אילת השחר/בבא מציעא/קיז/א

אילת השחר בבא מציעא קיז א

דף קי"ז ע"א

דרך פתחים משתמש או דרך גגין משתמש. יש לעיין אם השימוש דרך פתחים הוי חסר לבעה"ב שעי"ז מתקלקלים פתחיו, וע"ז מסופק אם בהשיעבוד של הבית כלול גם לתת לו להשתמש בפתחיו, או דאפילו אינו חסר מ"מ כיון דאפי' היכא דזה נהנה וזה לא חסר יכול לעכב עליו מלדור, ה"נ מעכב עליו מלהשתמש לכתחילה בפתחיו.

אלא דא"א לומר כן דהא מה דמבואר בחו"מ סי' שס"ג סעיף ו' דיכול למנוע לדור בחנם אפי' כשזה נהנה וזה לא חסר, הא כ' ע"ז בהג"ה בשם המרדכי דהטעם הוא משום דאם ירצה יכול להשכיר, אבל כאן כיון דמוכרח לתת לו לדור בביתו הא אינו שייך שישכיר כניסת פתחיו לאחר, וכה"ג אינו יכול אפילו מתחילה למנוע אם זה לא הוי חסר.

וגם למה לנו לומר דלא רוצה לשעבד פתחיו כיון דאינו חסר, ואפי' אם באמת כשלא הי' משעבד הי' יכול למנוע, אבל למה לנו לתלות דסתם אדם אינו מסכים לתת לחבירו הנאה שאינה גורמת לו שום חסרון.

אלא דלפי"ז יש לעיין בהא דלקמן במתני' דבונה הבית ודר בתוכה עד שיתן לו יציאותיו, ואמרינן בב"ק דף כ' דהוי חסר מחמת שחרוריתא דאשיתא והמקשן שם דלא ידע זה חשב דהוי לא חסר, ובאמת מחלקין בין בית חדש לישן, דבישן אין שחרוריתא דאשיתא, ואמאי לא חסר ע"י דמשתמש ע"כ בפתחים של הבית, דהתם א"א לומר דמשתמש ע"י עלי', דהא לא מיירי התם דנפחת התקרה ובודאי בונה בית עם תקרה, וע"כ משתמש דרך פתחי הבית ואיך ס"ד דלא הוי חסר. ואולי הפסד דשימוש פתחים הוא כמו הפסד נכנסים ויוצאים כמבואר בב"ב דף כ"א דהוי היזק וזה רק כשגם המשכיר דר שם דזה מפריע לו, אבל אי"ז הפסד שיהי' נקרא חסר, כשאין בעל הבית גר כאן בביתו.

עלי' קבילי עלאי עלי' וירידה לא קבילי עלאי. צ"ע מאי שייך לא קבילית עלי, וכי השוכר צריך לקבל קבלה מיוחדת לזה, הא בפשוטו כיון שהשכיר לו רק העלי' בהכרח אין לו אפשרות להשתמש רק למעלה, וכיון דכל טענתו מכח זכותו בעלי' איך יהי' לו זכות יותר ממה שאם דר בעלי'.

וצ"ל דשאני מכירה או מתנה משכירות, דבמכירה ומתנה יש אופן דלא נותן לו דרך דרק הרכוש מוכר או נותן לו, אבל בשכירות ע"כ כלול דהמשכיר יתן לו דרך נוחה להכנס להדירה, וכיון שכן יכול לומר השוכר דנהי דהסכמתי לעלות במדריגות אע"פ שזה טורח, אבל לטורח יותר לא הסכמתי וממילא נשאר דאתה חייב ליתן לי דרך נוחה, דלא הסכמתי לאופן של עלי' וירידה.

איפחית תחתונה וכו' חד עלי' קביל עלי' שתי עליות לא קביל עלי' תיקו. ופסק הרמב"ם בפ"ה מהל' שכירות ה"ח דאם דר אין מוציאין אותו משם, וכבר עמד במשנה למלך ובקצוה"ח סי' שי"ב סק"ט דהא קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואפילו בספיקא דדינא אמרינן אוקי קרקע בחזקת בעליה, ובקצוה"ח תירץ דמיירי שדר בו בידיעת הבעלים, ולכן אע"ג דהי' יכול ליתן לו העלי' כיון שנתן לו הבית זכה בו. וצ"ל דבזה שהוא דר קונה בקנין חזקה דודאי נועל מזמן לזמן את הבית, ונצטרך לומר דנעילת בית הוי קנין חזקה, ועיין תוס' בב"ב דף נ"ב דפליגי בזה אם נעילת דלת הוי קנין חזקה, אמנם צ"ע תירוצו דברמב"ם לא נזכר דמיירי דוקא שדר בידיעת הבעלים.

