אילת השחר/בבא מציעא/סב/ב
רש"י ד"ה ובדיננו אין מחזירין. דאבק רבית הוא כיון דזימנין שאין עושין פירות שהכרמים לוקין אין זו רבית קצוצה. וצ"ע דמ"מ הא זהו גופא רבית שמקבל כרם עם אפשרות שיתן פירות ובודאי זה שוה כסף ולמה זהו גופא לא יהי' נחשב רבית קצוצה, גם הא בידו למוכרה לאחרים זכות זה וזה הא בודאי רבית ברור. וכן מבואר בשטמ"ק בשם הריטב"א לקמן דף ס"ז ע"ב דיש לו רשות להשכיר לאחר שיהי' במקומו בעלים על הזמן הזה לקנות את הספק, ובכל אופן הא קיבל בעלות בקרקע שאם יהי' פירות יהי' שלו.
ואפשר לומר דקניית דבר שהוא ספק שמא יהי' פירות ושמא לא, הא אם באמת לא יהי' פירות הא לא הי' לו כלום, אלא דאנשים מסכימים לתת כסף בשביל הספק ואז הוא בגדר כמו לדידי שוי לי, דהאדם הקונה מחשיב את זה לשיווי אפי' שמצד עצמו אינו מקבל ממון ממשי כיון דיתכן דלא יהי' פירות, ובכה"ג אין זה תרבית ברור דעצם הזכות אינו כסף אלא מחמת שמחשיב אותו, ואע"ג דהרבה בנ"א נותנים בעד זה כסף, מ"מ אינו בעצם כסף אלא מחמת דמחשיבין אותו על הספק, ואם ירצה לשלם חוב להמלוה בכסף כזה אפי' אם יהי' מציאות שיהי' שייך ליתן לו בעל כרחו, מ"מ יכול המלוה לומר אתה לא נותן לי כלום, וכן עבד עברי דקונה עצמו בגרעון כסף בע"כ של האדון אינו יכול לפדות עצמו בדבר שזה רק ספק ממון אפי' שאנשים נותנים עבור זה כסף. ואע"פ שכל זה דאמרינן היינו דהמלוה אין לו ריוח אבל הא הלוה נפסד דהי' בידו למכור זכות זה וכעת הפסיד, הא אין איסור מן התורה תרבית בלא נשך ונשך בלא תרבית כמש"כ הרא"ש לקמן סי' י"ז.
והנה הא מיהת דאסור משכנתא בלא נכייתא מדרבנן, ויש לעיין במשכנתא באופן דאסור אם בעצם הפיסוק דמקנה לו זכות בהכרם אין איסור או דגם זה אסור, וכבר דנו אם ברבית דרבנן יש איסור על עצם השומא, ועיין מש"כ בדף ס"ח ע"ב, ואיך שנאמר צ"ע למה דאסור אח"כ אכילת הפירות אע"פ שכבר קנה הכרם לגבי אכילתו בלי נכייתא, דאפילו אם נסבור דבזה שזיכהו הי' אז איסור, אבל אכילת פירות הא כבר מדידי' קאכיל דהא זכה בכרם לגבי אכילת פירותיו, והא רבית דרבנן אין מוציאין ולמה לא נימא דזה שאנו אוסרים אותו לאכול פירות מהכרם שקנוי לו לגבי הפירות הוי כמוציאין.
והי' אפשר לומר דמה דזוכה ע"י פיסוק הרבית אינו מועיל לענין שיהא כבר מותר לאכול, כיון דלא זכה אלא ע"י פיסוק הרבית וזהו מה שאסרו חכמים ליהנות ממה שזכה ע"י הפיסוק, וכמו בפסק רבית קצוצה דאסור לו לגבות אע"ג דלולא האיסור הא נתחייב ע"י הפיסוק לתת הרבית, אלא דמ"מ צ"ע דהא מבואר לעיל דאם שטר העומד לגבות כגבוי דמי, אז כשכתב בשטר הרבית דהוי כגבוי מותר לגבות כבר למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינין, א"כ כאן דהוי אבק רבית, וכיון דזוכה ע"י הפיסוק בהכרם לענין פירותיו כבר שייך לו הפירות ואבק רבית אין מוציאין בדיינין ויהי' כבר מותר לאכול הפירות, אמנם לא דמי דגם התם בהפיסוק דרבית לא הי' מתיר לו אלא השטר דהוי כאילו עוד דבר שבזה כבר זוכה להיות כגבוי, אבל מה שעצם הפיסוק מזכהו ע"ז לא הוי כגבוי. אלא דלפי"ז יצא חידוש דאם הקנהו בקנין סודר הכרם לגבי אכילת פירות דאז כבר זכה בקנין לא ע"י הפיסוק גרידא אז מותר כבר לאכול הפירות דהוי כבר כשלו, וכמו בשטר למ"ד דשטר העומד לגבות כגבוי דמי דאז כבר הוי להוציא ולמ"ד ר"ק אין מוציאין מותר לגבות, ה"נ באבק רבית לדידן דיוכל כבר לאכול הפירות, וצ"ע לדינא.
ולכאורה יש להביא ראי' לזה, דהנה לקמן דף ע"ג ע"ב בעובדא דמרי בר רחל דמשכן לו הנכרי ביתו ומכר הנכרי ביתו לרבא וחשב מרי בר רחל דרק שנה ראשונה דלא מצי הגוי לסלק לרמי בר רחל לכן אינו חייב לשלם לרבא שכר דירה אבל אחר שנה ראשונה צריך לשלם, ורש"י פירש דלא הי' שאלה של רבית אלא דחשב דחייב לשלם שכר דירה, אבל התוס' והרבה ראשונים מפרשים דהי' שאלה של רבית דכיון דרבא אינו יכול לקבל הבית בלי שיסלק החוב של הגוי ויכול לסלק הו"ל כלוה וכשדר בחנם הוי רבית, וע"ז אמר לו רבא דכדיניהם עבדינן לי' וכל זמן שלא סלקוהו יש לו לאכול הפירות כמו לפני שהגוי מכר לרבא, והיינו כמבואר בראשונים דהבא מחמת עכו"ם כל דיניו לגבי זה כעכו"ם, ולכאורה צ"ע דזה שייך למה שנוגע לזכויות ממון דיש לו הזכויות כמו בהיות הבית של העכו"ם, אבל כיון דס"ל להראשונים דמה שיש לרבא לסלק לרב מרי מהבית וכ"ז שלא סילקו עדיין יש זכות לר' מרי וזה הוא דעושהו כלוה, א"כ מאי מהני מה דיש לר' מרי זכותו כמו שהי' כשהי' הבית של הגוי, דמ"מ אצל הגוי הי' יכול לדור בחנם משום דמותר ליקח ממנו רבית, משא"כ כשזה של רבא ורבא הוא הלוה אז כשרב מרי דר בתוכו בחנם הוא לוקח רבית מרבא, וע"כ משום דתמיד עי"ז שאסור לקחת רבית דהיינו לאכול הפירות של המשכון לכן אינו קונה ע"י המשכונא זכות לאכול הפירות, ולכן אח"כ האכילה של הפירות הם גביית הרבית ולכן אסור ליהנות מהמשכנתא, אבל אם בכ"ז קנה כגון בעובדא דר' מרי דבדיניהם הא זוכה זכות משכנתא לאכול הפירות והוי של ר' מרי [ושם בדף ע"ג ע"ב יבואר דהחידוש הוא דחל כבר דין קנין גם אפי' אם ימכור לאחר], לכן מותר כבר לאכול אפי' כשזה כבר אצל רבא דמ"מ הבית שייך לו לר' מרי עם זכות השתמשות, א"כ מה לי אם באופן זה זכה או שזכה ע"י קנין דהקנה לו הבית לגבי שכירות, זולת אם נחדש דגם כשהקנה בקנין כיון דהי' אסור להקנות לכן לא חל הקנין, משא"כ בגוי דהי' אז היתר גמור וחל הקנין לכן מותר גם כעת לר' מרי ליהנות מהדירה בחנם, עימש"כ בדף ע"ג ב'.
אמנם בחידושי ר"ח הלוי פ"ו מהל' מלוה ולוה מבואר דלא כמש"כ, דלדבריו בשיטת הרמב"ם כל היכא דזוכה זכות משכנתא לפירות אפי' באיסור, מ"מ אכילת פירות כבר מדידי' קאכיל לכן אינו אסור אלא מדרבנן, משא"כ אסמכתא דלא קניא דאז אינו קונה כלל השדה ואכילת הפירות הוי רבית קצוצה, דכשאוכל ע"י הקציצה הקודמת אע"ג דבשעה שקצץ לא הי' ריוח ברור מ"מ הוי רבית קצוצה. ולפימש"כ היכא דזוכה מיהת זכות בהשדה לגבי הפירות אז הי' צריך להיות מותר לגמרי אכילת הפירות, וכל מה דאסור הוא מפני שלא קנה כלל השדה להפירות.
ולדבריו לכאורה צריך טעם מה דסאה בסאה אינו אסור אלא מדרבנן, כיון דלדבריו אף אם אין ריוח ברור בשעה שקצץ מ"מ כל שאח"כ לוקח מכח קציצה הוי ר"ק, ורק במשכנתא בלא נכייתא דמה שלוקח הפירות אח"כ אינו כלוקח רבית דהא מדידי' קאכיל כיון דכבר זכה בהשדה לכן הוי רק אבק רבית, וצ"ל דהסברא דבתר מעיקרא אזלינן מהני דלא הוי קציצת רבית כלל, ולקמן דף ס"ה ע"ב הבאנו דמבואר בדבריו דבאסמכתא כיון דלא קנה השדה ולא הי' מכירה לכן כשאוכל הפירות אח"כ הוי רבית קצוצה אע"ג דלא הי' ריוח ברור כיון דלא קנה השדה ולא אכיל מדידי' הוי ר"ק, הרי דהוי קציצה אע"ג דענין אסמכתא הוא דאינו חושב ליתן לו השדה, ולכאורה כיון דלא הוי קנין מה"ט ה"נ נימא דלא הוי קציצה דהא אין בדעתו ליתן לו השדה כלל, ובודאי דאם יהי' מוכח דאין בדעתו כלל ליתן לו את הרבית אינו קציצה, וע"כ דגמירת דעת בזה סגי לענין שיהי' בזה דין כקציצת רבית.
והנה להמתבאר דהא דמשכנתא בלא נכייתא לא הוי רבית גמור מחמת שפעמים שהכרמים לוקין ולא אמרינן דזה גופא הוי שוה כסף משום דכיון דאינו אלא ספק ואינו מצד עצמו שיווי אלא בעד שמחשיבים זה, יש לעיין אם המלוה יאמר בפירוש שכדאי לו להלוות בשביל עצם זכות בהכרם על הספק שמא יהי' לו ריוח דזהו גופא שוה לי, אם יהי' בזה משום ר"ק, והי' אפשר לומר דמ"מ לענין איסור רבית בעי רבית שזה מצד עצמו כסף ולא מחמת דהוא מחשיב זה לכסף, אמנם יש בזה עיון דהריטב"א בשטמ"ק בדף ס"ג ע"ב כתב בהא דאמרינן והא בעי למיהב זוזא לספסירא, דמכאן דכל שהמלוה מרויח בסיבתו של הלוה במעותיו אע"פ דאינו מחסרו כלום כיון שעל ידו בא לו אסור וכו' הלכך האומר הריני מלוה לך מנה ודבר עלי לשלטון והמלוה משתכר בדיבור זה אסור ורבית קצוצה הוא אם הוא דבר שנוטלין עליה שכר. ויש להסתפק בדבריו אם ר"ל כשהמלוה משתכר בדיבור הזה היינו מהתוצאה של הדיבור, וכמו היכא שאין נותנין ע"ז שכר דאז הא כונתו לומר דאינו אסור אלא כשעי"ז המלוה ירויח מהדיבור לשלטון, וה"נ כשנותנין ע"ז שכר ג"כ אינו אסור אלא כשהמלוה ירויח מהתוצאות של הדיבור, או דבאופן שנותנים שכר על הדיבור לשלטון הוי ר"ק בכל גווני. הא מיהת חזינן דאע"ג דהדיבור לשלטון אינו כסף מצד עצמו אלא מחמת דהאנשים מחשיבין זה, מ"מ אם התנה דמלוה לו כדי שידבר לשלטון הוי ר"ק, אע"ג דכל מה שנותנים עבור זה שכר הוא משום שמא יהי' לו תוצאות ריוח מהשלטון, וא"כ ה"נ אם מתנה זכות בכרם לגבי אכילת פירות ואומר המלוה דזה עצמו שוה לו ורוצה בזה הספק גופא, הוי זה גופא ר"ק כיון שזה דבר שנותנים עבור זה שכר, וצ"ע לדינא. [ולהצד דהוי ר"ק נמצא דיצטרך להחזיר כדין ר"ק יוצאה בדיינין כמה ששוה לזכות בזכות ספק בהכרם, אבל הפירות שאכל אינו אלא אבק רבית וזה אין מוציאין].
ואסורין מפני הערמת רבית. מבואר דלאביי אסור לשלם בכסף ומותר לשלם פירות, אבל הרשב"א ועוד ראשונים פירשו דלמסקנא האיסור הוא רק עצם הקני' שוה ל' בכ"ה אבל מותר לשלם שלשים אפילו הדמים, דהלשון אסור לעשות כן, וגם הלשון מותר ואסור לעשות כן, הרי דהאיסור הוא רק עשיית הדבר אבל מותר להחזיר, ודלא כמו שאביי פירש הברייתא, וכ"ה דעת הרמב"ם.
אי אית לי' חמרא ללוה דיהיב לי' וכו' ואי לא כיון דלית לי' חמרא ודאי משקל זוזי מיני' מחזי כרבית. ולכאורה היכא משמע דמיירי לאסור נתינת זוזי ממה דקתני ויין אין לו ויתכן שיתן לו אח"כ יין, ואפשר דכונת הגמ' דבאמת כונתו לשלם ל' זוזי אלא דאם הי' יין והי' חל המכירה אז הי' אח"כ כבר מותר ליתן כסף כיון דכבר הועיל וחל מכירה על היין ואין כבר החוב, וכשנותן אח"כ הזוזי אין לו שייכות להחוב הקודם, אבל כיון דאין לו יין נמצא דמה שנותן לו הכסף אח"כ הוי תשלום עבור הלואת החיטין שהתחייב עבור זה דמים ל' דינרים.
עיין בטור ובב"י סי' קס"ג דהרמב"ם סובר דלהלכה פסקינן דרב ספרא לא אסר אלא לעשות כן, היינו לקנות החטין בעד צ' דינרין שבזה הוי הערמה, אבל אם קנה חייב לשלם ק' דינרין אפי' זוזי, ורק לאביי דהוי קשה לי' מתני' ורצה לחדש דיהי' איסור לשלם בהזוזי, אבל להלכה דנדחו דברי אביי מפרשינן דברי ר' ספרא כפשוטם דהאיסור הוא רק על הקנייה של החיטין בחזרה אבל מחויב לשלם ק' דינרין אפי' בזוזי, וכמו שביאר כן להדיא הרשב"א וסובר כהרמב"ם, אבל הרמב"ן והרא"ש והטור פסקו דאסור לקבל זוזי, [ולשון השו"ע סי' קס"ג ס"ג צ"ע דמתחיל כהרמב"ן דאסור ליתן זוזי רק פירות, ומסיים דאם עשה מותר לגבות והיינו כהרמב"ם]. והטור כתב דאע"ג דאסור לשלם זוזי וחיטין מותר לשלם ק', מ"מ אין כופין להלוה לשלם חיטין כדי שאז יגבה ק' אלא דיכול לשלם בכסף צ' דינרין. וצע"ק דהא באמת מצד הדין הא יש עליו חיוב לשלם ק' כמו שהלוה לו אלא דאסרו לשלם ק' במעות דמיחזי כרבית אבל למה יפקע חובו שיש לו תביעה על ק', ובשלמא אם הי' אסור לגבות בכל דבר ע"כ פטרוהו להלוה מלהחזיר כל חיובו, אבל כיון דבחיטין מותר למה באמת לא יהא הלוה מחויב לפרוע כל חובו, וכיון דאסור לשלם במעות למה לא נחייבנו לשלם בחיטין, ואע"ג דתמיד הברירה ביד הלוה ליתן מה שרוצה, חוץ מאם יש לו כסף דמחויב לשלם כסף כרצון המלוה כמבואר בכתובות דף פ"ו, זהו רק אם ע"י שיפרע מה שירצה יהי' פרעון כל החוב, אבל כאן דבזה לא יפרע הכל למה מותר לו לפרוע בכסף שבזה יופרע רק קצת מהחוב. ונצטרך לומר דהי' בזה תקנה מיוחדת דאי"צ לשלם כל החוב בחיטין, וצ"ע מנ"ל לחדש כזה תקנה כיון שלא נזכר מזה בגמ'. ואפשר משום דכשהלוה מעות הא יש רשות להמלוה לומר דרוצה לגבות מעות [באם יש לו להלוה מעות] ואינו יכול לדחותו לשאר דברים, נמצא דעיקר חיובו הוא מעות, וה"נ כשיש לו להלוה מעות אין יכול המלוה לכופו לשלם בדבר אחר לכן יוכל הלוה לשלם במעות אפי' שזה פחות ממה שלקח מהמלוה, אלא דמ"מ צע"ק דלמה לא נאמר דהוי כאין לו מעות דאז הא גובה משאר דברים, ומה לי אם אין לו כל המעות או דאוסר לגבות כל המעות דבכה"ג לכאורה יכול המלוה לומר דרוצה לגבות משאר דברים, ואע"ג דקצת מעות מותר לו לגבותם דהיינו צ', מ"מ כיון דעי"ז לא יוכל לגבות כל מעותיו למה לא נימא דהוי לגבי המלוה כאין לו אפשרות לגבות המעות.
רש"י ד"ה מתניתין בבא לחוב בדמיהן. אלא בא לעשות עליו דמי החיטין חוב ולפסוק על החוב יין, וכך אמר לו אני מקבל עלי חטיך בל' דינר כמו שאתה יכול למוכרן. רש"י הדגיש שעושה מזה חוב, דבלי שיעשה זה לחוב אינו חוב עדיין, והיינו דמעות שנתן בהתחלה על החיטין הא לא קנו קנין אלא למי שפרע, ונהי דקנין דמי שפרע סגי לענין שמותר לתת לו החיטין אע"פ שכעת הוקרו מהזמן שקיבל עליהם כ"ה דינרים, מ"מ הא יכול כל רגע לחזור ולומר דרוצה החיטין לעצמו ויחזיר לו כ"ה דינרים שקיבל אז ממנו, ונמצא דאליבא דאמת אין לו אצלו ל' דינרים אלא דעושה זה על עצמו כחוב, ועדיין צ"ע דלכאורה יכול אח"כ לחזור וליתן לו רק כ"ה דינרין, דבמה חל ההתחייבות הזאת שיהי' כחוב עליו, וע"כ צ"ל דאע"פ שיכול גם כעת לחזור מ"מ מקרי חוב לענין זה דמקרי שנותן לו כעת ל' דינרים, כיון דבדעתו לשלם לו ל' דינרים אז כשמוכר לו היין לא מקרי שמוזיל גבי' ממחירו דהא בדעתו לשלם לו ל' דינרים עבור החיטין שקנה ממנו בפעם הקודם.
תוד"ה לקח. וא"ת אמאי תני גבי יין אין לו כי נמי יש לו אסור ליתן שוה ל' דינר הלא אפילו חטין וכו' כיון שלא הי' לו חטים בפסק הראשון. הנה האיסור דפוסק על הפירות באופן האסור הא אין האיסור עצם הפסיקה, דאפילו לרבנן דר' נחמי' וראב"י לעיל בע"א זה ברבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן יעבור כשאח"כ יקח הפירות כשנתיקרו, ומה דאמרינן דאסור אם אין לו יין הא איירינן דיהי' אסור ליקח היין כשיתייקר אח"כ. והנה מהריטב"א קידושין דף ו' מבואר דהרבית מקרי שחייבת לו, ואם הי' הדין דהמקדש במלוה מקודשת הי' יכול לקדשה בזוז שחייבת לו בתור רבית, אמנם האחרונים הרבו להקשות ע"ז, וברבית דרבנן הסתפקו אם יש חוב, אפי' אם נוציא דברי הריטב"א מפשוטם ונאמר דברבית גמור אין חיוב, א"כ לצד הזה הרי כשפוסק על היין שיש לו נמצא דקונה יין בעד חוב של רבית דרבנן, וא"כ אע"ג דיש לאסור מחמת דבזה מחשיב כאילו גבה רבית דרבנן, מ"מ מה שפוסק על היין אז מצד הפסיקה על היין הא אין איסור, ולקבל אח"כ יין הי' מותר אפי' כשנתייקר כיון דהא כבר גבה הרבית דרבנן, והתנא הא רוצה להשמיענו דלא יועיל הפסיקה על היין לענין שיוכל לקבל אח"כ היין במחיר שפסק וזה רק כשיין לא הי' לו בשעת הפסיקה, ומדהקשו התוס' יש להסתפק אם משום דס"ל דגם ברבית דרבנן אין חוב ואין לו ל' דינרין לפסוק על היין בל' דינרים כפי השער של יין, או דס"ל דאפי' אם יש חוב על ל' מ"מ לא מקרי שגבה כעת בזה שפוסק על היין, ונמצא דהגוביינא תהי' מה שיגבה היין בל' דלכן אפי' אם לא יתייקר ג"כ יהי' אסור לקבל היין בשלשים, דאז גובה הרבית של פסיקת החטין וזה הא אסור.
תוד"ה הרי שנושה. וי"ל דהכא מיירי שלא פטרו ממנו עד שיתן לו החטין. ברעק"א הביא ביאור הפנ"י דקושית התוס' קאי על ר' אושעיא דבאין לו אסור כיון דע"כ כיון דביש לו מותר משום דמיירי דקונה בהנאת מחילת מלוה א"כ גם כשאין לו יקנה קנין גמור, והיינו דס"ל כהסמ"ע דביצא השער הוי כדבר שבא לעולם וכיון דכאן הוי מילתא דלא שכיחא יקנה קנין גמור, ועי"ש שנתקשה בדבריו קצת, לכן ביאר דהוקשה להם למה ס"ל לברייתא דר' חייא דגם ביש לו אסור, דהא יכול לקנות בהנאת מחילת מלוה דאז קונה קנין גמור מחמת דהוי מילתא דלא שכיחא ואז בודאי היוקרא יהי' שייך אליו ואין שום סברא לאסור, ותירצו דאינו רוצה לקנות בהנאת מחילת מלוה, וביאר משום דאז אם המוכר יחזור מליתן לו החיטין היינו דתיכף יאמר דאינו מסכים למכור חיטין עבור ההנאה שעשה לו כעת יהי' חוב חדש, אבל השיעבוד הראשון הפסיד. [ויש לעיין אם מיירי בשטר תיפו"ל דכל זמן שלא יכתוב שטר חדש בכלל לא יהי' לו שיעבוד ומי יימר דיסכים לכתוב שטר חדש, ואם בע"פ מאי נפק"מ, וצ"ל דהנפק"מ הוא להני דסברי דגם במלוה על פה יש דין קדימה לבע"ח מוקדם].
עוד ביאר דכיון דיש חילוק דהנאת מחילת מלוה אינו שוה כהמלוה, [אמנם עי' קוב"ש קידושין אות מ' דהוכיח דזה שוה כהחוב], נמצא דאם יחזור המוכר מהמקח יצטרך לשלם לו רק דמי הנאת מחילת מלוה ולא יותר, והיינו דבקונה בהנאת מחילת מלוה אז החוב נמחל בין אם ימכור בין אם לא ימכור, אלא כיון דקונה בעד הנאת המחילה אז אם יחזור יצטרך לשלם רק דמים ששוה הנאת המחילה. וצ"ע וכי כל פעם שמוחל חוב יוכל לתבוע דמי הנאת המחילה שיהי' שייך לשום כמה זה שוה, וע"כ דחיובו משום דהתנה דמסכים להתחייב עבור הנאת המחילה ובכגון זה בודאי דחיובו יהי' כפי מה שהתנה ולא שייך לשום כמה זה שוה, דמחמת שוויו לא הי' ע"ז כלל חיוב, דבמחילת חוב בלי שיתנה אין כלל תביעה ע"ז, וכיון שכן בודאי יצטרך לשלם דמי החיטין שפסק עמו, דאם נוריד מה שקצב הא אין כלל חיוב לשלם עבור זה, וע"כ חיובו משום מה שהתנה וכפי כמה שהתנה. ואין להקשות דהא במקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת, ולהאמור הכסף שנותן לה הוא בעד שהתנה שתתקדש לו, דאילו אם מחל לה סתם אינו יכול לקדשה בזה דאין חיוב על הנאה כזאת בלי שתתנה, וא"כ מהו הכסף שמקבלת כיון דלא התנה אלא שבשביל זה תתקדש, וכ"ז שלא התנה שתשלם לו כסף אין זאת דבר ששייך ע"ז תביעת כסף ואיך מתקדשת, ובשלמא אם נימא דלהנאה של מחילה יש שיווי גם בלי שהתנה, שייך לומר דנתן לה כסף ההוא ובזה מתקדשת, אך להאמור קשה. אמנם לא קשה מידי דהא כתב הרא"ש בסופ"ק להוכיח דבמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו אינו חייב מדינא דגרמי אלא כמה כסף שנתן הלוקח בקנייתו, מהא דבקידשה בשט"ח דאחרים דלא סמכה דעתה דסברה דימחול להלוה החוב, ואם הי' חייב דמי שיווי השטר א"כ למה לא סמכה דעתה וע"כ דאינו חייב כשימחול אלא הדמים שנתנה לו, וכיון דהיא נתקדשה אז הדמים שנתנה לו הוא פרוטה משום דאשה מתקדשת בפרוטה, הרי דנמצא דבמה שמסכימה להתקדש הוי כנותנת לו פרוטה כיון דזה השיעור דאשה מתקדשת בה, וא"כ כשמתנה שימחול החוב אליה כדי שתתקדש אז כשמסכימה הוי כמסכימה על פרוטה ושפיר מתקדשת בזה.
ולפי מה שהוכחנו דאין לזה שיווי מצד עצמו רק מחמת שהתנה אז בודאי יצטרך לשלם כפי מה שהתנה, וכיון שהתנה על ק' זוז למה אם יחזיר לא יצטרך לשלם רק ק' זוז. אלא דיש לקיים דברי הגרעק"א דהנה לכאורה למה באמת אם מוחל חובו להלוה לא מצינו שהמלוה יוכל לתבוע מהלוה מה שההנהו כמו ביורד לשדהו ומשביח, ובפורע חובו של חבירו איכא פלוגתא דתנאי אם חייב בין לפי הטעם דהוי כמבריח ארי או לפימש"כ התוס' לעיל דף ל"א ע"ב בשם הירושלמי דיכול לומר מפייס הוינא לי' והוי מחיל לי, וכל זה לא שייך באם המלוה מחל להלוה, ולמה לא מצינו דיוכל לתובעו את מה שההנהו, וע"כ צ"ל לדהני דסברי דסתם נתינת דבר לחבירו אמרינן דעתו לשם מתנה [עי' בקצוה"ח סי' שס"ג סק"ט דהביא בזה מחלוקת הראשונים] א"ש דכאן במחילה דזה הא הוא נותן ישר לחבירו אמרינן דעתו למתנה, ולא דמי לכל יורד לשדה חבירו דאז אין אומדנא דנותן בחנם, משא"כ בנותן לחבירו לידו וכדו' דאז כונתו בחנם, ואפי' להחולקין דלא תלינן במתנה, מ"מ באם מוחל לכו"ע אמדינן דעתי' שרוצה למחול בחנם, א"כ זהו רק בסתמא, אבל היכא דגלי דעתו דאינו רוצה בחנם חייב לשלם על שההנהו, ולא רק כפי התנאתו, לכן ס"ל להגרעק"א שיש לאמוד שיווי ההנאה של מחילה ועל הצד דלא יתקיים המקח יתבע אז שוויו של ההנאה.
ומ"מ עדיין צ"ע דהא הר"ן בע"ז דף ס"ג כתב דאם א' הבטיח לפועל עבור פעולתו טלה דאינו זוכה בהטלה מ"מ בשיווי הטלה מיהת מתחייב ולא נשום כמה שוה שכר הפעולה, אלא כיון דהסכים לתת טלה עבור פעולתו אז אע"ג דאינו קונה הטלה, מ"מ יהי' כבר מחויב בין אם פעולתו שוה כן או לא, א"כ הכא דקצב עמו חיטין במנה אף אם יחזור למה לא יצטרך ליתן לו מנה.
ויש לעיין בדברי הגרעק"א דפשיטא לי' דהנאת מחילת מלוה אינו שוה כמו עצם החוב, דהנה בסוגיין הא אומר דרוצה המנה לקנות חיטין, הרי דרוצה לקנות חיטין בשיווי מנה וע"ז אומר לו חיטין יש לי, וע"כ הכונה בשיווי המנה שאתה נושה בו, וא"כ אם נרצה להעמיד דימחול ובהנאת מחילה יקנה ע"כ דבהנאת מחילת מלוה יקנה כל החיטין בשיווי מנה, ואם נאמר דהנאת מחילה אינו שוה כפי מה שהסכים ליתן עבור זה אלא דיש לזה מחיר שאפשר לשום וזה ע"כ פחות מדמי כל החוב כמש"כ הגרעק"א, א"כ נמצא דימכור לו בפחות משער של עכשיו, דהא נותן לו חיטין בשיווי מנה בעד הנאת מחילת מלוה של מנה שזה פחות ממנה, וא"כ הא בודאי אסור באין לו אפי' אם יצא השער, דהא מה דמהני באין לו ויצא השער בכסף בעין הוא רק כשמתנה לפי השער אבל בפחות מהשער הא אסור, ואיך הוי ניחא לי' בכלל פירוש הפנ"י דפירש דקושית התוס' על ר' אושעיא דאוסר באין לו, דלמה יהי' אסור כיון דבמילתא דלא שכיחא קונה קנין גמור, וכיון דע"כ ר' אושעיא מיירי בהנאת מחילת מלוה, א"כ גם באין לו יהי' מותר. ולהנ"ל בכלל לא שייך להקשות כן דודאי דאסור ליתן בעד הנאת מחילת החוב של מנה, דזה שוה פחות ממנה ואיך יתנה על חיטין בשיווי מנה כשאין לו אף דיצא השער כיון דזה מוזיל לו פחות מהשער, [וכבר הערנו דהנאת מחילת מלוה אין לה שיווי אלא כפי שהתנו].
ובעיקר קושית התוס' הי' נראה דכאן כונתם להקשות לפי סברתם לעיל דף ט"ז בתוד"ה האי שטרא דס"ל להתוס' בתירוצם הראשון שם דמלוה קונה במכר, ולזה רמז הגר"א לעיל דף מ"ו ע"ב להתוס' כאן, והיינו דכאן לא אזלי בשיטתם שבדף מ"ו ע"ב, דהתם ס"ל כהתירוץ השני שבדף ט"ז הנ"ל דמלוה אינו קונה במכר, וכאן אזלי לפי התירוץ הראשון דהמלוה קונה, וא"כ כאן יקנה קנין גמור בעד מלוה דהוי מילתא דלא שכיחא.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |