אילת השחר/בבא מציעא/קטז/ב

אילת השחר בבא מציעא קטז ב

דף קט"ז ע"ב פרק עשירי הבית והעליה

וליחזי ברשות דמאן יתבן. וצ"ל דלא מקרי דהוא תופס לאחר שנולד הספק, כיון דלפני דפנינהו הי' אפשר להכיר של מי זה, וע"י האנשים שפינוהו והניחו זה בחצר של א' מהם נולד הספק, נמצא שהספק נתחדש אצל זה שמונח אצלו.

שותפין בכה"ג לא קפדי אהדדי. היינו דמשאיל לו מקום, והנה בעלמא באם משאיל לו מקום מקרי רק רשות של השואל, ולכן מהני בגיטין דף ע"ז מה שמשאיל מקום ומתגרשת בו, וא"כ כאן הספק אם זה של הבעה"ב העיקרי דאז רק הבעה"ב מוחזק, או האבנים של השני דשאול לו המקום והוי הוא המוחזק, א"כ אין רשות של שניהם אלא ספק אם זה של הבעה"ב דאז זה גם ברשותו, או דזה של השני דאז הוי רק ברשותו של השני. וברש"י משמע דמקום האבנים הוי רשות שניהם, ואולי יש לומר דהא ודאי אין כונת רש"י דקונה את המקום שיהי' שאול לו על זמן מסויים, אלא כל רגע יכול לומר שיוציא את החפץ מרשותו ולכן מקרי דהוא גם ברשותו של המשאיל, משא"כ כשמשאיל לה חצירו לקנות את הגט כוונתו שעד שתתגרש יש לה רשות שקנוי לה חצירו, ואז רק היא בעלת החצר עד שמתגרשת, ומ"מ צע"ק.

שם. שותפין בכה"ג לא קפדי אהדדי. והיינו כדפירש"י דמשאיל לו מקום להניח חפציו, ולכן לא הוי בעל החצר מוחזק יותר ממנו. ובנתיה"מ סי' קס"ד סק"ז הקשה דהא מבואר בבכורות דף י"ח בהפקיד אצל רועה טלה וגם להרועה הי' טלה וכעת נמצא א' מת דיכול הרועה לומר שלך הוא המת משום דהוא המוחזק, והתם איירי אפי' בייחד לו מקום ומ"מ הרועה דהוא בעה"ב העיקרי מקרי מוחזק כלפי המפקיד, וכן הקשה מהא דפסק הרמ"א בסי' קל"ח בהג"ה דאם א' הביא אצלו אורח ויש ספק של מי הנכסים זוכה הבעה"ב דהוא הבעלים העיקרי דהוא המוחזק כלפי האורח, ועיי"ש שתירץ דכאן בשותפין הו"ל כמשכיר לי' לגמרי כל זמן שהשותפות קיימת ואפילו כשאין הפקדון ברשותו והוי לי' כשכירות, ולפי"ז צ"ל דאם ירצה לומר לו לפנות חפציו לא יוכל דהוי כהשכיר לו, ותמוה לומר שרוצה להשכיר לגמרי שהחצר יהא שלו אפי' לא יהא הפקדון ברשותו.

והנה מהא דרועה יש לחלק בפשיטות, דהתם אין זכות להבעה"ב להביא כל חפציו לכאן אלא דיש לו להחזיק הטלה הזה שהפקיד, ולהצד דהטלה הזה שהוא חי אינו של המפקיד הא אין לו רשות להביא טלה לחצירו של הרועה, נמצא דהרועה הא יכול להחזיק כאן בין טלה שלו בין של אחר, משא"כ המפקיד דלגבי טלה של אחר אין לו רשות, ונמצא דאם זה שלו הוא גם ברשותו, ואם זה לא של זה גם לא ברשותו, משא"כ הרועה דממ"נ הוא ברשותו לכן הוא זוכה מדין מוחזק, ואפשר דגם באורח נהי דיש לו רשות להחזיק הדברים שצריך לתשמישו כאן, אבל אין לו להביא סתם חפצים שזה לא צורך תשמישו כאן, לכן הוי הבעה"ב מוחזק לגביו, דהא אם אין החפץ של האורח אין לו רשות להחזיקו כאן, אבל הכא דשותפין לא קפדי יכול השותף להביא כל חפציו והוי כבעה"ב, אע"ג דיכול הבעה"ב לסלק את השותף מחצירו אם ירצה. והיינו דברועה או באורח אין לו רשות בהמקום אלא רשות לגבי קצת דברים שלו וזה לא עושהו כברשותו, משא"כ בשותפין לא קפדי אהדדי היינו דבעל החצר כמפקיר את החצר לגבי האיש הזה לכן לא הוי כמוחזק, ואע"ג דיכול בעל החצר לומר דאינו נותן לו רשות יותר להחזיק חפציו ואז הוא נשאר המוחזק ויועיל להני דסברי דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק, ל"ק דה"נ יכול לילך ולתפוס, דמ"מ כ"ז שלא תפס הוי של שניהם.

שם. שותפין בכה"ג לא קפדי אהדדי. הר"ן והנימוק"י כ' בשם הר"ח דמה"ט מילתא דידיע לתרי שותפין בשותפותא אע"ג דאיתא ברשותא דחד מינייהו לא מצי למיטען החזקתי ואפי' טען ברי לקוח הוא בידי אינו נאמן כיון דשותפי לא קפדי אהדדי. ויש לעיין מה כאן השותפות, אם משום דודאי יש כאן אבנים של שניהם, ואע"ג דלא נשתתפו בהם מ"מ ע"י התערובות הוי כשותפין, או דסגי מה דהי' בית לאחד ועלי' לשני דזה ג"כ מקרי שותפי.

ובשם הראב"ד הביאו דהוסיף דלא מיבעיא דאינו נאמן לטעון לקוח דבזה הא אומר דאינם שותפין, אלא אפי' מודה בשליש או ברביע דאז הא מודה בשותפות מ"מ אינו נאמן לאגרועי מפלגא כיון דסתם שותפות למחצה. וצריך טעם למה הוצרך להוסיף משום דסתם שותפות למחצה, תיפו"ל דכיון דשותפין לא קפדי ואין לו דין מוחזק למה יהא נאמן דיש לו חלק יותר מהשני, ואפילו אם אין כלל קבוע כמה יש לכל סתם שותפין. ומהראי' גופא קשיא שהביא מכאן דידעינן דשותפי נינהו בהנך אבנים ולא ידעינן דיד שניהם שוה דהא אפשר שזה ראוי ליטול כל השלימות דבחבסא נפיל או איפכא ואפ"ה לא מהני לי' חזקתי', והא כאן לא הוי כסתם שותפין לתלות שיש לכל א' חצי, דהא כאן שנשברו בחבסא או בחבטא ע"כ שיש לאחד חלק יותר מהשני ומ"מ חולקין, הרי דאי"ז משום דסתם שותפות הוא בחצי, א"כ למה הוצרך הטעם דסתם שותפין יש לכל אחד חצי.

ומזה שהביא דכאן לא ידעינן דיד שניהם שוה בהשותפות, משמע דשותפות דאיירינן היינו באבנים שנפלו, דאי שותפותם כשהי' בנוי הא ידוע כמה הי' לכ"א, משמע דידוע השותפות היינו דידוע דבתערובותם שיש אבנים לזה ולזה.

תוד"ה וליחזי. וי"ל משום דאוקי לה הכא דמונחים בשל זה כמו בשל זה פריך התם פשיטא דהוה משמע ליה לאוקמיה דומיא דהכא שנשנית לפניה בסמוך. לכאורה כאן מוקמינן דמונח בחצר ששייך לשניהם, אבל לא שמפוזר חלק בחצר של ראובן וחלק בשל שמעון כמו התם דהכותל שמחלק בין שניהם נפל חלק לתוך שותף א' וחלק לתוך של השותף השני, משמע דס"ל דמ"מ זה דומה קצת.

כגון שיש עסק שבועה ביניהן. דהיינו דבקצת האבנים מודה לי', ולכאורה הא הו"ל הילך דהא קצת האבנים שמודה שהם של שותפו לא לקח לעצמו כלל. שו"ר בס' מעיני החכמה דכתב דכיון דהשני נוטל כנגדו וצריך לשום כמה, לא הו"ל הילך.

והנה בנימוק"י לעיל דף ק' כתב דהיכא דמודה לי' חלק בבגד כיון שאינו מסויים לא הו"ל הילך, ובקצוה"ח סי' פ"ז סק"ב הקשה מהא דלעיל דף ד' דבשנים אוחזין כ"א מקרי הילך כיון דכ"א תפיס אע"ג דאין מסויים מה יקבל, וחילק דרק היכא דביד המודה לבחור שיתנו לו מה שרוצה אז לא הו"ל הילך, משא"כ בטלית דאין ביד כ"א לבחור איזה חלק לתת להשני. ולסברת הקצוה"ח יוצא דכאן דאין ביד זה שמוכרח לקחת השבורות לבחור מה ליתן לזה שטוען שמכיר השלימות, לא גרע מאם אפילו הי' מגיע לו אבנים שאינם מסוימות דמ"מ הו"ל הילך, וכ"ש כיון דצריך ליתן לו האבנים המסויימות שזה טוען שהם שלו אע"ג דצריך לשום כנגדן, לא עדיף מאם נותן לו אבנים שאינן מסויימות, וכה"ג אפי' באינם מסוימות הוי הילך.

ועי' בנתיה"מ סי' קס"ד ס"ק ח' דתירץ דהאבנים שמודה עליהם הם שבורות בפשיעה או שלקחן בתחלה בגזילה, ומש"כ שנשברו בפשיעתו צ"ל דשברן באופן דחייב משום מזיק ולא הי' אונס גמור.

תוד"ה לימא. או בחצר שאינה של שניהם. ובהגהו' הר"ב רנשבורג הגיה בחצר של שניהם, וכוונתו דבגמ' לא נזכר אוקימתא כזאת, ואע"ג דודאי לא גרע מברה"ר מ"מ הא לא הוזכר אוקימתא כזאת, אבל אפשר דבדוקא הזכירו שאינה של שניהם, דבחצר של שניהם ודאי שייך ברי ושמא לאו ברי עדיף, כיון דצריך להוציא ממוחזק ולא מהני מה דגם הוא מוחזק, וכמבואר בסוף דבריהם לפי הסברא דממון המוטל בספק מקרי שניהם מוחזקים ואז כבר לא יהא נאמן זה שאומר ברי דזה הוי כלהוציא, וכן מבואר לעיל דף ב' בתוס' ד"ה וזה דבשניהם מוחזקין מקרי להוציא, וע"כ דכל קושייתם רק להיכא דיהי' בחצר שאינה של שניהם. ואף שאין אוקימתא כזאת בגמ', מ"מ כמו דמוקי ברה"ר הא ה"נ בחצר שאינה של שניהם אם יצוייר, וע"ז כתבו דמאי פריך הא בכה"ג שפיר צריך להיות ברי עדיף.

ומש"כ דהרי חשוב מוחזק שאנו יודעים שהחצי שלו, צ"ב דאי כונתם משום שידעינן שהי' שייך לא' בית ולא' עלי' מ"מ למה לא יזכה מחמת הברי שלו, דהא בטוען הלויתי לך מנה והשני אומר איני יודע, הא לפני זה לא הי' חייב לו כלום מ"מ הי' נאמן בטענת ברי שלו לזכות בהמנה לולא דהנתבע מוחזק, וכאן דאין מוחזק למה לא יהי' נאמן.

ומש"כ בסוף דכל ממון המוטל בספק חשיב כאילו שניהם מוחזקין בו, וכוונתם למש"כ התוס' דף צ"ז ע"ב בד"ה לימא, וכן ציין שם הגרעק"א בגליון הש"ס לתוס' כאן, צ"ע דהא התם כתבו דזה רק לסומכוס וכאן הא משמע דמיירי לרבנן, וא"כ עדיין קשה קושייתם דמאי קשה לר"נ, דכאן שפיר מהני ברי שלו.

ה"ד אי דאמר עלי' זו אזדא וכו' דא"ל עלי' זו שע"ג בית זה אני משכיר לך דהא שעביד בית לעלייה. יש לעיין דבב"ק דף כ' רוצה הגמ' להוכיח דזה נהנה וזה לא חסר פטור מהא דאמרינן במתניתין דבית ועלי' שנפלו ובנה העליון הבית דיושב עד שיתן לו יציאותיו, ודחינן התם משום דבית לעלי' משתעבד, ובאמת דזה נהנה וזה לא חסר חייב, ולפי"ז כל מי שיש לו עלי' משועבד לו הבית לדור בתוכו כל זמן שלא שילמו לו עבור הבית, א"כ גם בשוכר עלי' למה לא יהא משועבד הבית בשביל השוכר, דעל הזמן ששכר הוא כמו בעל העלי', דהא התם במשנה לא שיעבד לו כלום אלא דבכ"ז אמרינן דביתא לעלי' משתעבד, הרי דבתור בעל העלי' יש לו ממילא זכות לישב בבית, א"כ גם לשוכר העלי' יהי' ממילא זכות בבית מחמת כח שכירותו בעלי', ולפי"ז נצטרך לומר דהא דפריך בגמ' בפשיטות דבאמר עלי' זו אזדא, היינו משום דלהלכה קיי"ל דזה נהנה וזה חסר פטור, ונדחה הטעם דבית לעלי' משתעבד, אלא דיש לומר דנשאר גם אליבא דהלכתא הסברא דבית לעלי' משתעבד, ומ"מ זה רק בבית ועלי' שנפל ובנה העליון הבית משום דכשלקח זה עלי' יש לו זכות תמיד להיות בעל העלי', ובתור בעל עלי' כלול זכות לדור בבית כ"ז שאין משלם לו, אבל בשוכר דכל זכותו בתור בעל העלי' הוא רק כשיש עלי' לכן כשאין עלי' אין הוא בכלל בעל העלי'.

ועי' בחו"מ סי' שי"ב סעיף י"ז בשם הרשב"א דאפילו יחזור ויבנה המשכיר את העלי' אין להשוכר זכות להיות שם, משום דכל זכות להיות בעל העלי' הוא רק כ"ז שיש עלי', ולכן כשנפל אזדא.

אלא דאמר לי' עלייה סתם לוגר לי' אחריתי. הטור בחו"מ סי' שי"ב הביא שיטת הרמ"ה דאפילו בהשכיר בית סתם אינו מחויב לבנותו אלא דהשוכר יכול לעכב השכירות, ואם הי' למשכיר בית אחר בעת ההשכרה צריך ליתן לו בית אחר כיון דבית סתם אמר לו חל הקנין עליו, ומדייק בהגהות רעק"א בשו"ע שם דמשמע דבעי דוקא קנין ולא מהני מה שהחזיק בהבית כדי לקנות על שאר בתים, וכמו דס"ל להראב"ד בהשכיר לו חמור דבלי קנין אינו מחויב להעמיד לו חמור אחר, והקשה דבשלמא התם אין חל חיוב להעמיד חמור בלי שקיבל קנין ע"ז, אבל כאן למה לא יועיל חזקה שהחזיק בהבית לקנות כל הבתים דהוי כמוכר עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן דקנה כולן.

והנה במוכר שדות שיקנה או זה או חברתה ודאי דלא יועיל חזקה של שדה אחת על השניה, כיון דעל הצד דלא יקנה אותה אלא חברתה ודאי אין המעשה חזקה שעושה בה כלום כיון דאינו קונה אותה בחזקה, וא"כ יש להסתפק בנידון דידן כיון דרוצה שיקנה את הבית השני אחרי שתיפול הבית הזאת שמחזיק בה כעת, א"כ אע"פ שיקנה אז מעכשיו [דבלי מעכשיו הא בודאי לא קנה דהא כלתה קנינו ולא עדיף מאותה גופה אם הי' מחזיק לקנותה לאחר זמן לא מהני כ"ש כאן], מ"מ הא כיון דבשעה שיקנה אותה לא תהא קנוי' השני', והשני' תהי' קנוי' לו רק על הצד שאין לו בה קנין, דהא אין לו שכירות על הרבה בתים ביחד, נמצא דצריכה להועיל רק על הצד דאין לו קנין בהבית הזה ואז הא אין כאן מעשה חזקה כלל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א