אילת השחר/בבא מציעא/קיח/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
בית מאיר
רש"ש
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png קיח TriangleArrow-Left.png א

דף קי"ח ע"א

השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש וכו' משקיבל עליו ואמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. והיינו משום דהפועל כבר זכה בהתבן, ועיין בשו"ע סימן של"ו בהגהת הרמ"א דמיירי דוקא אם הגביה או משך כבר, והדברים מוכרחים דהא אם הבטיח לפועל דבר בעד פעולתו לא קנה בעד הפעולה הדבר המסוים כמש"כ הר"ן בע"ז בפ' השוכר את הפועל, ובקצוה"ח סי' ר"ג סק"ד ביאר בזה משום דשכר פעולה המגיע לו הוי כמעות ומעות אינן קונות. אמנם מלשון רש"י בד"ה משום דאית לי' אגרא גבי' משקיבל עליה קנייה באגרי', משמע קצת דתיכף משקיבל קנה וצ"ע.


תוד"ה זמן ב"ד. ומכאן אנו למדים זמן ב"ד לפרוע חובו. וביתר ביאור מבואר בתוס' הרא"ש וז"ל ומכאן אנו למדים זמן ב"ד לכמה דברים כמו לענין מלוה דאמרינן במכות המלוה את חבירו אינו רשאי לתובעו בתוך שלושים יום והא דרשב"ג דאמר לעיל אף לעצמו אינו מחזיר אלא שלשים יום וכל זמן ב"ד לפי הענין, מבואר בזה דכל מה דמלוה דאינו יכול לתבוע את הלוה לפני שלושים יום הוא מדין זמן ב"ד. ועי' בחי' מרן רי"ז הלוי דביאר בשיטת הרמב"ם דהוא דין תורה בכל הלואות כעין דין שמיטה דתוך ל' אינו יכול לתובעו, וא' מן הראיות הוא ממה דכ' הרמב"ם דנותנין לו זמן משעת ההלואה, ואם זה מדין זמן ב"ד הי' צריך להיות מזמן שראוי לגבות, אמנם ברא"ש כאן מבואר דכל הדין דסתם הלואה ל' יום הוא מדין זמן ב"ד אלא דזהו הזמן דכל אחד לפי ענינו, ובהלואה הוא משעת הלואה לגבי חיובו לשלם, ולגבי גביית ב"ד הזמן ב"ד הוא משעה שבאו לגבות.


תוד"ה אמר לי' הגיעוך. אע"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. ובתוס' הרא"ש תירץ דשאני הכא דתיכף עם הנפילה מזיק לו שלא יוכל לזרוע גינתו, וצ"ל דאע"ג דזהו רק כמבטל כיסו דהיינו דלא נותן לו להרויח ע"י זריעת גינתו, ואם באנו לחייבו לפנות מכאן והלאה מחמת שלא יזיקנו ע"י שיכשל בו וינזק הא לא נוכל לחייבו מחמת דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, ואנו באנו לחייבו מחמת דתיכף הזיקו עד הנפילה והיזק כזה אין לו דין מזיק לענין חיוב, ואפילו אם לא הי' כמבטל כיסו מ"מ הא כותל שנפל כתב הרא"ש בב"ק דף ו' דאפילו על ההיזק דשעת נפילה חיובו מדין בור, ובור הא פטור על כלים והיזק גינה הא הוי ככלים, מ"מ גם על היזק כזה שייך לחייבו לפנות.

וצע"ק דהא חיוב לפנות הוא מגדר הרחקת נזקין [לעיין חזו"א ב"ב סי' י"ד ס"ק ט"ז], וא"כ לר' יוסי דרק בגירי דילי' חייב המזיק להרחיק א"א לחייבו להמזיק לפנות וכאן משמע דדין זה מוסכם, וכל הפוסקים פסקו להלכה דין המשנה אע"פ דפסקו כר' יוסי דרק בגירי דילי' על המזיק להרחיק. ועיקר סברת הרא"ש צ"ב דהא על עצם ההיזק שעושה בשעת נפילה הא הוי אנוס, ואם על היזק של אח"כ פטור משום דהוי לאחר נפילת אונס כ"ש שעל עצם נפילת האונס, ואיזה טעם הוא שלכן יתחייב יותר לסלק, ואם על היזק בשעת נפילה הוא חייב מטעם אש, ועל היזק דלאחר נפילה הוא חייב רק מטעם בור, יש קצת לחלק בסברא דאע"ג דהוי אנוס על הנפילה מ"מ הא ההיזק הוא היזק של גירי דילי' ויש יותר סברא לחייבו לפנות, כיון דבזה שנשאר הוי היזק הנמשך ממעשה דידי', משא"כ במה שמזיק אחר הנפילה דאינו עושה היזק אלא משום בור וע"ז יש דין דפטור לאחר נפילת אונס, אבל להרא"ש דס"ל בב"ק דף ו' דגם על שעת נפילה חיובו מדין בור א"כ מאי נפק"מ.

אמנם גם אם היינו מחייבים אותו מטעם אש ג"כ יש לעיין, דהנה באש פטור כשהולך ומזיק ע"י רוח שאינה מצוי', וכבר נתקשו למ"ד אשו משום חציו דהוי אדם המזיק והא אדם מועד לעולם, וביארו [עי' בחזו"א ב"ק סי' ב' ס"ק ד'] דכל דין חציו הוא ע"י רוח מצוי' וע"י רוח שאינה מצוי' לא הוי חציו כלל, וא"כ בנפילת אונס אפילו אם אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו והזיקו ע"י רוח מצוי' חייבין מדין חציו כדס"ל להתוס' בסנהדרין דף ע"ז, מ"מ כאן דלא הו"ל לאסוקי אדעתא שיפול לגינת חבירו אין זה כלל חציו, ורק אחרי שנתנו לו זמן לסתור את הכותל דהו"ל לאסוקי אדעתי' שיפול דאז שייך לומר דיהי' אשו משום חציו.

ואפשר לומר דהא דצריך להרחיק בגירי דילי' אינו רק היכא דאפשר לחייבו כדין חציו, אלא דכל שעושה דבר להזיק חייב להרחיק, ולכן גם בכותל דהכותל הולך ומזיק, אע"פ שאין לו דין הולך ומזיק לגבי להתחייב משום אש, מ"מ לענין הרחקה גם הולך ומזיק כזה צריך להרחיק, ונצטרך לומר דהרא"ש לא יפרש כרש"י לעיל דף קי"ז דס"ל דצריך ממש אופן שכה"ג הי' חייב מדין מזיק, דלכן הוסיף רש"י בהא דגירי דילי' דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, הרי דאי לאו הכי לא הי' בדין הרחקה.


וצריכא דאי אשמועינן להך קמייתא דכי קאמר ליה הגיעוך אין שומעין לו משום דלית ליה אגרא גביה אבל הכא דאית לי' אגרא גבי' אימא שומעין לו דאמרי אינשי ממרי רשותיך פארי אפרע. והיינו דס"ד דפועל לא שאני משאר בעלי חובות דיכול לשלם לו בעל כרחו אפילו בסובין, ויש לעיין קצת דהנה בגיטין ע"ה מבואר ברשב"א דזה ודאי דא"א להכריח לזכות מה שאין בן אדם רוצה לזכות, אלא דהלוה אם זרק כסף להמלוה אפילו שהמלוה אינו רוצה לזכות, מ"מ פרעון בע"כ הוי פרעון לענין זה שהלוה כבר אינו חייב יותר אפילו אם יאנס או יאבד מה שנתן להמלוה, אע"פ שהמלוה לא זכה בהכסף כיון שלא רצה לזכות, א"כ כאן ברישא אפילו אם הי' חייב לו והי' מכריחו לקבל האבנים בתור שכר שמגיע לו מ"מ לא ס"ד דיזכה בהם, וא"כ עדיין למה לא יהא צריך לפנות האבנים כיון שזה מפריע לבעל הגינה לזרוע ולהשתמש בשטחו.


דתקינו רבנן למיתב לי' ד' זוזי. יש לעיין אי התקנה הוא דאפילו אם יחיד ירצה לשמור בחנם מ"מ מקנים לו, א"כ מה שייך מחילה דהא רבנן תיקנו דאע"פ שמוחל בכ"ז הקנו, ואי התקנה היתה שלא נשתדל להשיג שומר בחנם אלא בשכר, מ"מ אם הוא מסכים בחנם הא לא תיקנו, נמצא שאין לו בכסף הלשכה שום חלק ולמה אמרינן דנמצא דאין קרבין הקרבנות משל הציבור.

וצ"ל דכיון דחששו לבעלי זרועות תיקנו דבכל גווני מגיע לו ד' זוזי, אלא דאחרי דזוכה בהם הא יכול למחול, נמצא דלא מהני שיסתלק דלא יזכה בהם כלל דא"כ יבואו בעלי זרועות, וע"כ תיקנו דקונה אלא דאחרי דקונה הי' אפשר למחול מה שמגיע לו, ע"ז אמרינן דנמצא דאין התמידין ומוספין באין משל ציבור.

והנה אפשר לומר דלאוקימתא זו לא יועיל אף אם ימסרם בשביל הציבור יפה יפה, כיון דיש רק חוב לו בתוך הקופה לא שייך אלא למחול להקופה ולא שייך דמוחל שזה יהי' של הציבור, ונמצא דלא יועיל אף אם ימסרם יפה יפה להקדש בשביל הציבור. אבל במשנה למלך פ"ד מה' שקלים הל' ו' בד"ה והנה כפי אוקימתא, כתב דרבנן ס"ל לפי אוקימתא זו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה, דאל"ה היכי קאמר מדבריך לדברינו אינן באין משל ציבור, הא איכא תקנה במסירת הד' זוזי לציבור, הרי דנקט בפשיטות דשייך גם בזה למסור לציבור, וכדבריו משמע בתוי"ט ריש פ"ד דשקלים, וצ"ע.

ובמשל"מ שם הקשה למה חיישינן דלמא לא ימסור יפה יפה, הא כיון דבפיו אומר שמוסר הא קיי"ל דברים שבלב לא הוי דברים. ויש לומר דזה שייך כגון במוכר או נותן דבר שאפילו אם אין בלבו מ"מ חל המכירה והמתנה כיון שבפיו אומר שנותן או מוכר, דהתם אין השאלה אלא אם זכה או נשאר שלו ע"ז אמרינן דמהני המכירה, אבל כאן הא ההבדל בין מוסרן לציבור הוא, שאם מקדיש סתם הרי ההקדש זוכה ממנו, ואם מוסרם לציבור היינו שנותן להקדש בשביל הציבור, וכמו א' מביא קרבן שיתכפר חבירו דהוא מקדיש בשביל שיעלה לחבירו, וא"כ אם בלבו הוא נותן להקדש נמצא דהקדש זוכה תיכף ממנו ולא זוכה בהן הציבור מעולם ומה שייך לומר דדברים שבלב אינם דברים, דהא יתכן דבשעה שמוסר לציבור אז כבר אינו שלו וכבר זכה הקדש משל עצמו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א