אילת השחר/בבא מציעא/קיא/א

אילת השחר בבא מציעא קיא א

דף קי"א ע"א

תוד"ה אמר. ואפי' משום בל תשהא לא הי' עובר כיון שהוא עוסק במלאכה אחרת. ועי' מהרש"ל, וצ"ע למה וכי עוסק במלאכה פטור מן המצוה וכ"ש דכאן הוי לאו ולמה יפטר ע"י שעוסק במלאכה, ונצטרך לומר דכיון דעשו כן הני אמוראי הרי דאיסור בל תשהא לא נאמר אלא כשמשהא בחנם כדי לצערו, דהאי קרא אינו אלא מדברי קבלה והאיסור הוא אם דוחה בחנם לצערו.

יש לעיין לפימש"כ דבעוסק במלאכה אין איסור בל תשהא, אם גם כשעוסק בתורה אינו עובר משום בל תשהא.

אמר רב שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה ושמואל אמר שכיר שעות דיום וכו' ושכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום. הנה כשגמר השכיר את עבודתו לכאורה גם בלי הדין המיוחד של לא תלין הוא מחויב תיכף לשלם, דרק בהלואה נאמר דסתם הלואה שלשים יום, ומשמע בראשונים דהיינו טעמא דסתם אדם דעתו להלוות עד שלשים יום, אבל בפועל אין אומדנא כזאת ויש לו תיכף תביעת ממון עליו שישלם, א"כ יש לעיין במה שחידשה תורה לא תלין או לא תבוא, אם התורה חידשה מצוה ואיסור בעלמא, דמצד זכויות ממון בין כך הוא מחויב להפועל לשלם לו תיכף ולא נתוסף לו יותר זכות אלא מצוה ואיסור בעלמא רמי עלי', או דבזה חידשה תורה דיש לו יותר זכות ממון שבשביל זה עובר הלאוין ועשה דביומו תתן שכרו.

והנה בהא דפליגי רב ושמואל אם שכיר שעות דלילה גובה רק בלילה או גם כל היום, פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כרב דעובר אם לא פרע בלילה דהוי כמחלוקת באיסורא, ובהגהות מיימוני פי"א מהל' שכירות הביא לתמוה למה זה כמחלוקת באיסורין אדרבה זה פלוגתא בדינא, ורוצה לומר טעם אחר משום דהלכה כרבי יהודא לגבי ר"ש, אבל זה אפשר לומר רק בדעת הרמב"ם, אמנם הרי"ף כתב בפירוש משום דהלכתא כרב באיסורא, לכן הרא"ש כתב גם טעם זה וגם דהלכה כר' יהודא לגבי ר"ש, וע"כ צ"ל דבהא פליגי, דלדעת הרי"ף לא נתוסף לו יותר זכות ממון עי"ז שנצטוה בלא תלין ודינו כבאיסורין, משא"כ הגהות מיימוני ס"ל דבזה גילתה תורה עד כמה זכות ממון שלו חזק דלכן עובר בלא תלין.

אבל יותר נראה לומר דלכו"ע עיקר חידוש התורה הוא איסור, אלא דפליגי אם עי"ז נתוסף לו זכות ממון או לא, אבל לכו"ע עיקרו דין איסור, לכן ס"ל להרי"ף דפסקינן כרב, והחולקין ס"ל כיון דעי"ז יהי' נפק"מ לגבי זכות ממון לכן דינו בזה כממון והי' צריך לפסוק הלכה כשמואל.

והנה אמרינן דעני קודם לאביון משום דעני כסיף למיתבעי', ולאלה דס"ל דזה ענין זכות ממון צ"ל דחידשה תורה זכות ממון של העני עדיף לכן נדחה האביון, משא"כ להסוברין דאין זה תלוי בזכויות ממון, נמצא דבזכויות ממון שניהם שוין.

לכן נראה דלכו"ע עיקר דינו מצוה בעלמא להעדיף להעני וגזה"כ הוא, דאע"ג דלו יצויר דאם יש לו לקיים מצוה בכסף שצריך להפועל, אינו יכול לקחת הכסף להמצוה ולא ליתן להפועל, כיון דלהפועל יש שיעבוד לגבות עבור פעולתו, א"כ גם כאן כיון דבעצם זכותם בממון לקבל שכרם שניהם שוין למה התורה תחדש מצוה לדחות זכות של האביון, מ"מ צ"ל דבכה"ג גזה"כ דיש מצוה שאינו בגדר זכות ממון ודוחה זכותו של האביון.

יש לך בידי ואיני נותן לך זהו גזל. צ"ע דהא ר' ששת גופא ס"ל בב"ק דף ק"ה ע"ב דהכופר בפקדון נעשה גזלן, הרי דבלי כפירה אין כאן גזילה, ואיך ס"ל כאן לרב ששת דהוי גזל בלי כפירה, אמנם גם בכופר בפקדון דס"ל לר' ששת וכן הלכה דהוי גזלן, כתב הריטב"א דזה דוקא בכופר בב"ד, ומשמע דאין חולק בזה, ואיך כאן ס"ל לאידך אמורא דבמה שכפר חוץ לב"ד הוי גזל, אמנם צ"ל דכאן לא איירי אם נעשה עליו דין גזלן, אלא דענין זה אם באמת לא ישלם מה שמגיע הוי גזל, אבל בלך ושוב צ"ע איך יקרא לזה גזלן.

רש"י ד"ה גזל. משמע שאונסו בידו וכו'. הנה לעיל דף כ"ו ע"ב פירש"י שאינו עובר אלא כשלוקח מיד ממש, ובריטב"א בשטמ"ק הוסיף דמ"מ כופר בפקדון בב"ד נעשה גזלן, וכאן הא דהוי גזל היינו כדפירש"י דלא תגזול בא לרבות עושק שכר שכיר, ואע"ג דכה"ג לא הי' שייך למקרייה גזל, מ"מ באם אינו ענין מוקמינן דגם בכובש שכר שכיר עובר בלא תגזול אלא דבעי שיהא קצת דומה לגזל, לזה ס"ל דזהו רק באומר איני נותן לך.

והנה בגמ' מוקמינן לר' ששת דגזלי' והדר כפרי' ופרכינן ה"נ בעושק נימא כן, ולכאורה יש ליישב דגזל הא כל שאינו מחזירו הוי גזל, ואע"ג דהי' צריך שיגזול מידו ממש גלי קרא דבכובש שכר שכיר חייב משום גזל אע"פ שאינו מידו ממש, וא"כ שייך שפיר לומר דעבר בגזל כשאמר לו קודם איני נותן לך, דהא הגזילה אינה אמירתו בפה אלא מה שאוחז וכובש שכרו, אבל עושק דחיובו משום דבטענתו כזאת הוי עושק, א"כ הא ודאי דטענתו שלא בב"ד אין עלי' שום דינים, וכיון שכן שייך למקרייה עושק רק כשטוען בב"ד, וכיון דבב"ד ע"כ כופר, דבלי כפירה לא שייך כלל שיהי' איזה דין על טענה בב"ד, א"כ לא יצוייר עושק והדר כפרי', דכ"ז שלא כפרי' בב"ד אין עליו שם עושק ולכל היותר יהי' לו שם גזל.

אלא דצ"ל דהגמ' הוי פשיטא לי' דזהו לא טעמא דרב ששת, דא"כ לא הוצרך למיפרך ארב חסדא מהא דדומיא דפקדון בעינן, דהא ודאי כיון דבעי ב"ד לך ושוב לא שייך בב"ד, דאף אי הי' בב"ד כיון דאין זה טענה ששייך שתועיל בב"ד הו"ל כחוץ לב"ד, א"כ איך שייך שיתחייב משום עושק, וע"כ דשייך שם עושק גם בלי ב"ד ובלי דין טענה אלא עצם התביעה באמירה כזאת.

אבל לפי"מ דמתרץ או עשק כתיב, דהיינו דע"י הכתיבה בב"ד נהי' עושק, יוצא באמת דבזה שאומר לו לפני זה נתתיו לך לא יתחייב לרב ששת עדיין משום עושק רק כשאומר בפני ב"ד, כיון דכל חיובו משום כפירה שבו וכפירה אין עליה ערך חוץ לב"ד.

ויש לעי' לרבא דס"ל דעושק הוא גזל, אם אינו חייב אלא כשמכחישו בב"ד וקודם לא עבר בשניהם או דקודם עבר בשניהם, ומתוס' לקמן קי"ג א' ד"ה וכי דכתבו דבעה"ב עובר בלא תגזול אין ראי', דאפשר משום דכעת באין לטעון בב"ד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א