אילת השחר/בבא קמא/לב/ב
מתני' המבקע וכו'. לכאורה מאי קמ"ל דאדם מועד לעולם הא כבר תנן בסוף פ"ב. ולפי התוס' אפשר דס"ד דהוי אונס כעין גניבה בכל הני, ולשיטת הרמב"ם דתמיד ברשות פטור שלא בכוונה, צריך לומר דדוקא בעושה דבר שעצם הדבר מותר לעשות, ועי' בחזו"א דביאר דבעושה שינוי ממנהגו של עולם חייב, וצ"ע ביקוע עצים ברה"י למה חייב, וצ"ל דבפשיעה גמורה חייב אף ברשות, ולזה ס"ד דאינו פשיעה גמורה, אבל קשה איך ס"ד דמהרה"י לרה"ר יפטר הא הוי פשיעה גמורה כיון שזה קרוב לרה"ר דשכיחי רבים.
כן יש לעי' ברה"ר והזיק ברה"י אף אי לא שכיחי רבים ברה"י, מ"מ כיון דאין לו רשות לבקוע ברה"ר צריך להיות חייב אף על אונס, וזה לא מסתבר דהוי אונס גמור, ובפרט לאלה דלא מחלקין בין אונס קצת לאונס גמור צ"ע. (מהדו"ק)
ומה יער זה לדעתו נכנס וזה לדעתו נכנס נעשה כמי שנכנס לדעת חבירו וגולה זה שלדעת חבירו נכנס לא כ"ש. מכאן משמע דבעונש גלות עונשין מן הדין אע"ג דזה עונש הגוף. ומשמע דלס"ד פטור משום דכיון דנכנס לרשות חבירו על הבעה"ב פחות להזהר, ונמצא דס"ד דהוי לגבי גלות כקרוב לאונס וממילא לא יוכל גואל הדם להורגו, ולפי הק"ו שלו הי' יוצא דאפשר לגואל הדם להורגו וזה הא הוי עונש הגוף, וכדמשמע בסנהדרין דף ע"ג לגבי רודף דלמילף דאפשר להורגו א"א ללמוד מן הדין, ואיך רצה ללמוד זה מק"ו, משמע דכיון דעיקר הלימוד הוא חיוב גלות וזה אפשר ללמוד מן הדין לא איכפת לן מה דעי"ז יוכל גואל הדם להורגו.
אמנם למסקנא לא יצוייר כלל דבר שנלמוד מק"ו, כיון דבעינן דוקא דומיא דיער לא פחות פושע ולא יותר פושע, נמצא דלא יצוייר כלל ק"ו, דהא אם זה עדיף מיער כבר פוטרתו תורה, ולמאן דמתני ארישא דאז חייב באופן דנכנס ברשות גלות, היינו משום דס"ל דהוי דומיא דיער, ולא משום ק"ו.
דטעה דיינא גופא. יש לעי' לכאורה בשלמא אם הוא לבד טעה הו"ל שוגג דצריך להזהר היטב כמה מכות נותן, אבל אי טעה הדיין הא השליח ב"ד הוי אנוס דהא יש לו לסמוך על הדיין. אמנם בריש הוריות משמע דחייב קרבן בטעה בהוראת ב"ד לחד תנא ולאידך תנא אינו אלא מגזה"כ, הרי דלא הוי אונס, א"כ בגלות אפשר לחייבו, עוד אפשר דכאן דאינה הוראה אלא טעות במנין שייך יותר דהי' לו ג"כ לספור. (מהדו"ק)
תוד"ה מאן. וי"ל דלאו מטעם אונס פטר לי' הכא. מלשון זה הי' משמע דאין זה כלל משום אונס אלא גזה"כ בלי טעם כלל. אמנם לעיל בתוד"ה חייב כתבו לחלק דהיכא דלכתחילה נתן לו רשות להכנס אינו יוצא כ"כ מהר אע"פ שאומר לו לצאת, ולכן יש לנפח לעיין, משא"כ בנכנס לכתחילה שלא ברשות שאין לו לחשוב שלא יצא, הרי דזה משום דהוי אונס. לכן נראה הביאור, דבסברא אין זה אונס ולכן בכל דיני התורה אונס כזה אינו אונס, אבל כיון שאינו דומה ליער מיעטה התורה דלגבי גלות אונס כזה פטור, אף שיתכן אונס כזה שיהי' חייב בגלות ולגבי ד' דברים פטור, מ"מ מה שאינו דומה ליער הי' גזה"כ שמחמת דלא הי' לו לחשוב יש לו דין כאונס, ונפק"מ לפי"ז דאין לגואל הדם להרגו, דאילו בשוגג קרוב למזיד הא אם יהרגנו גואל הדם פטור, משא"כ היכא שהתורה פטרתו מחמת דהוי כעין אונס, וה"נ כאן בשלא ברשות דאינו דומה ליער יהי' אסור לגואל הדם להורגו.
וכן צ"ל להרמב"ם בפ"ו הל' י"ב מהל' רוצח ושמירת נפש דביאר הטעם דפטור מגלות בדרך עליה דהוי קרוב לאונס, וכן במס' מכות דף ט' מבואר דדרך עליה קל יותר, ועיין בתוס' כתובות דף ל"ח ד"ה הני מילי, ואע"ג דלענין ד' דברים חייב, ויקשה כמו שהקשו התוס' דבהכיר בה ושכחה הוי אונס לענין ד' דברים וחייב גלות, הרי דלענין גלות עדיין חייב על אונס כזה, ולענין דרך עליה הוי להיפך, וע"כ צ"ל כמש"כ דהוא מגזה"כ דלענין גלות כל שאינו דרך ירידה יהי' פטור משום אונס אע"ג דלגבי שאר דברים שאין גזה"כ אין פטור על אונס כזה, ומ"מ צע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |