן עצמו לחזור ולתבוע כספו, היינו כיון דמוטל עליו להתכפר ונתן את זה זוכה בזה הכהן כדי לחלק ולגמור הכפרה, אבל אם מת בינתיים כיון שעוד לא נתכפר ס"ד דיחזירו, וע"ז ילפינן דתיכף בנתינתו לכהן חל כבר כפרה וזכה כל אחד בחלקו, ומ"מ אי לאו דמכפר מחצה לא הי' שייך שנפרש הגזה"כ דיועיל כשמת כיון דלא הוי כפרה יכול לחזור אפי' אם זה כאילו כ"א כבר קיבל חלקו, וע"ז הוא דאמרינן דכסף מכפר כבר ושייך שפיר גזה"כ דבנתינה לכהן א' מהמשמר נתקיים כבר הנתינה אע"פ שעדיין לא חלקו. (מהדו"ק)

נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולים להוציא מידם. וכתב במאירי דאפי' אם הגזלן קטן ונתן לכהנים ומת אין יכולים להוציא מהכהנים אע"פ שאין מתנתו מתנה, וכן הוא ברמב"ם בפ"ח הי"א מהל' גזו"א, וצריך טעם א' איך לקטן יש דין גזלן להתחייב כפרה, והב' למה באמת זכו כיון דאינו יכול להקנות, ואע"ג דגזילה קיימת מ"מ הא במיתת הגר כבר נעשה הפקר ומה שייך חיוב השבה, אלא דמצד הדין נהי' הפקר ומציאת קטן אינו אלא מפני דרכי שלום מ"מ איך מותר להם לקחת ממנו, וכשמת לכאורה שייך ליורשי הקטן. ועי' בחזו"א סי' כ' ס"ק כ' מה שהביא מקור להרמב"ם ממדרש רבה פ' נשא ומש"כ בזה.

בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר. אבל בגניבה כתב הרשב"א בשם הראב"ד דלגר עצמו משלם כפל ולא חומש, ומבואר דמיירי דהודה בחיי הגר דאל"ה מאי שייך לשלם חומש לגר, וכשמת הגר משלם חומש דעכשיו ממון המשתלם בראש הוא כיון דאיסתליק כפל מוריש חומש, וחזינן מזה דאין מה שחל עליו חיוב כפל פוטר מחומש, אלא דמה דמחויב כעת בפועל כפל הוא הפוטרו מחומש, ובגר שמת דכעת אין חיוב כפל דלא זכתה התורה כפל לכהנים ממילא מחויב בחומש, ואפשר לומר בתרי אופנים, א' דכמו בהודה לאחר מיתת הגר דלא נתחייב להגר חומש דהא כ"ז שלא הודה אין כלל חיוב דחומש והחיוב נתחדש בהודאתו לאחר מיתת הגר מה דלא נתחייב לגר מעולם, ה"נ אף דנשבע והודה בחיי הגר ומת הגר אז חיוב חומש דנתחייב הוא חיוב חדש ואינו אותו חיוב חומש מחמת דנתחייב קודם להגר, דאף דנתחייב חומש להגר אבל כשמת חל חיוב חומש חדש לכהנים, דחיוב חומש דמחמת הודאתו אינו צריך דוקא לחול בשעת הודאתו, אלא דהודאתו נותנת בו דין שיוכל להתחייב חומש כשיתבטל חיוב הכפל, ולפי"ז אף אם היה דין דלגר אין אפשרות לחיוב חומש מ"מ לכהנים יהיה חיוב חומש ולא מדין ירושה מה שהי' חייב להגר, ומ"מ הסתפקו בגמ' דאולי זה מדין ירושה, דהיינו דיורשין את הגזילה שמזה יהי' חיוב חומש, או כיון דגם לגר עצמו אם היה ממון המשתלם בראש היה מוסיף חומש והם יורשים דינו דאם לא יהיה ממון המשתלם בראש יתחייב חומש, וכיון דלהם אין חיוב כפל והוי ממון המשתלם בראש חייב חומש להם, ולפי"ז אין יורשין הממון אלא יורשין דינו, ויש לעיין דהא ודאי אם ישלם כפל להגר בחייו או שימחול לו הגר הכפל לאחר העמדה בדין ודאי לא היה שייך לומר שיתחייב חומש של הקרן לאחר מיתתו, דהא יש חיוב כפל ונשתלם, א"כ נהי דגבי קרן חידשה התורה השבה אע"ג דלולא זאת לא היה שייך חיוב כזה, אבל לגבי כפל דלא חידשה התורה להחזיר לכהנים, למה לא נימא דהוי כנשתלם בזה שמת הגר ואינו שייך להתחייב חומש.

וע"כ צריך לומר דס"ל להראב"ד דכיון דלא חידשה התורה ליתן לכהנים הו"ל כאילו אין חיוב כפל כלל ולא כנשתלם, אבל שיטת המאירי דבמיתת הגר זוכה הגזלן בין בקרן בין בכפל כל המחזיק בנכסיו, יתכן דהוא סובר דכיון דנתחייב כפל כבר א"א להתחייב חומש, ובמיתת הגר הוי כמחל הכפל דלא יתחייב כבר חומש. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה הכסף. הא דהוצרך רש"י לזה שזכה, דבל"ז הי' צריך להיות הפקר כיון דהגזלן נתחייב לשלם את החפץ, ועכשיו כשמת בלי שהחזיר אע"ג דלא צריך כבר כפרה מ"מ למה יזכו בניו, לכן כתב רש"י דכבר זכה בו קודם רק הי' חיוב משום כפרה, וכשמת דאי"צ כפרה הרי הוא של יורשיו. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א