אילת השחר/בבא מציעא/סא/ב
לא תגנוב ע"מ למיקט. בשטמ"ק איכא דס"ל דאם דעתו להחזירו לאח"ז אינו עובר, אלא דקרא אתי להיכא דדעתו לא להחזיר רק תכלית לקיחתו אינו אלא למיקט. וצ"ע לפי"ז דהא בגונב ע"מ לשלם כפל הא ודאי דעתו להחזיר גם הקרן דהא רוצה לההנותו כמש"כ רש"י ובכ"ז עובר, ואע"ג דכדי לשלם כפל ע"כ דעתו שלא יודה בב"ד דאל"כ הא מודה בקנס פטור, מ"מ הא כיון דעיקר מטרתו לשלם כפל בודאי דעתו דאם לא ירצו העדים להעיד יחזירנו ובכ"ז עובר, ולמה לא יעבור איסור אם דעתו ע"מ למיקט.
ונראה דאף לשיטות האלה דגונב ע"מ להחזיר ולהקניטו אינו עובר משום לא תגנובו, מ"מ יעבור בהא דמקניטו איסור אונאה, ואע"ג דלעיל דף נ"ח ע"ב אמרינן דאונאת דברים חמור מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו, הרי דאע"ג דבאונאת ממון יש לו גם צער הגוף כשיודע לו שלקחו ממנו יותר ממה שמגיע, מ"מ אינו עובר על מה שמצערו, דצער הגוף הבא מאונאת ממון אינו באיסור של אונאת דברים, א"כ הי' אפשר לומר בע"מ למיקט כיון דהצער הוא מחמת חיסרון ממון אינו עובר מחמת דמצערו, מ"מ נראה דשאני באונאת ממון דאינו מכוין לצערו אלא להרויח ממון, ואדרבה אינו רוצה שהמתאנה ידע שאינה אותו לכן אינו עובר מחמת צער הגוף, ושאני באונאת דברים דכונתו לצערו, ולפי"ז כאן דכונתו לצערו עובר באמת משום אונאת דברים.
לאו דכתב רחמנא במשקלות למ"ל. והיינו דבזה הא גוזלו, וברש"ש העיר אולי בא הפסוק לאסור היכא דמוזיל גבי' אלא דנותן קצת פחות במשקל והיינו דאומר לו סאה בזוז ובאמת המחיר דסאה בשוק הוא יותר מזוז אלא שאומר כן להרגיל קונים אצלו דיחשבו שמוכר בזול. משמע מדבריו דכה"ג אין עובר משום גזילה, ויותר נראה דכה"ג ג"כ הוי גזילה דכשאומר דנותן לו סאה בזוז אפי' דמחירו בשוק הוא זוז וחצי מ"מ כשנותן ב' חלקי סאה גוזל ממנו שליש זוז.
תוד"ה שתולה מעותיו. אי נמי י"ל דאיירי כגון שאמר לי' חבירו הלויני מעות מן הנכרי ואמור לו שיסמוך עלי. דהיינו לוה מעות בשמו כמבואר בתוס' הרא"ש, ולכאורה הא כאן ג"כ עיקר הטעם משום דהישראל אינו מקבל אחריות ומה נפק"מ בין האופן הראשון של התוס' או אופן השני, אלא דבאופן הראשון כיון דאין הגוי המלוה יודע מי הלוה אז יש יותר סברא דהישראל הוא הנקרא המלוה ויהי' בזה חשש איסור לכל הפחות מדרבנן.
וברא"ש לקמן סי' נ"ו הביא תוספתא דאם הגוי נותן שכר לישראל שיתן מעותיו ברבית לישראל אחר, אסור משום מראית העין. וצ"ל דכאן דזה מופקד אצלו ויש לו רשות להלוות עדיף, עכ"פ זה לא כל כך פשוט, משא"כ באופן השני דאומר לנכרי שהוא לוקח בשביל הישראל השני ושיסמוך רק על הישראל השני דהוא לא אחראי כלום, דאז יש יותר להתיר אם הי' אמת כדבריו.
בא"ד. לפי כל ביאוריהם נמצא דהלוה לא הי' רוצה ללוות אם הי' יודע את האמת ולא הי' מסכים להתחייב רבית על הלואה כזאת, א"כ יש לעיין אם מה שלוקח הרבית אח"כ אינו רבית קצוצה אלא גזל, אמנם משמעות הגמרא משמע שעובר המלוה הזה משום רבית.
תוד"ה שתולה קלא אילן. ואע"ג דעובר על מצות ציצית. מבואר דלא מהני מה שמקיים מצות לבן דמ"מ עובר עבירה של מבטל מצות תכלת, ולפי"ז אם יש לפניו אפשרות לא לקיים מצות תכלת ולא לבן ע"י שלא ילבוש בגד של ד' כנפות, או לקיים מצות לבן ולא תכלת, אין כדאי לעשות בגד של ד' כנפות, דנהי דיקיים מצות לבן מ"מ הא יבטל מצות התכלת ולמה לו להכניס עצמו לבטל מצות תכלת, וא"כ למה בימינו שאין לנו בגדים של ד' כנפות אלא עושים במיוחד בגד עם ד' כנפות כדי לקיים מצות לבן הא עי"ז יבטל מצות תכלת, ויותר הי' כדאי שלא נעשה בגד של ד' כנפות ולא נבטל שום מצוה אע"פ שגם מצות לבן לא נקיים אז, מ"מ הא לא נבטל שום מצוה. ובביצה דף ח' אמרינן דאסור לשחוט ביו"ט באופן דיהי' אסור לו לכסות הדם דאז לא יוכל לקיים מצות כיסוי, ואע"ג דאז יהי' אנוס הרי דאין להכניס עצמו לדבר שעי"ז יבטל עשה, א"כ למה אנו מכניסים עצמנו לקיום מצות לבן ולבטל מצות תכלת.
בא"ד. ואע"ג דעובר על מצות ציצית וכו' לעבור עליו משעת תלייה. לפי ביאור המהרש"א דלהתוס' לא מיירי שרוצה למכור את הבגד שהחוטין שלו הם צבועים בקלא אילן אלא דדעתיה ללבוש בהציצית האלו שצבועים בקלא אילן ועובר משעת תלייה כיון שדעתו ללבשן כן, צ"ע דמאי שנא מאם רוצה ללבוש בגד בלי ציצית כלל או בלי תכלת דאינו עובר כ"ז שלא לבש הבגד ומ"ש בבגד שיש בו קלא אילן, ובשלמא להרא"ש דדעתו למוכרן ולרמות, לכן רק בקלא אילן דירמה בזה עובר משעת תלייה, משא"כ אם אין בהם ציצית או אין בה תכלת דלא יוכל לרמות לכן אינו עובר משעת תלייה.
רש"י ד"ה ע"כ רבית קצוצה. וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו. מכאן הוציא הט"ז ביו"ד סי' קס"א דאין גובין אא"כ תובע הלוה, והנה רש"י יתכן דס"ל דיש שיעבוד על נכסי המלוה להחזיר הרבית כי כן משמע שיטת הרבה ראשונים, ולשיטת הריטב"א דאין יורדין לנכסיו כמבואר בשטמ"ק וס"ל דזה מצוה בעלמא דלכן לא מהני מחילה אפי' אחר שכבר נתן הרבית לא שייך כלל שיצטרכו תביעת הלוה, והנה בשו"ע יו"ד פסק דאין יורדין לנכסיו ובכל זאת פסק דמהני מחילה. ונראה דהרשב"א שהובא בנימוק"י דס"ל דאין יורדין לנכסיו אין שיטתו כשיטת הריטב"א, דהרשב"א ס"ל דיש שיעבוד הגוף אלא דמזה דדרשינן לדידי' אזהרי' רחמנא דניהדר ולא לברי', הרי גילתה התורה דאין שיעבוד נכסים, ולירד לנכסיו א"א אא"כ יש שיעבוד וכח בהנכסים, דלא מסתבר להו לפרש דהי' שיעבוד נכסים ופקע במותו, ולסברת הרשב"א דאיכא שיעבוד הגוף שייך מחילה [וכן דעת השו"ע], דמסתבר דאפי' אם התחלת הדין שחייבתו תורה להחזיר אינו מחמת שיש לו ממון של המלוה אצלו אלא מדין מצוה, מ"מ לא גרע ממה דמבואר בקידושין דף י"ג דיולדת שמתה חייבין יורשיה להביא עולתה מחמת שנשתעבדו נכסיה, הרי דגם היכא דהתחלת הדין הוא משום מצוה, דודאי בקרבן אין התחלת הדין חיוב ממון לשמים אלא מדין חיוב מצוה, מ"מ כיון שזה חיוב אל אחר והיינו לשמים חל ע"ז שיעבוד, א"כ גם אם זה מצוה כיון שזה חיוב להחזיר ללוה הרבית הי' צריך להיות שיעבוד אלא דאיכא גזה"כ, אז להריטב"א מכח גזה"כ גילתה תורה דאין כלל מדין שיעבוד לא שיעבוד הגוף ולא שיעבוד נכסים, ולהרשב"א לא נתחדש אלא דאין שיעבוד נכסים אבל שיעבוד הגוף לא ראינו דהפקיעה התורה, ובזה יש להבין דברי הרשב"א דהובא בכו"ח רעק"א סי' ו' דדן אם תובעו לקחת ממנו רבית אם חייב להשבע, והק' הגרעק"א מה שייך שבועה הא אינו חייב לו כסף אלא דמצוה רמי עליה ואין זה תביעת ממון, והוי כמו שאם נשבע ליתן לחבירו דע"ז לא שייך תביעה ושיהי' שייך ע"ז שבועה אם נתן לו הכסף, וכן הקשה בקצוה"ח סי' פ"ז ס"ק נ' על השו"ע יו"ד סי' קע"ז שבתובעו שלקח רבית יש שבועה. ולהאמור להרשב"א שפיר הוי תביעת ממון וכן להשו"ע, אבל להריטב"א לא יהי' שייך שבועה כיון דלא מהני מחילה דלדבריו אין להלוה כלל זכות על המלוה.
וברעק"א הנ"ל נסתפק בנשבע ליתן לחבירו וחבירו תפס ממנו ועד שלא בא עמו לדין מת הנשבע אם צריך להחזיר הדבר ליורשי הנשבע, די"ל דבתפיסה לא זכה אע"פ שאם הי' באין לדין ב"ד היו מורין לו לקיים שבועתו, מ"מ כ"ז שלא פסקו והחליטו לו אין לו זכי' בהדבר לכן כשמת יוציאו היורשים ממנו, וכמו"כ בריבית אם תפס הלוה מהמלוה י"ל דהיורשים של המלוה יוציאו כיון דלא נקנה לו הריבית בדרך קנין, ממילא כעת זה שייך להיורשים של המלוה כיון דלברי' לא אזהרי' רחמנא זה שייך להם, ומבואר בדבריו דאילו באו לדין היו פוסקים דחייב לקיים שבועתו, ואז אם ימות כבר לא יוציאו היורשים, צ"ע כיון דאין לו זכות ממון ורק מצוה רמי עליה אז גם כשבאו לדין לא היו פוסקים דזכה במה שתפס מחמת דמחויב הנשבע לקיים שבועתו, אלא דאנו היינו אומרים וכופין להנשבע שיתן דהיינו שיאמר רוצה אני ליתן לך וכ"ז שלא יאמר רוצה אני לא יזכה. וכן בריבית לפי"מ שנוקט דאין כלל שיעבוד על המלוה לשלם רק כופין אותו שיתן היינו שיאמר רוצה אני.
וספיקתו בזה הוא דאולי יוציאו היורשים, ולכאורה פשוט שיוציאו דהא לא זכה ואיזה מקום ספק יש, אלא דלדבריו דאם הי' באין לב"ד היו מחליטים להתופס יש מקום להסתפק דבתפיסה זוכה כאילו כבר נפסק בב"ד כיון דכך הי' צריך לפסוק מהני תפיסתו להיות כאילו כבר נפסק, [וכעין סמוכין לדבר מש"כ הרא"ש סופ"ק דב"ק דמהני תפיסה בקנס מדין עביד איניש דינא לנפשי', הרי דבתפיסה הוי כאילו נהי' ע"י ב"ד], אבל למש"נ דלהני דס"ל דאין עליו שיעבוד, נהי דבב"ד לא היו מוציאים אבל לא היו יכולים לפסוק שיהי' שלו אלא דהיו אומרים לו וכופין אותו שיאמר רוצה אני להחזיר לך הרבית, אבל כ"ז שלא אמר המלוה רוצה אני לא זכה הלוה, ופשוט דהתפיסה לא יהי' לה דין כאילו אמר המלוה רוצה אני ליתן ובודאי דהיורשין יוציאו ממנו.
הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון אף מלוי רבית לא ניתנו להישבון. יש לעיין אם לימוד כזה שייך רק אם דנין אפשר משאי אפשר.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |