שיטה מקובצת/בבא מציעא/קי/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא קי ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא. ובדשויה ניהליה באפותיקי מפורש היא הא לא שווייה אפותיקי מפורש על בעל חוב להביא ראיה דלאו לגוביינא קיימא דאי בעו יתומים מסלקי ליה בזוזי לכולי עלמא. ומהא שמעינן דכל דשויה באפותיקי מפורש אפילו יתומים לא מסלקי ליה בזוזי דכמכר היא דכיון דלא פריק לה האב ולא פקיד דלפרקיה איאושי מיאש מינה ושבקיה ניהליה לפרעון ואפילו יורש דכרעא דאבוה הוא לא מצי פריק. וכן כתב הראב"ד והכי נמי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא הא לאו הכי אפילו השביח האב אינו גובה וכל שכן הוא דכל שהשביח האב אינו גובה בעל חוב אלא כשיעור חובו לבד הא למה הדבר דומה למי שעשה אפותיקי שדה שוה אלף זוז במנה שאינו גובה את הכל אלא שיעור חובו. והא דנקט לה ביתומים היינו משום דהפרש יש בין יתומים ללוקח דאלו בלוקח בין השביח מוכר בין השביח לוקח בעל חוב גובה את השבח כולו בלא הוצאה שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וביני אינון ועמליהון ואמרינן נמי דמעשים בכל יום ומגבי שמואל את השבח והוא שעשאה אפותיקי מפורש ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפילו לא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נוטל את הכל ויהיב ליה ללוקח הוצאה כנגד שבח ואלו דין יתומים כדין מקבל מתנה ולעולם בעל חוב אינו גובה את השבח שהשביחו יתומים ואפילו באפותיקי מפורש ואפילו אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא גובין מבעל חוב הוצאת שיעור שבח דעד כאן לא גבי מלוקח אלא משום תנאי של מוכר שכתב לו אינון ועמליהון אבל במקבל מתנה ויורש לא דמימר אמרי ליה שבחאי גבי דידך הוא. והיינו דאקשינן הכא ובכל דוכתא ולוקח מי אית ליה שבחא ולא אקשינן ולוקח ויתומים מי אית להו שבחא.

ומדברי הר"מ במז"ל נראה שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם וזה לשונו: מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה.

עוד כתב אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא כתב הריא"ף בפרק קמא דמכילתין דגובה אפילו ממתנה אלמא מדינא גבי ליה ומינה דמיורש נמי גבי ליה. ורש"י כתב דבעל חוב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמרא ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים. אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה ובשבח שהשביח לוקח קאמר. והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה. ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אמר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה וכדאיתא ריש פרק אף על פי והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. הרשב"א.

אבל הראב"ד כתב וזה לשונו: קשיא לן מה הפרש יש בין מה שהשביחו הם למה שהשביח אביהן שהרי בלוקח אין בו הפרש לא במסיק ביה ארעא ושבחא לדלא מסיק ולא בעשאו אפותיקי ללא עשאו אפותיקי בין שהשביח מוכר להשביח לוקח. וה"ר יצחק ז"ל השוה דין יתומים לדין לוקח מעתה קשיא לן לדבריו מהו טענתן של יתומים כשהם אומרים אנו השבחנו. לאחר ימים רבים מצאתי טעם והעמדתי דברי הרב כי בודאי אין הפרש בין יתומים ללוקח בכל מה שאמרנו אבל יש ביניהם הפרש דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר הלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא אפילו מיתמי דאף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוה משעבד ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה. ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מפטרי יתמי מהאי שבועה אלא אם כן יאמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר לאחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה כמו שעל היתומים להביא ראיה אלא שתפסו בעלי הגמרא טענה פשוטה כי היתומים אין להם טענה אלא באמרם אנו השבחנו ובעל חוב כשיאמר אביכם השביח בין קודם הלואה בין אחר הלואה ואין לחלק בהם כמו שיש לחלק בלוקח כמו שפירשתי ומשום הכי איירי ביתומים ולעולם דין יתומים ודין לוקח שוין הן בדין בין דכתב ליה דאקנה או דלא כתב ליה חוץ ממה שפירשתי בשהשביח מוכר אחר ההלואה דביתומים גבי ומלוקח לא גבי אבל בין מסיק ביה ללא מסיק. ביה ובין שויא ניהליה אפותיקי ללא שוייה ובין להעלות אותם בדמים דינם שוה כמו שכתב הרב בשמועה זו. ומה שכתב בזו השמועה והני מילי דשויה ליה אפותיקי ולא מסיק ביה כשיעור ארעא. הא מילתא לאו אשמעתא דהכא כתב לה דהכא בין דכתב ליה דאקני בין דלא כתב ליה דאקני אפילו מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא נמי לא גבי ליה כשהשביחו יתומים או השביח לוקח אלא אשמעתא דרב נחמן אמר שמואל שלשה שמין וכו' ועלה קמפרש כדאוקימנא פרק הגוזל רבה וכדכתב לה פרק שנים אוחזין. הנה העמדנו דברי הרב. אלא שיש מקשים הא דאקשי כאן דשמואל אדשמואל ובפרק הגוזל וכן בפרק שנים אוחזין אקשי היכי אמר שמואל דיהיב בעל חוב דמים דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ושני ליה הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה ולישני ליה הא דכתב ליה דאקנה הא דלא כתב ליה. ואיכא למימר גמירא גמיר לה דהא דאמר שמואל שלשה מעלין אותם בדמים אפילו בדאמר ליה דאקנה קאמר אבל יש לומר דהיכא דלא כתב ליה דאקנה אי לא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל בעל חוב לארעא ושבחא מיהו יהיב דמי דאלו שבחא דלוקח ולא שקיל לוקח מידי מיניה דמוכר ובעל חוב לא שקיל לשבח היתרה על ההוצאה ברווחא כדקתני בברייתא בשלמא היכא דכתב ליה דאקנה אמרינן כיון דשעבדה ליה ארעא ושבחא והדר ובין ללוקח הדר לוקח עליה דמוכר בשבח היתר על ההוצאה דאיהו פשע ביה ובעל חוב לא יהיב אלא הוצאה בלבד ושקיל לשבחא ברווחא אבל היכא דלא כתב ליה דאקנה מאי עביד מוכר דליקנסיה והוה ליה נמי כמאן דשייר בארעא ובעל חוב נמי אמאי שקיל ליותרא דשבחא ברווחא ומסתייה דשקיל ליה ויהיב דמי דללוקח משתעבד ולבעל חוב לא משתעבד. הילכך מתניתא דקשיא עליה דשמואל דקתני נוטל את ההוצאה מבעל חוב ושבח מבעל קרקע לא מתרצא ליה אלא בדכתב ליה דאקנה ובדלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל ליה לכוליה דהא ארעא ושבמא משעבדא ליה דאי משתדפא ארעא או מכספא ומצטרכא היא ושבחא להאי מלוה קשקיל לה לכולה מיהו השתא דלא מכספא דמי שבחא יהיב מוכר ללוקח ומפסיד דהוא פשע בזביני והוצאה שקיל מבעל חוב דהא מתהני ביה ושבחא יתירה שקיל ליה בעל חוב ברווחא דארעא דידיה אשבחה וכיון דבהאי קושיא דאקשיה עליה ממתניתא אצטריך לתרוצי הכי גם הכי בקושיא דידיה אדידיה נמי תריץ לה הכי הא דמסיק ביה הא דלא מסיק ביה. עוד יש להקשות כיון דקיימא לן לוה ומכר וחזר וקנה יחלוקו ומאי בעל חוב גובה את השבח דקאמר חצי שבח אם כן לישני ליה הכי דהא דאמר שמואל מעלין אותם בדמים בהאי חצי שבח דקמטי ליה ללוקח קאמר והא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח באידך פלגא קאמר ולעולם תרווייהו בדכתב ליה דאקני וכדמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא. ולאו קושיא היא חדא דאיכא למימר כמהדורא קמא דרב אשי. עד כאן נמצא מלשון הראב"ד בספר אחד מחדושיו.

ובספר אחר מחדושיו שאנה השי"ת לידי מצאתי כתוב וזה לשונו: יתומים אומרים אנו השבחנו וכו'. קשיא לי למאי נפקא מינה אי מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אפילו השביחו יתומים נוטל את הכל בעל חוב נוטל את השבח בלא שום דמים ואי לא מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אפילו השביח אביהן נמי שקלו הוצאה מבעל חוב ואי איכא טופייאנא דשבחא או שוייה ניהליה אפותיקי ההוא טופייאנא שקיל ליה בעל חוב בלא דמים ואפילו השביחו יתומים ואי לא שריה אפותיקי יהיב להו דמי או גריוא דארעא שיעור שבחיה והוצאה דאפיק ביה ואפילו השביח אביהן והכי נמי דינא דלוקח בהדי בעל חוב אם כן מה בין השביחו הם להשביח אביהן. ומסתברא דלגבי יתומים אפילו מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אי אשביחו יתומים לא שקיל בעל חוב לההוא שבחא בלא דמים ולא דמי ללוקח דלוקח לורד שלא ברשות דלא איבעי ליה למזבן לה ואלו יתומים ירושה ממילא הויא וברשות קא נחתי הילכך שקלי ליה לכולי שבחא אי שויה אפותיקי שקלי דמי ואי לא שקלי בארעא. והרב לא חלק בין לוקח ליתומים ולא ידענא מאי טעם לפום הדין שמעתתא. עוד יש טעם יפה שאין דין היתומים כדין הלוקח לפי שהלוקח יש לו על מי שיחזור ולא יפסיד כלום אבל היתומים אם לא יטלו מבעל חוב יפסידו משום הכי שקלי מיניה. עוד יש לומר דיתומים ולוקח כי הדדי נינהו לכל מילי כמו שכתב הרב שלא מצינו ביניהם הפרש כי אם לענין מלוה על פה והא דאמרינן הכא יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' הוא הדין ללוקח שיש הפרש בין השביח הוא להשביח המוכר ונפקא מינה להיכא דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר ההלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא מיתמי ואף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוא משתעבד ליה מחיי אבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה היא בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מיפטרי יתמי מההוא שבחא אלא אם כן אמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר אחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה. והנה דברי הרב קיימין. ואביכם השביח דקאמר קודם הלואה קאמר. ויתומים אמרו אנו השבחנו טענה ודאית נקט. וכיון דאסיקנא דעל היתומים להביא ראיה כל שכן על הלוקח. ובסוף המסכת כתבתי פירוש טוב מזה. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: יש אומרים שדין היתומים כדין הלקוחות וגבי בעל חוב מינייהו שבחא אפילו דמחמת הוצאה כדמשמע במתניתין דבכורות כפשטא והא דאמרינן בשמעתין יתומים אומרים אנחנו השבחנו מוקמינן לה בדלא כתב ליה אבוהון לבעל חוב דאקנה דלא טריף בעל חוב שבחא אלא בדכתב ליה דאקנה כדברי רוב המפרשים ומשום הכי אומרים יתומים אנו השבחנו ואין לך בשבח ובעל חוב דקאמר אבוכון השביח רצה לומר קודם שלוה ממני ואיני צריך לדאקנה והוא הדין דמצי למימר בלקוחות בכהאי גוונא ולא דאיק לן משום דיתמי דמו למתנה דכיון דלא כתיב בה אנא איקום ואשפי וכו'. לא טריף מינה שבחא דמחמת הוצאה הכי נמי בדיתמי לא טריף. ומיהו שבחא דממילא טריף בתרווייהו כדברי רבינו הגדול. ואי אשבח אבוהון ולא מסיק אלא שיעור ארעא הוה ליה כמאן דאשבח נותן או מוכר והכא והתם שקלי כוליה שבחא דמאן דאשבח ברשות אשבח ובדידיה אשבח ולא דמי להני דירדו לתוך שאינו שלהם ונטעו שלא ברשות. נמצאת אומר פעמים שהיתומים אומרים אבינו השביח ובעל חוב אומר אתם השבחתם.

והוי יודע כי מה שכתוב ברוב נסחי ההלכות בשמועה זו אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי אף על פי דמסיק ביה בלוה שיעור ארעא ושבחא לית ליה למשקל שבחא דאשבח יורש או לוקח טעות הוא בנוסחאות שכבר חזר בו רבינו הגדול ואף בפרק שנים אוחזין כתב ומחק והגיה ובזקנותו כתב שם הדברים על עיקרם כמו שכתוב שם בנוסחאות המדוקדקות וכן בכאן תמצא נוסחאות הרבה שאין כתוב בהם הך לישנא דלא שוייה ניהליה אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו'. עד כאן.

ונראה לי דעיקר נוסחאת הריא"ף היא כך אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי כין דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא לית ליה למשקל שבחא וכו'. וכן הוא בהלכות שלי. שיטה.

ורבינו חננאל ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו: אייתי יתמי ראיה דאינהו אשביחו סוגיא דשמעתא דיהיב להו גריוא בארעא שיעור שבחייהו. ואי שויוה אבוהון ניהליה אפותיקי דאמר ליה הכי לא יהא לך פרעון אלא מזו מעלה בעל חוב ליתומים בדמים וכן דין הלוקח עם בעל חוב בעידנא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד אבל אי שוייה ניהליה אפותיקי מעלהו בדמים ולית ליה ללוקח שבחא אפילו שבח המגיע לכתפים פירוש כמון שהגיעו הענבים לבצור ולישאם על כתפו לא אמרינן כבצורות דמיין אלא בעל חוב טורף ארעא ושבחא בלא דמים. ולא מתוקמא הא דרב נחמן שלשה שמין להם את השבח בכור לפשוט כמשמעו כיון שהשביח הפשוט בנכסים נותן הבכור לפשוט דמי מה שהשביח ונוטל פי שנים בנכסים אבל בעל חוב ליתומים ובעל חוב ללוקח בזמן שאין מסיק בו אלא שיעור ארעא בלחוד אלא שקלי גריוא דארעא שיעור שבחייהו. עד כאן.

וזה לשון הרמ"ך ז"ל: האי מאן דמסקי ביה זוזי ומית לוה ושבק ארעתא דיליה לירתיה ואשבחו יתמי הנהו ארעתא לא מצי בעל חוב למשקל מידי בההוא שבחא היכא דלא שוייה ניהליה אפותיקי. והיכא דקא טעני יתמי אנו השבחנו ומלוה קא טעין אבוכון אשבח על היתומים להביא ראיה דאינהו אשבחו כיון דארעא לגוביינא דבעל חוב קיימא ואי לא מייתו ראיה משתבע האיך דאבוהון אשבח אי מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא ושקיל לה לארעא בהדי שבחא. ואי מייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו יהיב להו מלוה שיעור ההוא שבחא כוליה בארעא כיון דלא שוייה ניהליה אפותיקי. ואי לא בעו יתמי גריוא דארעא ואית להו זוזי מצו מסלקי ליה לבעל חוב בזוזי מכוליה ארעא לגמרי. אבל היכא דשוייה ניהליה לההיא ארעא אפותיקי אף על גב דקא מודה מלוה דיתמי אשבחו אי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל לה לארעא ולשבחא והוו להו יתמי כיורד לשדה חברו שלא ברשות ונטעה דשמין לו וידו על התחתונה ואי הוי שבח יתר על ההוצאה נוטלים הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נוטלים כשיעור השבח במעות מבעל חוב. ואי לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא שיעור ארעא בלחוד כיון דשוייה ניהליה אפותיקי בהא נמי שקיל לה בעל חוב ולשבחא דילה ויהיב להו ליתמי שיעור הוצאה או שיעור שבח דידן על התחתונה ומסלק להו בזוזי דארעא קניא ליה למלוה והוה ליה יתמא משבח בארעא דלאו דיליה. ועיקרא דהא מילתא ברירנא בפרק קמא. שלשה שמין להן מה שהשביחו ומעלין אותם בדמים בכור לפשוט היכא דאשבחינהו פשוט לנכסי דאבוהון קודם חלוקה יהיב ליה בכור שבחיה כשיעור הוצאה הפחותה מן השבח במעות והדר פלגי ושקיל בכור פי שנים בכולהו נכסים. ובעל חוב נמי ליתומים בדשוייה אבוהון ניהליה אפותיקי. וכן נמי בעל חוב ללקוחות כדאיתא התם. ויורד לתוך שדה חברו שלא ברשות נמי כי האי גוונא דיינינן ליה. עד כאן.

סבר רבי חנינא למימר בארעא מסלקינן להו. תימה כיון דטעמא דעל היתומים להביא ראיה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דרבי חנינא ידע דברי רבי יוחנן דאמר על היתומים להביא ראיה אבל לא ידע דברי התלמוד דמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימא. הרא"ש ז"ל.

אי נמי ביורד לשדה חברו ונטעה בההיא גופא הוה סלקא דעתיה דבארעא הוה מסלקי ליה. תוספות שאנץ.

מתניתין: המקבל שדה מחברו לשבש שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין דמדאמר ליה שבע שנים הראויות לזריעה קאמר ליה. אבל אם אמר שבוע אחת בשבע מאות דינרין שביעית מן המניה דשמטה בכלל שבוע הוא ואף על גב דלא חזיא שביעית לזרעה מכל מקום חזיא למשטח בה פירי ומשום הכי הזכיר לו שבוע ולא אמר לשבע שנים שאף בשנה של שביעית רוצה שתעמוד לפניו אף על פי שאינו יכול לזרעה. ה"ר יהונתן.

גמרא: מלמד שאינו עובר אלא בקר ראשון בלבד. ונראה לי דדוקא לאיסור בל תלין הוא דאינו עובר עליו מבקר ראשון ואילך אבל לשאר חיובי דשכירות ואף לא תבא עובר לעולם הואיל ולא כתיב בהו ייתור למעוטינהו מיום ראשון ואילך. שיטה.

והר"ן חולק בזה שכתב וזה לשונו: שלא יעבור עליו אלא בקר ראשון בלבד. וכן נמי אם הוא בענין שאינו ראוי לעבור עליו שוב אינו עובר כשוקאי דסורא. והוא הדין לשכיר לילה שאינו עובר משום ביומו תתן שכרו אלא ביום ראשון בלבד. עד כאן וכן כתוב בנמוקי יוסף משמו. וכן דעת הרמ"ך וזה לשונו: אינו עובר משום לא תלין ומשום לא תבא עליו השמש אלא בקר ראשון וערב ראשון אבל משם ואילך עובר משום בל תשהה דאל תאמר לרעך וגו'. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף