אילת השחר/בבא קמא/קה/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
שיטה מקובצת
מהרש"ל
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png קה TriangleArrow-Left.png ב

דף ק"ה ע"ב

נשבע עליו מהו וכו' מילתא דאיבעיא לי' לרבא פשיטא לי' לרבה דאמר רבה שורי גנבת וכו' שומר חנם אני עליו חייב שהרי פטר עצמו מגניבה ואבידה וכו'. ופסק הרא"ש דלכן אין לו כפרה עד דיהיב דמי חמץ מעליא, וכן הוא ברמב"ם פ"ג הל"ה מהל' גזילה דחייב לשלם קרן וחומש ואשם, ובמשנה למלך הקשה מלקמן דף ק"י ע"ב דמבואר בגזל הגר חמץ ועבר עליו הפסח דמחזיר לכהנים החמץ וא"צ ליתן להם דמיו אם יורשין הוו כמו שהי' מחזיר לו גם אם הי' חי, וכן הרמב"ם עצמו פסק בפ"ח הל"ח דכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנה הן וכו' ואילו הי' הגר קיים הי' אומר לו הרי שלך לפניך, הרי דאפשר להפטר בהחמץ אע"פ שנשבע עליו.

ועי' בחזו"א (ב"ק סימן כ' ס"ק י"ד) דרוצה לומר דמיירי דנשבע לפני הפסח לכן אומר הרי שלך לפניך, ומבאר דבנשבע לפני הפסח ע"כ סיבת שבועתו מפני אהבת החמץ עצמו וזה גרם חטא לכן סגי בתשלום החמץ, משא"כ בנשבע לאחר הפסח סיבת חטאו דרוצה לכפור חיובו שאם יגנב לכן לא סגי בהחזרת החמץ שעבר עליו הפסח, ומה שמבואר בירושלמי דבנשבע לפני הפסח מחזיר חמץ יפה פליג אגמרא דילן, וביאר דא"כ בשורי גנבת באמת יפטר בהחזרת השור ולא יתחייב לשלם חובו עבור כפירת חיובו באונסין, וצ"ע לפי"ז למה הרמב"ם לא הביא דין דרבה דבשורי גנבת, דאז הרי סגי בהחזרת השור משא"כ בחמץ לא סגי בהחזרת החמץ.

ועי' בספר שערי יושר בסוף הספר דביאר דבנשבע לאחר הפסח עיקר תביעת התובע הוא האחריות דאונסין וע"ז הולך השבועה לכן לא סגי בהחזרת החמץ, משא"כ לפני הפסח עיקר תביעתו עצם החמץ לכן סגי בהחזרת החמץ, ולסברתו גם בשורי גנבת עיקר תביעתו היא השור, לכן לא מתייחסת שבועה על מה שהוא חייב אונסין, וגם הוא מפרש דסוגיא דדף ק"י מיירי בתבעו לפני הפסח ונשבע ולכן סגי בהחזרת החמץ וכן פסק הרמב"ם בפ"ח הנ"ל, אבל בפ"ג מיירי בנשבע לאחר הפסח ולכן לא סגי בהחזרת החמץ, וגם הוא נתקשה בדברי הירושלמי ורצה להגיה.

ולולא שאיני כדאי הי' נראה דבאמת לכו"ע סגי תמיד בהחזרת החמץ, דמש"כ הרא"ש וכן הרמב"ם בפ"ג מגזילה דצריך להחזיר הדמים, היינו היכא דאין לו החמץ, ואע"פ שזה פשיטא, דהא גם אם לא נשבע מחויב להחזיר דמים אם אין לו החמץ, מ"מ איכא חידוש דחייב לשלם מדין כפרה על השבועה ולכן יתחייב גם אשם, והרא"ש לא הזכיר רק ענין כפירה דנפק"מ גם בזמנינו, דאילו לא הי' ע"ז חיוב שבועה כיון שנשבע על חמץ כשהוא כבר אסור בהנאה, א"כ ישאר חיובו רק מחמת גזל שעבר עליו הפסח דאין חייב מדין כפרה, ואין עיקר חידושו דחייב דמי חמץ מעליא, אלא החידוש דחייב מדין כפרה, והרמב"ם כתב לחדש דחייב גם חומש ואשם, דדין כפירת ממון על השבועה הזאת, ואיה"נ אם החמץ בעין יתן החמץ, ואפשר דגם חומש כיון דחשבינן החמץ כמו אם לא הי' אסור בהנאה, וכן הוא בסוגיא דגזל הגר וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ח מגזילה.

ודין הירושלמי ג"כ לא סותר דגם בנשבע לפני הפסח יצטרך ליתן חמץ יפה [האי לישנא דחמץ יפה הוא לאו דוקא, דהא אינו מחויב ליתן דוקא חמץ, אלא הכונה תשלומין, והיינו דמדין שבועה הוא מחויב התשלומין], ואינו חולק על הגמ' שלנו, דגם לגמ' דילן יש אותו דין בין אם נשבע קודם הפסח או לאחר הפסח, דמדין כפרה על השבועה צריך להחזיר דמים אם אין החמץ, אלא דבנשבע לאחר הפסח הי' מספקא לרבא דאולי לא שייך לחייבו על שבועה כזאת דלא נקרא כפירת ממון, ולזה פשטנו דזה ג"כ הוי כפירת ממון ודינו כמו בנשבע לפני הפסח, ולפי"ז תמיד אם יחזיר הדבר שכפר כגון החמץ או השור שתבעו שגנב יצא בזה ידי הקרן, ולא הוצרך הרמב"ם להאי דינא דשורי גנבת, דהא הוא אותו דין כמו בחמץ שנשבע עליו.


דאמר רבה שורי גנבת וכו' ש"ח אני עליו וכו'. מבואר דבמה שכופר חיובים של אונסין מקרי כפירת ממון וחייב שבועה וכן קרבן שבועה אם יתברר ויודה ששיקר, וצ"ע דאיך נתמעטו כפירת גזילת קרקע משבועה, הא נהי דאינו מחויב עבור הקרקע, יתחייב עבור כפירת חיוב אונסין שבזה, והעירוני דקרקע אינה נגזלת, אמנם העירו דלפי"ז למה צריך קרא דקרקע אינה נגזלת, דהא כיון דנתמעט קרקע משבועה וע"כ יש בזה גם כפירת אונסין ולמה פטור וע"כ דקרקע אינה נגזלת, אולם הי' אפשר לדחות דאולי על קרקע אין נשבעין רק באופן של תביעה לא של גזילה, ובעיקר צ"ע דהא גם עבדים נתמעטו משבועה, והא שיטת הראב"ד בפ"ט מגזילה הל' י"א דעבדים אע"פ דאין נגזלין מ"מ אם מתו חייב הגזלן באחריות, ועי' בחדושי ר"ח הלוי דביאר סברת הראב"ד וכ' הא להראב"ד גזל עבדים חייב באונסין וא"כ למה פטור משבועה, ואין לומר דדמי קרקע כקרקע ודמי עבד כעבד, דהא הראב"ד פליג בזה על הרמב"ם בפ"ה מטוען ונטען וס"ל דדמי קרקע אינה כקרקע, א"כ איך יצויר שאין נשבעין על תביעת עבדים.


שואל אני עליו. יש לעיין כיון דקיימא באגם וע"כ מיירי דטוען דיש לי עדיין זכות להשתמש בו, דאל"כ אין נפק"מ במה דפוטר עצמו ממתה מחמת מלאכה, דהא אין לו כבר רשות לעשות בה מלאכה ולא יפטר אם תמות מחמת מלאכה, וע"כ דטוען דעדיין יש לו רשות לעבוד בה, ומזה יהיה ראיה דמה דכופר לו ורוצה להשתמש בו נגד רצון הבעלים אין כאן כפירת ממון, דאל"כ מה צריך לטעם דפוטר עצמו ממתה מחמת מלאכה, תיפו"ל דרוצה לגזול שור לתשמישו על זמן מסוים, וע"כ דזה לא נקרא כפירת ממון, ובתובעו שורי גנבת והוא מודה שהוא שומר עם קבלת כל מיני אחריות, והנפק"מ יהיה בזה שגנב חייב כפי שעת הגניבה משא"כ קבלת אונסין דשומרים הוא כשעת האונס, משמע מסוגיין דאין זה נקרא כפירת ממון להתחייב ק"ש, דאל"ה למה אמרינן דכל הטעם דשואל אני עליו חייב משום דפוטר עצמו ממתה מחמת מלאכה, והא הי' יכול להשמיענו רבותא יותר, דמה דתובעו כפי שעת הגזילה והוא כופר לו וטוען דהוא שואל וחיובו כמחיר של שעת האונס ואפשר שיוזל אז, לכן יהי' חייב ק"ש, הרי ע"כ מזה דאין זה כפירת ממון.

והנה בקצוה"ח סי' פ"ז ס"ק א' הסתפק אם תבעו שאלת שתי פרות והודה אחת שאולה ואחת שכורה דכופר חיובי אונסין על אחת, אם חייב שבועת מודה במקצת, ורוצה להוכיח מהא דשורי גנבת, שומר חנם אני עליו, דמבואר דזה כפירת ממון היכא דקאי באגם, וממילא יתחייב שבועה ג"כ, דכמו דהוי ממון לענין שחייב ע"ז ק"ש ה"נ הוי ממון שיתחייב ע"ז שבועה, ולבסוף דחה דבגנב שיש כבר חיוב אונסין משעת הגזילה וההוא טוען ש"ח אני עליו דכופר חיוב שיש כבר הוי שפיר כפירת ממון, משא"כ שומרים דפסקינן דמשעת אונס ופשיעה נשתעבד ואין לו עדיין ממון גם לפי תביעתו שנאמר שכופר אותו.

והנה לדבריו בטוען גנבת, הוא תובעו אתה חייב כבר חיוב אונסין, וכשמודה דהוא שואל דאין עדיין חיוב אונסין, א"כ אפילו דבשביל זה לבד א"א להחשיבו כפירת ממון אלא מה דפוטר עצמו במתה מחמת מלאכה כיון דסו"ס למעשה לא יהיה שום נפק"מ, אבל כיון דיהיה נפק"מ דאם הוא גנב יתחייב כשעת הגניבה ואפילו אם יוזל ישלם כדמעיקרא, ולפי טענת הנתבע ישלם כשעת האונס הוי כפירת ממון, ולדבריו יקשה דאף אם יהיה חייב בכל האונסין כמו בגנב, מ"מ יש כאן כפירת ממון, ולמה צריך הגמ' לומר הטעם משום דכשטוען שואל אני פוטר עצמו ממתה מחמת מלאכה וכן בשומר שכר, תיפוק לי' דפוטר עצמו דאינו חייב עדיין כ"ז שלא פשע.

ובשלמא בלי סברת הקצוה"ח אפשר לומר דההפרש הזה לבד אינו כפירת ממון, דהא בעצם החפץ הוא מודה לו, ואע"ג דיכול להיות שיוזל מ"מ יש כאן הודאה על החפץ, ורק בכופר אחריות אונסין הו"ל כפירת עצם החפץ דזה גופא מזכותו בהחפץ והו"ל ככפירת כל החפץ, אבל לדברי הקצוה"ח הו"ל כפירת אחריות אונסין דאינו מודה לו כלל שיש כבר חיוב אונסין רק לכשיקרה אונס יתחדש חיוב אונסין, ונהי דאם לא היה יוצא שום נפק"מ למעשה לא שייך לקרוא לזה כפירת ממון, אבל כיון דיוצא גם נפק"מ למעשה אם יוזל, הו"ל ככפירת כל האחריות דהוי כאילו כופר כל החפץ, א"כ אף אם שומר חייב בכל אונסין ג"כ היה צריך להיות כפירת ממון, ויש לדחות דאולי רבה יסבור דמשעת שאלה חייב באונסין וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' שאלה, לכן איצטריך לטעם דפוטר עצמו במתה מחמת מלאכה וכן בשאר אונסין ביתר השומרין.

והנה יש לעיין מה נקרא כפירת ממון בטוען שורי גנבת והוא אומר ש"ח או שואל, אם כיון דכל מה דהוי כפירת ממון משום שמכחיש החיובים הוי רק גזילת החיובים או גזילת כל החפץ. ואם נימא דהוי רק גזילת החיובים, א"כ למה משלם חומש משיווי השור, והלא אין כאן גזילת שור אלא גזילת אחריות, וא"כ נשום כמה ההפרש בין שור עם האחריות לשור בלי אחריות ומזה ישלם חומש, ולא משמע דכך נשום ומזה יתן חומש.

גם יש לעיין להמבואר בב"מ דף מ"ח דשבועת הפקדון אינה אלא א"כ ייחד כלי וכופר לו הכלי דהטענה והכפירה על דבר בעין לפי רש"י ותוס' שם, [ועיין ריטב"א בשטמ"ק שם שחולק], וא"כ אם הכפירה הוא האחריות הלא חסר יחוד כלי, [וכעת נדפס ספר מגנזי הגר"ח, הערות שהעתיקו מהגר"ח, ושם כבר הק' קושיא זאת. והנה בתוס' הרא"ש ב"מ דף נ"ד ע"ב כתב בחד תירוצא דחומש כיון דאתי מכח פקדון כפקדון דמי, וכוונתו דצריך לתבוע תביעה מכח דבר שהוא בעין. ולפי דבריו בתירוץ זה לא קשיא]. וע"כ צ"ל דבזה שהוא תובע שאתה חייב באונסין והוא כופר, הוי כפירה על כל השור והוי שפיר תביעה על דבר בעין ולכן חייב דמי השור, וצ"ל דגם בנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח דמסקינן לרבה דחייב ק"ש, דגם שם חומש ישלם מדמי חמץ מעליא, דזה שתובעו תביעת אונסין על החמץ הו"ל כאילו החמץ שוה כסף.

וכן יש להוכיח מחידושי הגרעק"א החדש דהקשה כיון דלענין ק"ש מה שאפשר שיגנב הו"ל תביעת ממון, אע"ג דבפ"ק דפסחים דף ה' ע"ב מבואר דכשאיתיה בעינא לא הוי כממון משום דאילו יגנב חייב, אף לר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי, א"כ כיון דמכח אילו מיגנב מיקרי כפירת ממון, כ"ש משביע ע"א דיכול להיות שלא ישבע הנתבע ועי"ז יזכה התובע בממון, דצריך להיות חייב קרבן שבועת העדות, והנה אם החיוב ק"ש הפקדון בשורי גנבת והוא אומר ש"ח אני עליו הוא מפני שתביעת האונסין הוא הכפירת ממון ולא עצם השור, מה קשה לו, דהא בשבועת ע"א הא בעצם יש לו כל הממון אלא דיכול להיות שהוא ישבע לשקר וב"ד לא יוכלו לחייב אותו, א"כ מה שייך לקרוא לזה ממון, דהא הוא רוצה את כל הכסף וע"י הע"א אם היה מעיד לא היה לו כל הכסף רק היה לו אפשרות אולי לא ישבע, וספק זה, הלא זה לא תביעתו, ותביעתו היא כל הממון, דזה שייך רק אם תביעתו שמגיע לו ספק ממון, אבל מה שאם הע"א יעיד יהי' ספק שיתכן שיקבל ממון זה לא מקרי תביעה של ספק ממון. הרי דהגרעק"א תופס דגם כאן אין החיוב בעד כפירת והפסד האחריות אונסין דזה ספק ממון, אלא בעד הפסד כל החפץ אע"פ שהוא ספק, לכן קשה לו דגם בשבועת העדות נימא כן.

אמנם אף לפי מה שביארנו ג"כ יש לתרץ קושיתו, דסו"ס כיון דלענין שבועת העדות חייב רק אם ע"י עדותו היה זוכה בממון, א"כ אף אם רואים מסוגיין דספק שמא יגנב חייב, היינו משום דתביעת חיוב אונסין הוי כתביעת כל החפץ, אבל לענין שבועת העדות דצריך שעדותו תועיל לחייבו מה שיוצא לפי עדותו, ולפי עדותו הא צריך לקבל ממון ודאי, וע"ז הוא דפליגי אם לענין שבועת העדות סגי מה שעדותו אולי תועיל שיצא מזה ממון ודאי והו"ל כאילו הפסידו הממון הודאי שהיה מקבל אם לא ישבע, ואינו דומה להא דכופר חיוב אונסין כמשנ"ת, ולהמבואר אין לחלק אם כבר נתחייב באונסין אי בשעת האונסין יתחדש החיוב תשלומין כמו שמשמע מהקצוה"ח, דהא ודאי דבהדבר יש לו כבר דינים שיתחייב כשיהיה האונס, ובשלמא אם התביעה היתה אתה חייב לי אחריות, שייך לחלק דבשורי גנבת תובעו אחריות דכבר חייב לו משא"כ בתובעו אתה שואל, אבל אם המדובר לענין החפץ, שהחפץ עם חיוב אונסין הו"ל גזילת חפץ ותביעת חפץ כזה שייך שבועה, אין לחלק בין אם יש כבר חיוב אונסין או לכשיקרה האונס, דסוף סוף בהחפץ יש חיובי אונסין והו"ל כפירת ממון ושייך חיוב שבועה.


ב) ובדף ק"ז ע"ב תוד"ה כגון מבואר דבמה שכופר את הדבר שנאבד מ"מ כיון שמחייב עצמו בדמים אין זה כפירת ממון להתחייב ע"ז ק"ש הפקדון. ולכאורה זה דלא כהריטב"א בשטמ"ק ב"מ דף מ"ח דכתב להדיא דיהיה חייב ק"ש בכה"ג שמודה בחיוב תשלומין וכופר עצם החפץ. ועיין בקצוה"ח סי' ע"ג ס"ק ב' שהביא ראיה מתוס' ריש ב"מ דבתובע כל א' שמגיע לו המקח אז נאמן המוכר בתור ע"א לחייב את השני שבועה דאורייתא, אע"ג דאין השאלה אלא על החפץ דהא נקיט זוזי מתרווייהו וכל הדו"ד אינו אלא על החפץ, עיי"ש שכ' דזה נקרא כפירת כל החפץ והוי כפירת כל שוויו, וא"כ כיון דמחייבינן ע"ז שבועה דאורייתא ודאי שייך ג"כ חיוב קרבן שבועה, כמו שכתב הקצוה"ח סי' פ"ז סק"א דחיוב שבועה וקרבן שבועה ושבועת העדות בכולם בעי כפירת ממון, ולמה כ' התוס' כאן דיפטר מק"ש אם לפי דבריו חייב בתשלומי דמים אע"ג שכופר את החפץ.

ואפשר לומר דבתובע חפץ שזה בעין והוא טוען דאינו של התובע שייך ע"ז חיובי שבועה, דהא אם לא ירצה לישבע יקבל התובע את החפץ נמצא דיש בזה כפירה על החפץ, משא"כ בתובע חפץ והשני טוען נגנב או נאבד ומחייב עצמו בתשלומין דע"ז לא שייך חיוב שבועה דמה יהיה אם לא ירצה לישבע ג"כ ישלם רק דמים, [והא דנשבע שבועה שאינה ברשותו בהא דב"מ ל"ד ע"ב אינו אלא מדרבנן וינדוהו, אבל מדאורייתא לא שייך חיוב שבועה כזה], ולכן גם ק"ש לא שייך כיון דתביעה כזה לא ניתן ליתבע בב"ד וכל זה בא ע"י הודאתו בתשלומין, ולפי"ז מש"כ התוס' דאינו כפירת ממון כוונתם דעל מה ששייך תביעה דהיינו על הדמים, אינו כופר, ועל מה שכופר לא שייך ליתבע בב"ד, כיון שמודה בהחיוב אין כאן כפירת ממון, אבל בגוונא דב"מ דף ב' הוי כפירת ממון ויתחייב קרן וחומש ואשם כיון דהחפץ לפנינו ואפשר לזכותו בדין, ומ"מ צ"ע דהא לגבי חיוב קרבן שבועת הפקדון לא צריך שבועת ב"ד, ואם זה כפירת ממון למה לא יתחייב קרבן. ואע"ג דיש לחלק דתביעה כזאת ששייך לחייב שבועה בב"ד חייב אף בכפר חוץ לב"ד, משא"כ היכא דלא שייך כלל להשביע בב"ד, והא דמבואר בדף ק"ג בתוס' דבפחות משתי כסף חייב ק"ש הפקדון, יש לחלק כמש"כ, וכאן דלא שייך כלל שבועה על תביעה כזאת לא שייך גם קרבן.

אבל אפשר עוד לומר דהתוס' לא פליגי עם הריטב"א מטעם אחר, דהנה הריטב"א בב"מ הא מיירי דתובעו שייחד לו כלי להלוואתו והוא מודה בההלואה וכופר בהיחוד כלי, נמצא דלגבי תביעתו אין כאן הודאה כלל, דמצד הכלי אינו מחוייב לו כלל, אלא דמחוייב הלוואה שאינה תלויה בהכלי כלל, והכלי שהוא תובע כופר לגמרי, ובהא דב"מ דף ב' דהביא הקצוה"ח סי' ע"ג הנ"ל דחייב להכחיש את הע"א בשבועה דתובעים ממנו טלית ומכחיש דהטלית שלו, והא דמחוייב לשלם דמים הוא להמוכר ולא להתובע, ולגבי מה שתובעו הו"ל כפירה לגמרי, אלא דהתובע עי"ז לא יפסיד דיקבל כספו בחזרה, אבל אין כאן כלל הודאה על התביעה דהטלית, ולכן שפיר נשבע ובאופן זה שייך גם ק"ש הפקדון, משא"כ באופן דהתוס' דתובע שור והוא מודה לו שחייב בשבילו דמים, אין כאן כפירת ממון דהא מוכן לשלם לו דמי השור שתובעו, משא"כ בתובעו כלי שייחד הא לא משלם לו דמים בעד מה שמחוייב על הכלי, נמצא דשייך להחשיבו כופר הכלי לגמרי, ולכן חייב ק"ש הפקדון.

וכן יש ללמוד מהרשב"א דגם כשמודה בחיוב מחמת החפץ אבל לא ע"י חיובו האמיתי, אז כל שלא נותן לו את עיקר החפץ שתובע הוי כפירת ממון, דהנה בגמ' דף ק"ה ע"ב פרכינן אתה מכרת לי מאי מודה בעיקר איכא, ומתרץ דמכרתו לי ולא נתתי לך דמים שקול תורך וזיל, והקשה הרשב"א דהא כבר קנה את השור במשיכה ואיך יכול לשלם בהשור, ותירץ שני תירוצים לתירוץ ראשון מיירי דהתנה אתו על מנת שישלם ביומו ולא שילם, לכן יכול להחזיר לו את השור דאין כאן מקח, ועוד תירץ כיון דהלה תובע את השור יכול ליתנו לו אע"ג דתמיד אין יכול לחזור ולהחזיר השור, הרי מבואר דכשיתן לו דבר אחר שאינו מסכים עליו ומגיע לו עפ"י דין דבר אחר הוי כפירת ממון, דאל"כ מאי הוי קשה לי', וצ"ל כיון דאין זה מצד חיובו האמיתי, דבאמת יש עליו חיוב גנב והוא מודה בחיוב מחמת מכירה הוי זה כפירת ממון, ולכן הוצרך לומר הטעם דאין זה כפירה משום דנותן לו מה שהוא רוצה.

ולסברא ראשונה דהרשב"א מיירי בהתנה לשלם ביומו ולא נתקיים התנאי, ומשמע קצת דלולא זאת אע"פ שמחזיר לו השור תיכף דהא קיימינן בהילך מ"מ זה כפירת ממון, הרי דלענין ק"ש הפקדון כל שכופר את הדבר שאליבא דאמת מגיע לו, אע"פ שנותן לו את הדבר אבל לא מודה על תביעתו שמגיע לו הדבר הזה הוי כפירת ממון, וזה באמת חידוש גדול, [ואפשר דסברתו כיון דלדברי הנתבע יכול כל רגע לחזור בו ולא לתת לו את השור, נמצא דכ"ז שלא לקח התובע את השור יש עדיין כפירת השור דאם רצה יוכל לחזור לדבריו, וכן צ"ל בשיטת הרמ"ה בשטמ"ק]. וגם לפי סברתו בתירוץ השני באם מחזיר לו את השור נקרא מודה בעיקר כיון דמסכים לקחת, אבל באופן שאינו מסכים ורוצה דוקא החפץ ויש לו זכות לתבוע דוקא החפץ, נשאר הטעם שזה כפירת ממון מחמת שעל תביעתו האמיתית יש כאן כפירה לגמרי ומודה בעיקר אין כאן. ומ"מ לא דמי למש"כ התוס' בטוען אבד אחר השבועה, דהוי ממש הודאה לגבי התביעה, דהא מחויב מחמת תביעתו דהיכן שורי לשלם דמיו, ואין כאן כפירה וכמשנ"ת.


ג) באור שמח פ"ח מהל' שבועות הקשה על התוס' דף ק"ז הנ"ל דכתבו דבטוען טענה שלפיה חייב דמי החפץ לא נקרא כפירת ממון, דהא נפק"מ לענין אם ישביח, דאם היה מחזיר לו השור אפשר שיתייקר ויהיה יותר שוה ומפסיד לו זה והוי כפירת ממון.

והביא מתוספתא פ"ח דב"ק דמבואר דטוען גנבת והוא אומר תועה בדרך מצאתי וטבחתיו דאם הודה אח"כ שגנבו מחייב קרן וחומש ואשם, הרי דהוי כפירת ממון, ואע"פ שהודה שחייב בתשלומים מ"מ רצה לגזול את החפץ, ומזה מקשה על התוס' בדף ק"ז ע"ב הנ"ל. ולהנתבאר לא קשה מהתוספתא על התוס', דבתוספתא דמיירי דטוען גנבת והוא מודה בחיובו לא מצד גנב, אין כאן מודה בעיקר, אא"כ יתן לו השור וכגוונא דהרשב"א כיון דלגבי תביעתו אינו מודה לו שחייב כלום אלא חיוב אחר הוא דחייב, וכיון שיש נפק"מ לגבי השור ואין כאן מודה בעיקר חייב שפיר ק"ש. ולדבריו צ"ע דלפי"ד מה דיתחייב קרבן שבועה הוא משום דבשעה שכפר היה השור עדיין בעין דלכן הי' אז כפירת החפץ, וזה לא נזכר בתוספתא, דהא בתוספתא מיירי דבאו עדים דגנב ולכן חייב כפל דבאו עדים לפני הודאתו, אבל באם היה בעין בשעת טענתו לא נזכר בתוספתא, וגם למה פשוט להתוספתא דאם הודה קודם חייב חומש ואשם ופטור מן הכפל, דהא הודאתו הצריכה לענין חומש היינו שהיה בעין בשעה שכפר, אבל יכול עדיין להשאר בטענתו דתועה בדרך מצאו וכשיבואו עדים שגנב יתחייב כפל. רק אפשר לומר דהחומש יפטור את הכפל, אבל להטור דלא סובר דהחומש פוטר כפל יקשה. (מהדו"ק)


לימא איבעי לך לאהדוריה. ופירש"י לא הי' לך לאוספו אל ביתך שהרי מכיר היית בו ואין לך גנב גדול מזה. והרשב"א בשם הראב"ד כתב לאו למימרא שהמוצא מציאה צריך לחזור אחר הבעלים ולהוליך אחריו למדי, דהא כתיב ואם לא קרוב אליך ואספתו אל תוך ביתך, אלא שראה שהבעלים מחזרים אחר השור ושואלים אותו והוא שותק. ולכאורה ודאי מחויב לטרוח להחזיר האבידה להאובד, אלא דלרש"י אע"ג דאי"צ להוליך למדי, פירוש דאין חייב באונסין של האבידה עד שתבוא לבית האובד, ורק צריך לשמור לרבה כשומר חנם ולר' יוסף כשומר שכר עד שיחזירנה, מ"מ כיון שיש מצוה והי' יכול לקיים זה ולהחזירה להאובד ובמקום זה הביאה לביתו, זה הוכחה שכוונתו לא להחזירה, וחייב באונסין. ולהראב"ד בזה שלא החזירה אינו עדיין בחזקת שרוצה לגוזלה, ורק כששאלו אותו הבעלים ושתק מוכחא מילתא דדעתו לגוזלה ורק אז נחייבו באונסיה.


בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה. עיין בשטמ"ק בשם הרא"ש דהקשה דהו"ל גורם דגורם, דאם כפר להעיד בה מי יימר דימצא עדי מוצאה, וכן בכפרו להעיד על מוצאה מי יימר דימצא עדי בה, ואפילו אם ימצא עוד עדים אולי ישבע שנאנסה, והנה במשביע ע"א ואח"כ השביע עוד ע"א דמבואר בגמ' ונפסק ברמב"ם דבמשביע שני עדים הראשון תמיד חייב אע"ג דעוד לא ברור שיעיד השני [ומיירי דכבר בא השני לב"ד] מ"מ אין זה נקרא גורם וחייב לכו"ע. והנה אפשר לומר לפירש"י כיון דבלי כת השניה עוד לא יהיה כלום [וצריך טעם למה זה לא יהיה חצי דבר, ולחלק מהא דשנים אומרים בגבה וב' אומרים בכריסה שבדף ע'. דהא לא דמי לחזקה דביאר שם רש"י והרמב"ן במלחמות ביאר דבריו דמ"מ הוא בחזקת המחזיק, ועי' בשיטה שם, מ"מ ע"כ צ"ל דזה לא הוי חצי דבר], לכן לענין הזמה יהי' דינו כמו דאמרינן לעיל דף כ"ד ובב"ב דף נ"ו דג' כיתי עדים המעידים על הנזיקין וג' כיתי עדים המעידים על שני חזקה דהוי כחדא עדות כיון דלגבי חזקה או מועד הם כולם עושים בו את הדין וה"נ כאן, ולזה אפשר דרש"י יסבור דכמו דבכת א' העד הראשון שהעיד חייב אע"פ שעוד לא היה השני כיון דהוי חדא עדות, וזה לא נקרא גורם דזה עצם העדות, ה"נ בשתי כיתות דמשניהם יוצא דין אחד הו"ל כחדא כת, וכיון דאליבא דאמת בא כת המעידה על מוצאה אין זה גורם ונשאר רק גורם א' מה דהיה יכול לטעון נאנסה, ולא יקשה על זה מהא דאמרינן בשבועות דף ל"ב בעדי קינוי וסתירה דעדי קינוי הו"ל גורם דגורם, דשם לענין כתובה אליבא דאמת שניהם לא עשו שום דין, דכל עדותם הוא שתשתה ולענין זה הם עדות א', אבל לכתובה הא לא חל שום דין להפסידה כתובה אלא דעי"ז היתה מודה, וע"ז הא לא שייך דהם לענין זה כחדא כת כיון דאין זה שום דין אלא מציאות, וכיון דהם לא ככת א' לענין זה שוב הו"ל כגורם, דכדי שיצא המציאות שיכריח אותה להודות צריך עוד דבר שיבוא עוד אנשים שיגרמו לה להודות, ונהי דלענין חיוב שתיה הם ככת א', אבל מ"מ לענין הפסד כתובה הוא כדבר צדדי דלא שייך למיחשבינהו צירוף, דעל מה שאינו בדין עדות אלא דמעדותו יוצא ענין שיכריח אותה לא שייך ע"ז למחשבינהו ככת א', ורש"י לא יפרש כהתוס' לעיל דף כ"ד דמשמע דמה שע"י עדותן יוזל השור חייבין ע"י דעושה אותם לכת אחת.

עוד אפשר לומר דבקינוי כיון דזה חלות דין בעצמו דע"י הקינוי חל דין שאסורה להסתתר ושהסתירה תאסור אותה, הו"ל כדבר בפנ"ע ושייך ע"ז לומר דזה עדות, אלא דצריך עוד דברים כדי להפסידה כתובתה, משא"כ כאן דע"י עדי בה לא חל שום דין אלא דזה כחלק מעדות של מוצאה דבשניהם יחד יהיה איזה דין, ונהי דלא הוי חצי דבר מאיזה טעם שהוא או כסברת התוס' דף ע' ע"ב, אבל מ"מ ע"י העדי בה בלי מוצאה או מוצאה בלי עדי בה אין כאן עדיין עדות, ולזה ע"כ מצטרפים, ולכן רש"י לא הזכיר כלל דהוי גורם משום שמא לא ימצא עוד עדים על מוצאה אלא מפני שהיה יכול לומר נאנסה והוי גורם חדא. (מהדו"ק)


בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה וכו' ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המשביע ע"א וכו' מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי. ומסתבר דבהשביע אותם שיעידו במוצאה ועד היום לא נמצאו עדים על בה, דגם עכשיו לא יודעים אם באמת מגיע לאיש הזה האבידה אינו חייב קרבן שבועת העדות, דבמשביע ע"א הא אליבא דאמת יודע העד דהיה מגיע לו כסף אלא דיתכן דהנתבע היה נשבע לשקר, אבל כאן דלא ידוע אם להתובע יש חפץ לא שייך עדיין קרבן שבועת העדות. וכן מסתמא צ"ל בשבועות דף ל"ב במשביע עדי קנוי או עדי סתירה דכעת יודעים דלא מגיע לה כתובה. ויש לעיין אף אם נתברר דהיה עדים גם על האבידה, מ"מ הא במה שלא העידו אז, לא היה ידוע להם דיש עבירה, דאולי באמת האבידה אינו של הטוען כיון דהם יודעים רק מוצאה ולא יודעים ממי נאבד, א"כ בשעה שכפר לא ידעו שעוברים איסור ודאי, ובמשביע ע"א כיון דגורם לממון כממון דמי הו"ל כאיסור ודאי, דהא זה עצמו הוי כאילו ממון, משא"כ כאן דאם אליבא דאמת לא נאבד ממנו הא לא עשו כלל עבירה במה שלא רוצים להעיד, ומבואר בגמ' ונפסק ברמב"ם בסופ"א דשבועות דשבועת העדות שחייב עליה, צריך שידע שזה איסור, ובפשוט דהיינו איסור דשבועת העדות של כפירת ממון, וכאן דלא ידעו שיש כאן עבירה, נהי דאסור מחמת ספק, אבל אין זה ידיעת העבירה דשבועת העדות, והנה הא שבועת העדות חייב אף באופנים דמצד שבועת ביטוי אין זה עבירה, כגון שהשביען התובע וכפרו אף שלא נשבעו כמבואר ברמב"ם רפ"ט משבועות, ואיסור זה הא הוא דין מיוחד בכפירת עדות של ממון וכאן הא הוי ספק, ונצטרך לומר דידיעת ספק הוי כידיעה גמורה, וכמו בהתראת ספק למ"ד שמה התראה נקרא ידיעה, ה"נ כאן לגבי חיוב קרבן ידיעת ספק הוי ידיעה לכו"ע. וצ"ע. (מהדו"ק)


הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן. עי' רעק"א חו"מ סי' רצ"ד סעיף א' דמ"מ לא פקע ממנו חיובו בתור שומר, ונפק"מ דאם פשע ונאבד החפץ חייב כשעת הפשיעה, אבל אם יהי' אונס דאז אין חיובו אלא מדין גזלן ואז יהי' חיובו כשעת הכפירה שזה שעת גזילתו. והראוני דבתוס' רעק"א פ' המפקיד אות כ"ט משמע דדעתו נוטה ג"כ בסברתו הנ"ל, אלא דמ"מ דייק דשומר ששלח יד אינו חייב כשעת הפשיעה, וסיים וכתב דצ"ל ע"ז דכשנעשה גזלן פקע ממנו דין שומר וחייב רק מדין גזלן, וסיים וצ"ע, ולפי"ז אפשר דחזר גם ממש"כ בחו"מ הנ"ל בפשיטות דבכופר בפקדון חייב גם מדין שומר, דהא משמע דהוקשה לו למה אינו חייב גם בתורת שומר אלא דדייק דאינו חייב בתורת שומר ונשאר בצ"ע מחמת זה. אלא דמ"מ יש מקום לחלק, דבשליחות יד דכל דין גזלן שבו הוא דין מיוחד בשומרים דמחמת דינו הוא דיש בו דין גזלן, אפשר דכששלח יד ומכח חיובי שומרים שבו נהי' גזלן ע"כ כבר אין בו חיובים אחרים, דהא גם חיובו באונסים הוא כתוצאה מדין שומר שבו, וזהו גופא דינו דשומר דכשישלח יד יהפך לגזלן מחמת דינו הקודם דשומר, משא"כ בדינא דכופר בפקדון דמסתבר דאינו תלוי כלל בחיובו מחמת שומר אלא דבכפירתו ממון חבירו הוי גזלן, א"כ אע"פ דבכפירתו נהי' גזלן וחייב באונסין מ"מ דיני חיובי שומרים שבו לא פקעו.

ובעיקר מה דמשמע דלהגרעק"א סברתו נוטה יותר דשייך להיות לו דיני חיובי שומרים וגם דין גזלן, אלא דהוכיח בפ' המפקיד אות כ"ט הנ"ל דאינו כן, הי' נראה לפי הספק שנסתפקו אם שייך חיובי שמירה בלי שמוטל עליו לשמור בפועל ממש, ועי' בזה בקהל"י ב"מ סי' ל"ח ובקובץ שיעורים קדושין אות צ"ב, ועמש"כ לעיל דף ק"ד דלכו"ע לא שייך חיובי תשלומין בלי שמוטל עליו שמירה, וא"כ כשכופר בפקדון או שולח יד בפקדון דאין רצון הבעלים שיהי' אצלו לא שייך חיובי תשלומין בתור שומר בלי שיהי' מוטל עליו מצד הבעלים לשמור, ולסברא זאת כשנעשה גזלן ואין רצון הבעלים שיהי' החפץ אצלו, לא שייך כבר חיובי תשלומין בתור שומר, לא בכופר בפקדון ולא בשולח יד.


ואם איתא בכפירה הוא דאיפסיל לי'. העירוני דהא מבואר ברמב"ם פ"א מה' גזילה הל"ד, ויותר מבואר בחינוך מצו' רכ"ח, דכל ממון חבירו שנמצא אצלו ואינו מחזירו באלמות עובר בלא תעשוק את רעך, וא"כ אף בלי חידושא דר' ששת דהכופר בפקדון נעשה גזלן וחייב באונסין, הא מיהת בודאי דעובר בלא תעשוק את רעך ופסול לעדות ולשבועה, וא"כ למה קשה רק לר' ששת דהא גם בלי חידוש ר' ששת הוא רשע. והראוני שכבר עמד בזה בס' אבי עזרי פ"ג מהל' גזילה הי"ד.

ואפשר לומר דהנה אם אין לו מעות לשלם לחבירו ובדעתו שלא להחזיר אפי' כשיהי' לו לפרוע מ"מ אינו עובר בלא תעשוק [ולהלן יתבאר דאחרי החידוש דר' ששת יעבור גם בכה"ג] כיון דכעת אין לו לשלם, ומה שבלבו שלא לשלם אינו עובר כ"ז שלא הי' במציאות איזה ענין של עושק, וא"כ יש לומר דגם בלא ר' ששת ידעינן שאפשר לאוקמי דמיירי דהפקדון איננו, ולא משום דאמרינן דאישתמוטי קא משתמט, אלא דאפי' אם דעתו שלא לשלם מ"מ בזה עדיין לא עבר כלום כיון דלמעשה בין כך אין לו מה לשלם, ומה שחושב בלב לא יעשהו לעושק, אבל לר' ששת דכופר בפקדון הוי גזלן וחייב באונסים, נמצא דאי לאו הסברא דאישתמוטי קא מישתמט עושה מעשה גזילה והפקעה מרשות הבעלים בהחפץ שכופר עליו ויפסל לעדות ולשבועה גם בלי מה שעבר על איסור שבועה, ולפי"ז עיקר מה דמתרץ דקימא באגם היינו לחדש דאז אמרינן דאישתמוטי קמשתמט ואין כאן מעשה גזילה על החפץ ע"י הכפירה, וע"ז הוצרך להוכיח מר' אידי בר אבין דאמרינן אישתמוטי קמשתמט.

והנה הא דאמרינן בכופר במלוה דאישתמוטי קא משתמט, כ' בשטמ"ק בשם המאירי ועוד ראשונים דאפי' יש לו כסף דאמרינן דרוצה לפרוע הקפותיו או להוציא, וכ"כ הריטב"א בשבועות דף מ' ע"ב דאף ביש בידו כסף בשעה שכופר בב"ד מ"מ כשר לעדות, וכן בקיימא באגם דאמרינן אישתמוטי כתב הר' יהונתן בשטמ"ק דקשה לו לבטל ממלאכתו להביא לו פקדונו לכן משתמט, והנה כ"ז אליבא דאמת אין לו רשות דהא בודאי מחוייב להחזיר לו פקדונו, אלא דמ"מ כיון שאין דעתו לגזול אינו נעשה פסול בשביל זה, ובכה"ג אם הי' בלבו שלא להחזיר הי' עובר בלא תעשוק כיון דהא יש בידו כסף שמחוייב עפ"י דין לפרוע כשהגיע זמן הפרעון, וכן מחוייב להחזיר הפקדון וכופר ואינו מחזיר והי' רשע, לכן כדי שיהי' אעפ"כ כשר צריך לטעם דאישתמוטי קמשתמט, אבל כשאין לו כסף והוא כופר, דאז אפי' אם יחשוב שלא לשלם אז בלי חידוש דר' ששת דבכפירה לשם גזילה הוי גזילה, נהי דיש איסור של עושק מ"מ זה רק כשעושה כעת דבר שבזה מפסידו מהבעלים, אבל כאן דבין כך אין לו לשלם ובזה שאינו מחזירו כעת אינו עושה כלום לא הי' נפסל אף אם בלבו שלא לשלם כלל, ורק לר' ששת דבכפירה הוי גזילה הי' נפסל לולא דבלבו להשתמט.

אמנם לרש"י צע"ק דכתב דהכופר במלוה כשר דמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ורוצה לדחותו עד שתשיג ידו, ואע"ג דגם רש"י ס"ל דגם ביש לו מעות מ"מ כשר דאישתמוטי קא משתמט, וכמבואר ברש"י ב"מ דף ד' א' משום דרוצה להוציאה ודעתו לשלם אח"כ, מ"מ כיון שנקט באופן דאין לו ובכ"ז משמע דלולא דאמרינן דאישתמוטי קמשתמט הי' נעשה רשע, הרי דגם באין לו כסף כעת וכופר במלוה איכא איסורא והוי רשע. אמנם יש לומר דזה באמת נתחדש אחרי סברת ר' ששת, דבלי ר' ששת מעשה הכפירה כשלעצמה אינה כלום אלא מה דאינו משלם לו הפקדון או החוב זה איסור עושק, וכשאין לו הא אין מה שיעשהו לרשע, דעל מה שאינו מחזיר הא אין לו עוון דהא אין לו, ומה שכופר הא אינו מוסיף כלום, וכיון שאין לו מה לשלם אין לו שום פשע, אבל אחרי שחידש ר' ששת דכפירה הוי גזילה, א"כ ה"נ במלוה הוי הכפירה מעשה עושק ולולא דמשתמט הי' רשע גם במלוה כשכופר אפי' כשאין לו מעות לשלם, ולכך כתב רש"י אליבא דאמת דמה דאמר ר' אידי בר אבין דהכופר במלוה כשר צריך לטעם דמשתמט אפי' באין לו כסף לפרוע, דהא מ"מ איכא בזה מעשה עבירה ועושק, ורק משום דאמרינן דאישתמוטי קמשתמט לכך הוא כשר.


שם. ואם איתא בכפירה הוא דאיפסיל לי'. יש לעיין לפי"מ דמבואר מחלוקת הפוסקים בהא דכתובות דף כ"ב א' בתרי אמרי דהוא גזלן ופסול ותרי אמרי לא גזל, דאיכא דס"ל דהוא פסול ולא מעמידין אותו אחזקת כשרות משום דתרי ותרי ספיקא דרבנן, וזה אפשר רק אם זה נוגע לגבי דבר דגזלן פסול לזה מה"ת, דאז כיון דמדרבנן הוי ספק ולא מוקמינן אחזקה לכן א"א לקבל דבריו, אבל לגבי דינים דאינו פסול אלא מדרבנן אפשר דהוי ספיקא דרבנן לקולא והוא כשר, ואם נימא כן יש להעיר דהא שיטת התוס' בב"מ דף ה' ע"ב דגזלן אינו פסול לשבועה אלא מדרבנן כיון דחשוד אממונא לא חשיד אשבועתא, ומשמע לדבריהם שם דהיכא דנשבע לשקר פסול לשבועה מה"ת, דהא כל הטעם הוא משום דממון אינו ראי' לשבועה דחמור כמש"כ התוס' בב"מ דף ג' ע"ב דנזדעזע העולם כשאמר הקב"ה לא תשא, דלכן בנשבע לשקר דכבר חשיד על שבועה ממש פסול לשבועה מה"ת, ולקמן דף ק"ח א' בתוד"ה ותרי צ"ל דגם בנשבע לשקר אינו פסול אלא מדרבנן, וא"כ הא יהי' נפק"מ דאם פסולו משום הכפירה דהוי גזלן אינו פסול אלא מדרבנן, ונפק"מ באופן דיהי' ספק כגון תרי ותרי דאז הוי ספק אם הוא פסול מדרבנן וממילא יהי' כשר לשבועה, משא"כ אם נשבע דאז פסול מה"ת לכן גם בספק כגון תרי ותרי יפסל כדין תרי ותרי דמדרבנן הוא פסול.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א