אילת השחר/בבא מציעא/קב/ב

אילת השחר בבא מציעא קב ב

דף ק"ב ע"ב

ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת. הנה בתלוש ולבסוף חיברו כגון בית מבואר דיש מאן דס"ל דהיינו כתלוש [עי' קצוה"ח סי' ער"ה ומש"כ באילה"ש ב"ב דף ס"ז ע"א], ונמצא דשכר דירה שמשלם מורכב מהקרקע דזה בחזקת בעליה ומהקירות והגג שזה כתלוש, וא"כ נהי דעל שכר לפי חשבון של הקרקע חייב, מ"מ על חשבון שנהנה מהדפנות ומהגג על זה יהי' דין כתלוש, ולמה צריך לשלם כל דמי השכירות שכלול גם הנאת שימוש של הדברים שאין דינם כמחובר, אמנם לשיטת תוס' בב"ב דף ס"א ע"ב ד"ה ארעתא מבואר דמה דאמרינן כאן קרקע בחזקת בעליה, אין הכונה מחמת שזה קרקע אלא כיון שסופה לחזור להמשכיר לכן דינה בחזקת המשאיל ואפילו במטלטלים הדין כן, ואין לדייק למה לא הוכיחו דע"כ כן הוא דאל"כ הא בית אינו קרקע כנ"ל, דיש לומר דאולי ר"נ ס"ל דתלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר, אבל גם אם נפרש כהתוס' לקמן דף ק"ג ד"ה פרדיסי דס"ל שאין חילוק בין קרקע למטלטלין אלא בין שיכול להצניע ולשמוט וכו', מ"מ מה שלא שייך לתפוס ולהכניס לרשותו מקרי בחזקת בעליה דבזה דינה כקרקע, ומשו"ה גם הקירות והגג דינם כקרקע, [כנראה שהעירוני זה].

רש"י ד"ה בבא לב"ד באמצע החודש. ואמר לו וכו'. הנה משמע דרק בב"ד מהני דישלם על החצי השני, ולכאורה למה לא סגי אם יבוא אל השוכר ויאמר דאינו מסכים שידור בחנם החודש, וע"כ משום דאם בכ"ז ידור לא יצטרך לשלם דלשמואל מהני תפיסתו שדר, וע"כ לא ס"ל כמש"כ התוס' לעיל דף ו' ע"ב דטעם דשמואל משום דהוי תפיס ברשות, דלפי"ז הא אי"צ דוקא ב"ד דמשמע דאם אמר לו שיצא או ישלם בלי ב"ד לא יהי' חייב לשלם, וא"כ מ"ש בב"ד דלא יועיל תפיסתו ואם ידור אח"כ יצטרך לשלם.

תוד"ה ובא מעשה. תימה דלשמואל משמע דמספקא לי' לר' יוסי אי תפוס לשון ראשון או אחרון. העירוני למה קשה רק לשמואל, ואפשר כיון דבמשנה י"ל דהספק בכונתו כמש"כ התוס' לקמן בד"ה הו"א, דהספק אולי כונתו דשוכר לשנה רק זמן פרעון יהי' כל חודש דאז חודש העיבור לשוכר, או דכונתו לשמור ואז כונתו על שניהם לכן דינו יחלוקו, אבל לשמואל פרכינן ומי אמר שמואל לא אמרינן תפוס לשון אחרון, הרי דהגמרא נוקטת בודאות דלשמואל הספק אי אזלינן בתר לשון ראשון או אחרון.

תוד"ה הוה אמינא. דה"ק י"ב דינרים לשנה אך [כן הגיה ברש"ש, וכן הוא בתוס' הרא"ש, וכן מבואר בתוס' בב"ב דף ק"ה] שתשלם לי דינר בכל חודש לא אמתין עד סוף שנה כמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו שמתנה שישלם לו כל חודש אע"פ שמעיקר הדין בלי שהתנה הי' מחוייב בסוף השנה. ויש לעיין איך זה באמת מהני להתחייב יותר ממה שדין תורה מחייבתו בלי שיעשה איזה מעשה קנין להתחייב, דהא עצם התנאת השכירות אינו מחייבתו לשלם כל חודש, ומה דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף אינו משום דכן דעת האנשים אלא זה דין, דלכן מבואר לעיל דף ס"ה דכשמתנה לשלם עי"ז ביוקר יותר מאשר אם ישלם כעת על השכירות לא מקרי שכר המתנה כיון דזה חיובו, א"כ אין בכח השכירות לחייב יותר ומה יחייבו לשלם כל חודש, דהא אינו מתנה שיהא כל חודש שכירות נפרדת, דהא נשאר דמשכירו על כל השנה ולא יוכל לחזור כל חודש, וא"כ כדי להתחייב לשלם קודם הי' צריך לעשות קנין התחייבות, וכיון דלא מיירי בקנו מיני' איך יועיל שיהא חייב לשלם כל חודש ולא בסוף השכירות של כל השנה הא הו"ל מתנה עמש"כ בתורה, וצ"ל משום דקיי"ל דמהני בדבר שבממון. אלא דמ"מ צ"ע דהא אם מתנה שלא יתחייב שאר וכסות וכוונתו דהקידושין לא יחייבו זה, ודאי לא יועיל דאין שייך שדין התורה ישתנה, אלא דשייך שמתנה שהיא תוותר על מה שהדין מחייבו, אבל להתחייב לשלם בסוף כל חודש הא לא שייך לומר שהשוכר מתחייב בלי שיעשה איזה מעשה קנין, וכיון דתנאי שלא יהי' הדין דאין משתלם אלא לבסוף לא מהני, איך חל חיוב לשלם כל סוף חודש בלי קנין מיוחד, וצ"ל דהא דאינה משתלמת אלא לבסוף היינו שיש להשוכר זכות לומר דלא יתבע ממני קודם, אבל כשמסכים שיוכל לתבוע א"צ לשום קנין, אמנם כ"ז משום דקי"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כמוש"כ התוס' לעיל דף ס"ה ע"א, דאילו אינה אלא לבסוף לא שייך כלל להתחייב לשלם לפני זה בלי קנין התחייבות מיוחד.

מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראי' שנפדה. הנה גם אם נפדה הא חלות הפדיון צריך לחול ביום שלשים ואז כבר אין המעות של האב, ולא מיבעיא אם יש עוד בן לאביו כגון שהוא בכור לאמו והיו לו עוד בנים מאשה אחרת דאז בודאי אין חל הפדיון, דהא שאר הבנים ג"כ יורשין ואין ביד האב לפדות על אחר שהמעות אינן שלו, ואפילו אם הוא לבד היורש היחידי מ"מ לא יחול הפדיון אא"כ הבכור יאמר דרוצה שמה שביד הכהן יהי' לפדיון והוא אז הפודה עצמו, ולפי"ז אין בחזקת של האב הפודה, אלא דאז הוא הפודה עצמו בהמעות שנתן אביו לצורך פדיון.

רש"י ד"ה עד שיאמרו. השכינים ידוע לנו וכו'. ובבכורות דף מ"ט ע"א כתב רש"י דבאמירה בעלמא סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן לי' בחזקת שנפדה לאו חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למיפרע חובו מיד. ויש לעיין אם לרש"י בבכורות הי' קשה דלמה לא צריך להעיד עדות כיון דבאנו לחייבו ממון, או דזה ודאי דלא מקרי דבאו לחייבו ממון אלא לחייבו מצוה ואע"פ שהמצוה היא תשלום ממון לכהן, אלא דבא לבאר מחמת דגם באיסורין צריך עדות נגד חזקה, ולזה כתב דלא הוי חזקה גמורה.

והנה כיון שאי"צ עדות א"כ לכאורה סגי באם אחד יאמר זה בשם אביו, ומה דאמרינן לשון רבים שיאמרו לו צ"ל דזה לאו דוקא [וברבינו גרשום שם כתב דגם אשה ועבד נאמנין בזה], דדיינינן בזה לא כמו בהודאת ממון דבעי עדות אלא דמעיד לחייבו במצוה ועליו להאמין לכל א'. וצריך ביאור דהא על הכהן לא שייך לומר שיביא ראי' כיון דלאו בעל דינו הוא, א"כ גם על הבן לא שייך לומר שיביא ראי' ששילם, דלמי יביא ראי' כיון דאין בעל דין שיכול לתובעו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א