ואולי אפשר לומר דהנה בהא דקרקע בחזקת בעליה עומדת היינו היכא שיש ספק בזכייתו בהקרקע, ולכן בהא דלעיל דף קי"ב דשכר מי"ב דינר לשנה דינר לחודש דספק לו אם זכה בקרקע עוד חודש, דלגבי החודש הי"ג הוי ספק אם יש לו בקרקע או לא, אמרינן דבחזקת בעליה עומדת ונשאר לבעל הקרקע, אבל בנידון דידן דממ"נ יש לו זכות באותו קרקע, דבין אם יש לו הבית או העלי' העליונה הכל מכח זכותו בהקרקע שלמטה, אין זה זכות יותר גדולה בהקרקע אם ידור בבית או בעלי' העליונה, ונמצא דאין הספק לגבי אם יש לו זכות בהקרקע אלא לגבי מה שיוצא מזה, דהיינו דיש לו זכות ודאי בקרקע אלא שספק אם עלי' או בית, ולגבי זה הוי כספק לא בהקרקע אלא בדבר אחר, וכן נראה דאם אחד הקנה לחבירו דקל לפרי אחד ויהי' ספק על איזה פרי הקנה לו, דאז לא נימא דקרקע בחזקת בעליה עומדת ולא יועיל אם יתפוס פרי א', כיון דאין משנה לגבי זכותו בהקרקע פרי זה או פרי אחר ואז יהי' דינו ככל תופס דמהני, וה"נ כאן א"א לומר בחזקת בעליה עומדת כיון דאין זה משנה לגבי זכותו בהקרקע דאז דינו ככל תופס.

והעירוני דהא גם עצם הבית או העלי' הא הוי קרקע, וא"כ יש ספק אם הקנה לו קרקע זאת דהיינו הבית או העלי' שלמעלה דזהו קרקע אחרת.

אמנם לא מיבעיא למאן דס"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש דאז ודאי כל מה דאנו רוצים לומר דיהי' הדין דבחזקת בעליה עומדת הוא מצד דרצה לזכות בקרקע שלמטה, דע"ז אמרינן דבחזקת בעליה עומדת ואינו זוכה לדור בבית, אלא אפילו אם תלוש ולבסוף חברו הוי מחובר, הא מיהת דאם הי' מוכר בפירוש רק העלי' או הבית בלי זכות בקרקע שלמטה, דאז הא הי' יכול לסלקו שיקח האבנים של הכתלים וילך, וה"נ במשכיר אם הי' מציאות שהשכיר לו רק בפנים הבית בלי שיהי' לו כח בהקרקע שלמטה ודאי הי' מוציאו ומסלקו, וע"ז שייך תפיסה אפילו אם דינו כקרקע, וכל מה ששייך לדון מכח קרקע בחזקת בעליה עומדת הוא מחמת שכדי לזכות בהדירה של הבית זקוק לזכות בהקרקע, וע"ז אנו אומרים בחזקת בעליה עומדת ואין לו זכות בהקרקע לענין שיהי' לו כח לדור בבית, וכיון דנתבאר דממ"נ יש לו כח בהקרקע לגבי שימוש דירה או של הבית למטה או של העלי' למעלה, לכן בכה"ג אמרינן דלגבי השימוש של הדירה שאינו תלוי בכחו בהקרקע שפיר הוי ככל תפיסה ומהני מה שתפס.

דפסקי מיא והדר נפלי. מרש"י משמע משום דשופך על מקום אחר ומשם נמשך עד שנופל. ויש לעיין דהא פסקינן אשו משום חציו והרבה פוסקים ס"ל דגם אבנו סכינו ומשאו שהזיקו ברוח מצוי' הוי חציו, ועיין תוס' בסנהדרין דף ע"ז דמשמע דגם כה"ג הוי חציו, ולמה כאן לא הוי חציו ואמאי יגרע נגירת המים מבהולך ע"י רוח מצוי', ובטור ושו"ע מבואר דזה נבלע במעזיבה ואח"כ זה יורד למטה, וצ"ל שכשנבלע הוי כאילו כלה חציו אע"ג דזה ממשיך להבלע, ואע"ג דמלשון רש"י משמע קצת דזה נמשך עד שיורד דרך הפחת, מ"מ כוונתו כהטור, דהא הנימוק"י העתיק דברי רש"י וסיים לחלק בין אם יש מעזיבה או לא, הרי דכל מה דאי"צ להרחיק הוא משום דנבלע במעזיבה.

ועדיין יש לעיין דהנה אם יש לו אילן העומד ליפול ברה"ר ונותנים לו זמן לקוץ כמבואר לקמן בעמוד ב', ולפי כמה פוסקים בב"ק דף ו' אין חיובו אלא מטעם בור, ולפי"ז אם יש מים במעזיבתו העומד ליפול ולהזיק יכופו אותו לסלק אפי' שאינו כחו מ"מ הוי כבורו דהי' לו לסלקו, והא דליל שעלול להיות ברה"ר ע"י התרנגול אמרינן בב"ק דף י"ט ע"ב דבלא אצנעי' פושע, היינו דמחוייב למנוע שלא יהא הדליל בור ברה"ר, ולמה לא נאסור לו לשפוך מים שיזיק את חבירו אפי' דלא יהי' כגירי דילי', ובשלמא בהא דנוטע בתוך שלו דהשרשים שישנם כאן הם לא יבואו לתוך חצר חבירו ואלו שיבואו אחרים הם ואינו אלא כגורם שיגדלו שרשים שיבואו לחצר חבירו ויזיקו בו של חבירו, אבל כאן דאותם מים שיש לו הם יבואו ויזיקו, הא יש כאן בור שיבוא ויזיק, ולמה לא נחייבו לסלקו וכ"ש שלא לעשות שיבוא ויזיק. וצ"ע בסוף קונטרס דיני דגרמי להרמב"ן ז"ל דאיירי בסוגיא דכאן, אלא דלא הבנתי איך מיושב.

רש"י ד"ה איני. ואדם מועד לעולם ער וישן שוגג ומזיד. היינו דאע"ג דודאי אינו מכוין לשפוך מים עלי' ממש, מ"מ הא אדם מועד לעולם, ולכאורה גם אי אין אדם חייב בשוגג כאן ששופך מים ובודאי יגיע למטה יהי' חייב דאין לך פשיעה גדולה מזה, מ"מ רוצה רש"י לומר לרווחא דמילתא דהא אפילו שוגג חייב, ומשמע מרש"י דהא דמודה ר' יוסי בגירי דילי' היינו רק באופן דכה"ג יש לחייבו משום אדם המזיק, דאל"ה הא אפי' אדם אינו מועד לעולם ולא יתחייב בשוגג, מ"מ הא הוי גירי דילי' דאז ר' יוסי מודה דצריך להרחיק, משמע דס"ל לרש"י דרק אי בכה"ג אדם חייב הוא דאמרינן דר' יוסי מודה דעל המזיק להרחיק.

וצ"ע דבריש פ"ב דב"ב משמע דגם באופן דגפת וזבל וכל אינך מודה ר' יוסי דמקרי גירי דילי' אע"ג דכה"ג לא הוי ממש אדם המזיק, ואם נימא דלא בעי דוקא היזק בגוף או בממון א"כ מה צריך להא דאדם מועד לעולם.

עוד יש לעיין דהא לענין הרחקה ל"צ דוקא היזק בממון או בגוף, דהא קוטרא ובית הכסא הוי חזקה לענין שצריך להרחיק, אע"ג דלא ניזוק ונפסד בגוף או בממון, מ"מ כל שזה גורם לו סבל מקרי היזק לענין הרחקת נזקין, ומה צריך לדינא דאדם מועד לעולם, דבשלמא אם בעי דוקא היזק בממון שייך לחלק אם כה"ג הי' חייב לשלם או לא, כיון דלא צריך כלל היזק ממון ואין זה כלל בגדרי חיובי מזיקין אלא דבעי רק שהאדם יעשה זה, וזה הא אפילו אם אדם לא הי' מועד לעולם מ"מ הא איהו עושה זה. [ואפילו למה דיש אומרים דאונס היכא דפטור הוא משום דהוי כאילו לא הוא עשה את זה, מ"מ הא זה רק באונס ממש, אבל אדם המזיק אם הי' פטור בשוגג לא הי' מתפרש טעם פטורו דהוי כאילו לא הוא עשה את זה].

רש"י ד"ה אמר. דהא בלאו הכי לא הוי בני לה. עי' בב"ח שלפי"ד גרסינן הכי ברש"י וכ"ה בנימוק"י, והכי נמי כתב רש"י בד"ה ויושב, ובב"ק דף כ' משמע דזה לא חסר הוא היכא דבין כך לא הי' יכול להשכיר או לדור בתוכה, אבל מש"כ כאן טעם אחר משום דבין כך לא הי' בונה, צ"ע דהא אם יתנו לאחד מתנה דבר שקיימא לאגרא ואח"כ ישתמש בזה הנותן בודאי דנקרא חסר אע"ג דאם הוא לא הי' נותן לו לא הי' להמקבל את הדבר הזה, וא"כ כל מה דהוי לא חסר משום דלא קיימא לאגרא, ומה זה טעם דלא הוי חסר משום דאם הוא לא הי' בונה לא הי' בעל הבית בונה.

תוד"ה ויושב בבית. דהא נהנה הוא שאי"צ לעלות. קושייתם צ"ע דהא נהנה פירושו דהי' מסכים לשלם עבור זה ממון כמבואר בב"ק דף כ', וא"כ מאן יימר לן דהאי גברא הי' מוכן ליתן מעות כדי שלא יצטרך לעלות, ואדרבה הא חזינן דאדם זה לכתחילה בנה עלי' וגם עתה הוא מוכן לדור בעלייתו ומי יימר דהוא עביד לשלם ממון עבור זה, ושו"ר בתוס' חדשים שכתב כן. ואולי קושייתם משום דמשמע להו מדפסיק התנא ותני דיושב בבית, משמע דמיירי בכל אנשים אף באדם שהי' מוכן ליתן כסף כדי שישב בבית ולא יצטרך לעלות וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א