אילת השחר/בבא מציעא/קי/ב
הכי אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראי' מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא. בתוס' סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה בית הלל הקשו דהא מסקינן דלב"ה שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכי ר' יוחנן יסבור כב"ש, ותירצו דרק היכא דיש ספק אמרי ב"ה לאו כגבוי דמי אבל היכא דתובע מהיתומין והקרקע עצמה מודו היתומין דשייך להבעה"ב שהוא משועבד לו ואינן מעכבין לפניו הקרקע הלכך אפילו ב"ה מודו דבכה"ג כגבוי דמי ולא קיימא ארעא בחזקת יתמי לכן על היתומים להביא ראי' על השבח.
והנה הא דשייך לומר דארעא משועבד והוי כגבוי והבע"ח הוא המוחזק, הא הוא רק אי שיעבודא דאורייתא כמבואר בב"ב דף קכ"ה ע"א בתוד"ה לטעמייהו, ובאילה"ש שם הבאנו מה שהעיר בקוב"ש דלמה דוקא אי שיעבודא דאורייתא מקרי המלוה מוחזק ולא אי שיעבודא דרבנן, ורצה לומר דאי שיעבודא דרבנן תיקנו רק שיזכה בשעה שיבוא ממש לגבות אבל לפני זה אין לו עדיין כלום בנכסים, ועי"ש שהקשינו דא"כ איך יכול למכור שט"ח והלוקח יגבה מהמשועבדים דהא המוכר לא הי' לו עדיין כלום בנכסי הלוה ועי"ש מה שביארנו, עכ"פ מבואר בתוס' וכן ברמב"ן שם דרק אי שיעבודא דאורייתא מקרי המלוה מוחזק.
והנה שיטת התוס' בסוף ב"ב דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אז גם בשיעבדו מפורש לא מהני דאין כזה קנין שיעבוד כלל, ולפי"ז גם באפותיקי לא מהני להיות לו דין כמוחזק כיון דאפי' באפותיקי מפורש יכול הלוה לסלק בזוזי, וכיון דאביי ס"ל כאן כר' יוחנן דעל היתומים להביא ראיה דארעא בחזקת בע"ח קאי, הרי דס"ל שיעבודא דאורייתא, ובתוס' בגיטין דף נ' ע"א ד"ה כיון נקטו בסברא אחת דלאביי שיעבודא לאו דאורייתא, וצ"ל דלסברתם ההיא יסברו דבשיעבדו מפורש מהני להשתעבד מן התורה אפילו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, וכיון דהתם ביתומים מיירי באפותיקי מפורש לכן לכו"ע הוי שיעבודא דאורייתא והוי הבע"ח מוחזק.
שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום. יש לעיין איך יצויר ששכיר יום יעבור בלא תלין מחמת דעבר עליו לילה שלא שילם, דהא אם גמר אפילו רגע לפני הלילה הרי כבר מחויב לשלם אז בעוד יום, ואם לא יוכל להספיק לשלם אז, מ"מ מה דהי' אנוס זה לא מנתק אותו להיות דין חיובו העיקרי בלילה, ונמצא דכבר עבר זמן ולא שייך כבר שמה דלא ישלם בלילה יעבור בבל תלין, ואם נכנס רגע אחרי שזה כבר לילה, הא אז דינו כפועל שגמר בלילה, והא ודאי א"א לדעת המשהו המבדילה בין היום והלילה, וגם אם אפשר לדעת הא ודאי א"א לצמצם שיגמור ממש בהמשהו שנגמר היום ומתחיל הלילה, ואז מתי יצויר הדין בשכיר יום שעובר בל תלין ובשכיר לילה שעובר בלא תבוא.
שם. שכיר יום גובה כל הלילה. מבואר בכל הסוגיא דאם לא שילם עובר בבל תלין, וכן שכיר לילה שלא שילם ביום עובר על לא תבוא עליו השמש, ויש לעיין לפי מה שהוכיחו תוס' בב"ק דף ט' א' דבפועל מוכרח ליתן לו דוקא כסף ואי לית לי' מחויב לטרוח להביא זוזי, אם רצה הבעה"ב ליתן לו מטלטלין והפועל לא רצה, האם עובר הבעה"ב בבל תלין, ויש בזה שתי ספיקות א' אם דין זה דיכול להכריחו טרח וזבין אייתי זוזי הוא מן התורה, ואפילו אם זה מן התורה מ"מ יתכן דבבל תלין אינו עובר כיון שרצה ליתן לו עבור שכירותו.
שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. האי טעמא צריך רק למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, דלמ"ד אינה אלא לבסוף הא בלי זה תיפוק לי' דאין בכלל עדיין חיוב, אלא למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף גם הקצת שעבד כבר הוי חיוב אלא דמ"מ לא הגיע זמן פרעונו.
ועי' בריטב"א בשטמ"ק לעיל דף ק"ב ע"ב דס"ל דבעצם יכל להשביעו ביום האחרון בסופו עי"ש, אלא דכרגיל אינו תובעו בב"ד אלא אח"כ ולזה אמרו אין משתלמת בב"ד אלא לבסוף, ומסתבר דלדבריו גם שכיר יום בסוף היום יכול לתובעו, דמ"ש שכיר של זמן הרבה או של יום א', ומדבריו משמע דגם בב"ד יוכל לתובעו בסוף הזמן אלא דאינו רגיל וא"כ למה לא נימא איפכא, ואם נימא דכיון שאינו רגיל דעתו לתבוע אח"כ ולכן אין לומר דהפסוק מיירי איפכא, דא"כ יהי' הדין דאסור מה"ט דדעתו דמסכים לא לתבוע והוי כמחילה.
וכן יש לעיין אם דברי הריטב"א הנ"ל יהי' גם למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף, דלכאורה אין חיוב כלל ואיך יוכל לתבוע, ובכלל יש לעיין לפי חידוש הריטב"א אם הכונה דיוכל לתובעו כל השכירות אף מה שלא עשה עדיין כיון דהוא שכירות על הכל ביחד, או דבאמת אין יכול לתובעו אלא על מה שכבר עשה.
והנה בתוס' רי"ד ביאר על הא דאמרינן דאם שכר פועל ע"י שליח אינו עובר בבל תלין אע"ג דהוא שליחו, דהשליח אינו סומך דעתו שישלמו לו בזמנו והוי כלא תבעו, ולכאורה לפי"ז אין רשות להפועל שנשכר ע"י שליח לתובעו אחרי יום עבודתו כיון דהסכים שלא לתובעו באותו זמן וזה תמוה.
ואין לומר דלא מהני המחילה דאז לפני שהתחיל במלאכה לענין שלא יוכל לתובעו אחרי המלאכה דהו"ל כמחילה על הזכות תביעה לפני שבא לעולם, דזה אינו דהא גם בשעה שעובד דעתו לזה והו"ל כל רגע מחילה על הזכות תביעה על עבודתו שעבד.
שם. שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. מסתבר דאם יתנה בשכיר יום שאחרי כל שעה ישלם לו, לא יועיל להיות חייב אחרי כל שעה, דכיון דדין שכירות אינו מחייב לשלם רק אחרי הסוף לא שייך שהשכירות תחייבו יותר מדינו, אמנם גם אם יקבל קנין שמתחייב לשלם אחרי כל שעה, מסתבר דמ"מ אם עבר היום ולא שילם לא יעבור משום לא תבוא עליו השמש, כיון דמדין שכירות אינו חייב אלא מדין התחייבות בעלמא, וע"ז הא אין לאו דלא תבוא, דההתחייבות לא תעשה דין שהשכירות מחייבתו כל שעה אלא הוי כחיוב בעלמא וע"ז אין לאו דלא תבוא.
מכאן ואילך מאי אמר רב עובר משום בל תשהא. לכאורה דאיסור בל תשהא עובר כל רגע, ומשמע דביום דגמר מלאכתו אינו עובר משום בל תשהא אלא לאחר שעבר היום או הלילה דבו הי' מחויב, ואע"ג דכבר מחויב לשלם ביום שגמר מ"מ אינו עובר משום בל תשהא.
ויש לעי' בהני דאינו עובר משום בל תלין כגון בהני שוקאי דסורא או בשוכר ע"י שליח אי עובר משום בל תשהא רק אחרי זמן שהי' עובר בל תלין, או דילמא דכאן דאין הדין דבל תלין ממילא עובר משום בל תשהא תיכף, ובסברא לכאורה וכי הבל תלין פוטר את הבל תשהא, אלא דבזמן גמר עבודתו הוי חיוב א' ואין כאן בל תשהא, ומהא דתוס' דף קי"א ע"א ד"ה אמר מבואר דבשוכר ע"י שליח יעבור תיכף משום בל תשהא ולכן הוצרכו לומר דעוסק במלאכה, ועי' במהרש"ל, עכ"פ חזינן דעובר באותו יום משום בל תשהא, וצ"ע למה זה תלוי בזה, וכי כששוכר בעצמו הוי חיוב פחות דבאותו יום יכול לשלם כל היום ואינו עובר משום בל תשהא וכששוכר ע"י שליח עובר תיכף, וכ"ז אם נימא דבל תשהא עובר כל רגע, אבל אם נימא דאינו עובר אלא כשעבר היום או הלילה ל"ק מידי, ולכאורה כשעבר הלילה דעובר משום בל תלין יש לו לעבור גם בלא תשהא, וצ"ע דאולי באמת כשעושה בכונה לדחותו עובר משום בל תשהא תיכף.
שם. מכאן ואילך מאי אמר רב עובר משום בל תשהא. והנה בל תשהא אינו רק בשכירות אלא בכל מה שחייב לחבירו, ומשמע דאינו איסור מן התורה, וכן הובא להלכה בחו"מ סי' של"ט, וצ"ע דהא אדם שלוה כסף על זמן מסוים הא כשנגמר הזמן ודאי מחויב לשלם וב"ד יגבו ממנו, וזה ודאי מדין תורה מחויב, וע"כ דיש עליו חיוב מן הדין דאורייתא לשלם בזמן, וא"כ למה אינו אלא מדבריהם.
והנה בקצוה"ח סי' ע"ג רוצה לומר דבאינו משלם בזמן שמחויב הוי כגזילת ממון, דלכן כתב הרמב"ם דאם טוען שחייב לשלם בזמן יותר מאוחר וע"א מכחישו שכבר חייב לשלם הוא חייב שבועה דאורייתא להכחיש את העד, וא"כ הרי זה גזילת ממון במה שגזל ממנו תשלומין של הזמן.
גם צ"ע מה שמבואר בתוס' לקמן דף קי"א ע"א ד"ה אמר לי', דכשעוסק במלאכה אחרת אינו עובר משום בל תשהא, והיינו דעובר בבל תשהא רק כשמכוין לדחותו בלך ושוב, ולפי"ז גם בהלואה לא יעבור אם עוסק במלאכה אחרת, והא אין לו רשות לעכב ממתי שצריך לשלם, ולמה לא יהא מחויב לעזוב המלאכה לשלם תיכף.
ועוד צ"ע מאי דס"ל לרב חסדא לקמן דהאומר לך ושוב לך ושוב זהו עושק, ואם לא נאמר בזה איסור מן התורה איך אפשר שהתורה תקרא עושק לדבר שאינו אסור.
שם. מכאן ואילך מאי אמר רב עובר משום אל תשהא. יש לעיין הא מבואר ברמב"ם בפי"ג מהל' מלוה ולוה, וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף ב', דבטוען המלוה להלוה דהיום סוף הזמן שאתה חייב לפרוע, והלוה אומר דהזמן הוא אחר עשרה ימים חייב לישבע שבועת היסת, ואם יש ע"א מעיד כדברי המלוה חייב שבועת התורה מדין שבועת ע"א, וביאר בקצוה"ח סי' ע"ג ס"ק ד' דכיון דהגיע זמן לפרוע אז כשכופר הוי זה כפירת כל הממון לכן חייב שבועה, א"כ מה לי כופר מה לי אם אינו משלם בלי כפירה, דמה דאינו משלם הרי זה גזילת הממון וכמו כשאינו משלם כלל, ה"נ כשיש לו ואינו משלם הרי זה לקיחת ממון, ומה צריך לזה קרא מדברי קבלה הא הוי כגזילה ממש.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |