אילת השחר/בבא מציעא/קג/ב

אילת השחר בבא מציעא קג ב

דף ק"ג ע"ב

ושניהם מעכבין זה על זה למה לי מה טעם קאמר. בשטמ"ק בשם הראב"ד משמע דכיון דיש סברא לכ"א לעכב לכן לא ימתין עד שיעכב כי אין רשות לאדם שיעשה שלא כדין ויאמר שלא יקפידו עליו. ומסתמא כוונתו דכיון דאיכא מקומות דנוהגין אחרת יחשוב דגם כאן לא יקפיד השני.

ולכאורה הא אפי' אם הוי אמדינן להאיש הזה שלא יהי' מעכב ג"כ אסור לפי"מ דקי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, דכל זמן שלא גילה דעתו שאינו מקפיד אסור.

ואולי מדבריו יהי' סעד לשיטת הש"ך בסי' שנ"ח דהיכא דיש לאמוד דהי' מסכים שיקחו את הדבר אז מהני אפי' למאי דפסקינן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ועמשנ"ת באילה"ש ב"ב דף מ"ו א'.

אלא דיש לעיין אם המקבל עשה אחרת מהמנהג ועקר במקום שהמנהג לקצור אם זה כהזיקו ושייך על זה תשלומין או דהוי כמניעת ריוח, ואם נאמר דאינו חייב הרי דאינו ממש כלוקח ממנו משהו ולכן הי' מותר אם היינו אומדים דמסכים ואינו מקפיד וצ"ע.

וברעק"א לעיל דף כ"א ב' ציין לתוס' בב"ב דף קמ"ג ע"ב ד"ה ואם, דדבר שלא בא עדיין לידם דהוי רק מניעת ריוח מהני אם אמדינן דהי' מוחלים ולכך הי' מותר לזכות אם היינו אומדים דמסכים ואינו מקפיד, היינו דהא אמרינן דיתומים קטנים אפילו דבר שבנ"א מוחל לא מהני מחילה ממה ששייך לקטנים כמבואר לעיל דף כ"ב ע"ב, ובתוס' שם כתבו דאי יאוש שלא מדעת הוי יאוש אמרינן דכיון דאי גדלי מחלי מעתה כבר הוי מחילה, ובדבר שלא בא עדיין לידם מהני מחילה אפילו של קטנים ה"נ כאן מועיל מחילתן כיון דלכי גדלי מחלי ואין כאן חסרון כישל"מ.

אדעתא דלא כריבנא לה. פירש הריטב"א דלא ס"ד דהניכוש יהי' במקום חרישה, אלא דס"ד דהאריס לא יצטרך לחרוש לבד כי אם בסיוע הבעה"ב, וצ"ע דאיך ס"ד לאמוד דהניכוש הוא שוה בדיוק כמו סיוע לחורש.

מהו דתימא דאמר לי' האי דבצרי לך אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה. צע"ק למה לא נזכר בכל הנידונים כאן ובהשוכר את האומנין דנימא הדמים מודיעים, ואין לומר דבשכירות אין כ"כ מחיר ידוע לכו"ע, דהא חזינן דיש אופנים דמנכה לו מן חכורו, הרי דיש לאמוד מחיר של חכירות של שדה עם מעין וכן עם אילן או בלי מעין או אילן וא"כ נימא הדמים מודיעין, וכעין זה הקשו התוס' בב"ב דף ז' ע"א [וע"ע משנ"ת לקמן דף ק"ד א' ד"ה שמא בעלמא אמרי לך].

תוד"ה ואזל. דאיכא אתרא דעבדי הכי דאריסא יהיב ביזרא. ולכן אז מקבל האריס יותר. ומ"מ צע"ק וכי בשביל הזרע יהי' כל כך הפרש דתמיד מקבל האריס לכל היותר חצי מהפירות, וכאן מחמת שהאריס נותן זרעים יקבל האריס שלשה חלקים או שני שליש מהפירות.

למאי נפק"מ דאי איכא איניש דיהיב עין יפה הוא ולא גמרינן מיני'. משמע דאי לא הוי משמיענו דבבבל יש מנהג דלא יהיב תיבנא היינו לומדים מהאיש דיהיב תבן לאריס דזה הי' מיקרי מנהג דיהבי תיבנא, וצע"ק דהא ברמ"א סי' של"א סעיף א' הביא בשם הריב"ש דבשביל פעם או כמה פעמים לא מקרי מנהג, וא"כ גם בלי זה לא היינו קובעים דהמנהג הוא ליתן תבן. ולא משמע דמשום דהאיש הזה נותן תבן להאריס הרבה פעמים לכן זה יעשה זה למנהג, ודוחק לומר דכיון דלא הוי ידעינן איך המנהג אז כיון דהוא נותן תבן יש ראי' מזה שכך הוא המנהג תמיד אע"ג דלהעיד איך הוא המנהג צריך שני עדים כשרים כיון דזה נוגע לגבי ממון, מ"מ ממה דהוא נותן נשפוט שכן המנהג אע"פ שאם הי' אומר שמקובל לו שכך המנהג לא היינו מאמינים למה שאומר.

והנה בהא דאזלינן בממון בתר מנהגא יש שני ענינים, א' כיון דכן הוא המנהג אז כל אחד נחית אדעתא דהכי והוי כאילו התנו שכן יתנהגו גם הם, והב' מצד תקנת חכמים שתיקנו לילך בתר המנהג [וכדמבואר בחזו"א ב"ב סי' ה' סק"ג דיש שני סוגי מנהג או משום דנכנס אדעתא דמנהג או דהסכמת הציבור מחייב כמו כח ב"ד], ולכאורה הא כיון דר' יוסף הצריך להשמיענו דבבל הוא מקום שמנהג לא ליתן תבן הרי דלא ידוע לכל האנשים שזה כן, דאם ידוע לכולם מה צריך ר' יוסף להודיענו, וכיון שכן הא לא בעה"ב ואריס יודעים מזה ואיך נסמוך על המנהג שלא ליתן, הא אם לא הי' מנהג הי' הדין דחולקין בתבן כמש"כ הרשב"א דבעיר חדשה שאין מנהג אז הדין דחולקין בתבן, וכיון שהאנשים לא ידעו המנהג הא הבעה"ב לא הוריד את האריס ע"ד כן, ואז ודאי דינם כעיר חדשה דחולקין, ולמה כעת יועיל מה שר' יוסף הודיענו המנהג שלכן לא יקבל האריס חלק בתבן. אבל אם נפרש דכאן דאזלינן בתר מנהג אינו משום דכך דעתם אלא תקנ"ח, א"ש דכיון דאליבא דאמת יש מנהג לא ליתן אז הדין הוא שלא ליתן תבן.

אלא דצ"ע למה קאמר הגמ' נפק"מ אם א' נתן חלק בזמורות, הא פשוט הוצרך להשמיענו שעי"ז לא יחלוקו, דבלי דר' יוסף השמיענו הי' הדין דיחלוקו בתבן.

מה טעם קאמר מה טעם שניהם חולקין בקנים משום דשניהם מספקין את הקנים. יש לעיין וכי כל הקנים שווים בגודלן ובעוביים, וא"כ כל א' יצטרך להוכיח שהוא נתן כעין הקנים שרוצה לקחת.

אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו וכו' יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו. משמע דרק מנכה מחכירותו, ולכאורה למה לא הוי כחכירה בטעות דהא רוצה דוקא שדה שיש בה מעין.

אלא דתוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה, הקשו דמוכר פרה ונהיתה טרפה או מתה אנן סהדי דאדעתא דהכי לא קנאה. ותירצו דאנן סהדי דאפילו אם המוכר הי' אומר לו אם תטרף תפסיד הי' לוקחה, וצ"ל דה"נ אמרינן דמסכים להכנס בספק שמא יתייבש המעין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א