אילת השחר/בבא מציעא/קג/א

אילת השחר בבא מציעא קג א

דף ק"ג ע"א

והוא דקני מיני' וכו' וצריך למיקני מיני'. עי' בקצוה"ח סי' קצ"ה סק"ח דהקשה מכאן על מש"כ התוס' בקידושין דף כ"ז ובערכין דף ג' ע"א, דשאלה ושכירות אינן נקנין בחליפין, והנה יש לעיין אם שכירות בפחות משו"פ דינו כשוכר, דלכאורה בהא דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף בב"ק דף צ"ט ובקידושין דף מ"ח כתב רש"י דכל פרוטה ופרוטה חל חיוב, אבל ברשב"א בקידושין מבואר דגם פחות מפרוטה חל חוב אלא דנעשה מלוה כשמצטרף לפרוטה, [ומשמע קצת דגם רש"י יודה, דהא בכיפה של ע"ז מותר משום דבמכוש אחרון לית בה שו"פ, ואם איתא דחל חיוב רק על פרוטה א"כ למה כל שכרו מותר הא לכל הפחות מפרוטה אחת יהי' אסור בהנאה], ואם שכירות מחייבתו על כל משהו מסתמא יש לומר דשייך שכירות על פחות משו"פ.

והנה הסתפקו אם בחליפין אין כלל הקנאה כעין מקח וממכר שנותן החפץ בעד המעות אלא דזה מעשה קנין כמו שטר שאינו מקנה הדבר בעד השטר, או דחליפין הוי בזה כעין כסף בעד קבלת הסודר מקנה החפץ, ובחזו"א הוכיח מהא דלעיל דף י"א ע"ב דא"א ליתן מתנות כהונה בחליפין דמצוה בנתינה וחליפין הוי דרך מקח וממכר ולא מקרי נתינה, הרי דזה ג"כ ענין הקנאה בעד קבלת תמורתו הסודר. ולפי"ז הא קנין חליפין לשאול חפץ הוי שכירות, ואע"פ שאינו שו"פ, הא לפי"מ שרצינו להוכיח דשכירות פחות משו"פ ג"כ הוי שכירות, א"כ צ"ל מה שכתבו דשאלה ושכירות לא מיקנו בחליפין היינו שאלה שע"י חליפין אע"פ דדינו שכירות.

תוד"ה נקיטת חמש שנין. פר"ח לשון אחד וכו'. הנה לפי רש"י ור"ח בלשון אחד דהשטר נמצא ביד השוכר ועיקרו כדי שיהי' קול שאינו אלא בשכירות אצל המחזיק, צ"ע דלמה יהי' לזה דין שטר דהא מה דמהני שטר ולא הוי מפי כתבם הוא מפני שזה שטר לראי' מהמתחייב, או לכל הטעמים עכ"פ הוא צריך שיהי' ביד השני לראי' על איזה דבר, אבל כאן שעושה שטר על שזה יעשה קול ומוסרו ביד השני אין לזה שום ענין שטר והוי מפי כתבם ואיך יועיל להתחשב עם שטר כזה.

תוד"ה פרדיסי. וכ"ת לא מקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר ואין נשאר בידו כדאמר לעיל קרקע בחזקת בעליה עומדת וכו'. יש לעיין אם קושייתם הוא דוקא מרב נחמן דס"ל דאפילו בא בסוף החודש חייב השוכר משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אבל אי ס"ל כשמואל לא היה קשה אלא דכיון דהלכה כר"נ בדיני לכן קשה להם, או דגם לשמואל קשה דהא לפני החודש הי"ג מודה שמואל דהבעל המרחץ יכול לעכבו מלדור בחינם וה"נ יכול המשאיל לעכבו מלהשתמש, ומה דנקטו ר"נ משום דכיון דקי"ל כוותיה עדיף להקשות מיני' אע"ג דגם לשמואל יקשה.

רש"י ד"ה אזדא ליה. הלך לו מזלו גרם. וכ"כ לקמן בר"פ הבית והעליה. וצ"ע דמה צריך לזה דהא כיון דהשכירו רק בית זה איך יתחייב בבית אחר, ולמה צריך לטעם דמזלו גרם. והראוני בערכין כ' ע"ב דבית המנוגע שנתצו חייב להעמיד בית אחר, וכתב רש"י משום דמזל דהמשכיר גרם שנחשד על הגזל או על צרות העין, ומבואר שם בתוס' ד"ה אע"פ דהכונה או יחזיר שכר שנתן לו או יתן לו בית אחר, ולפי"ז אם השוכר לא ירצה בית אחר רק שכר שנתן אינו יכול להכריחו לקבל בית אחר שהמשכיר רוצה ליתן לו.

פרק תשיעי המקבל

כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש וכו' כך חולקין בזמורות ובקנים. כתב הרשב"א דזה בעיר חדשה דאין מנהג דאז מן הדין חולקין בתבן ובקש.

ולכאורה מה שייך דין בדבר שתלוי בהסכמת שניהם כמה יתחייב עבור עבודה כזאת, וכמו דלא שייך לומר דהיכא דאין מנהג כמה משלמין עבור העבודה אז יתנו זוז, ה"נ לא שייך שיחלקו בתבן ובקש כשאין מנהג ולא דיברו שיחלקו בתבן וקש, וצ"ל דשאני עבודה שדרך העולם לשלם בחלק מהדבר שעובדין בה דמסתמא בכל המקומות כן הוא, ומ"מ צע"ק.

אמנם בריטב"א ביאר משום דזמורות בכלל פרי נינהו. היינו כיון דאריס מקבל חלק בפירות, וזמורות הם בכלל פירות. והנה לגבי לשון התורה כגון ערלה דכתיב את פריו לא נכלל זמורות, וגם בלשון בני אדם לא מצינו שזמורות הם בכלל פירות, ואם ימכור דקל לפירותיו לכאורה לא יהא כלול בזה זמורות, וצ"ל דלאריס מובן שיקבל חלק בכל מה שתוציא השדה דזהו מה שקורא כאן פירות.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א