אילת השחר/בבא מציעא/סא/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png סא TriangleArrow-Left.png א

דף ס"א ע"א

אין לי אלא בלוה במלוה מנין. הנה לקמן דף ע' בתוס' ד"ה מעות מבואר בתירוצם השני דלוה אינו עובר משום לא תשיך אלא היכא דמלוה עובר, וכן נקטו הרבה פוסקים לענין להלוות ברבית למומר כמבואר ביו"ד סי' קנ"ט סעיף ב', והיינו דלא תשיך הוי כעין איסור דלפני עור דאסור לעשות שהמלוה ינשוך, וא"כ איך נאמר אין לי אלא בלוה במלוה מנין, דהא ע"כ מזה דהלוה עובר בלא תשיך ע"כ דהמלוה מוזהר בזה, דאם אין המלוה מוזהר, איך הלוה יעבור בלא תשיך ע"ז, וע"כ מדקאסר רחמנא ללוה בל תשיך הרי דיש איסור להמלוה בזה. ואין לומר דרק אחרי שידענו דגם המלוה עובר אז מתפרש איסור על הלוה מקרא דלא תשיך רק היכא דהמלוה עובר, דהא אם אפשר הי' לפרש לא תשיך גם כשאין המלוה עובר, א"כ גם אחרי דילפינן דגם המלוה עובר מנ"ל לפרש כך הפסוק דהאיסור להלוה הוא רק כשהמלוה עובר וכתוצאה מזה להתיר היכא דאין מלוה עובר, וע"כ צ"ל דאי"צ שיהא המלוה עובר דוקא איסור משם של הלאו הזה, דסגי מה דהמלוה עובר עבירה, ולכן כיון דעכ"פ ידענו דהמלוה עובר איסור בין בכסף בין באוכל דהא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אע"פ שלא ידענו שהמלוה עובר כל הלאוין, מ"מ סגי בזה דכבר שייך ע"ז שהלוה יעבור בלא תשיך.

אמנם לפי"ז יש מזה ג"כ הכרח דליכא נשך בלא תרבית ותרבית בלי נשך, דהא א"כ בלי הדרשא דילפינן אח"כ דשניהם עוברים ס"ד דיעבור המלוה בכסף על נשך בלא תרבית ובאוכל על תרבית בלא נשך, וא"כ איך הלוה יעבור בין איסור נשך בין איסור תרבית על כסף, דהא המלוה אינו עובר בהלואת כסף אלא איסור נשך, וכן איך יעבור הלוה על אוכל בין בנשך בין בתרבית כיון דהמלוה אינו עובר אלא אם כן התרבה ממונו.


צריכי דאי כתב רחמנא לאו ברבית משום דחידוש הוא. יש לפרש בתרי אנפי או דלכן אע"פ דאסור לקחת רבית מ"מ כיון דגם ללוה אסור הרי דאין כלל האיסור בלקיחת רבית מחמת דחיסר ממון חבירו אלא סתם גזה"כ דבאופן זה אסור לעשות, או דנימא דרק כאן אסור לחסר ממון חבירו כיון דגם ללוה אסור ולכן אסרה תורה נמי לחסר ממון חבירו, אבל אין ללמוד מכאן איסור לכל מקום דרק כאן אסרה תורה חיסור ממון חבירו כמו שאסרה ללוה ליתן. [ומלשון רש"י בד"ה דאפילו, משמע קצת כן דבמלוה באמת האיסור החיסור ממון חבירו].

והנה אח"כ כי ילפינן מרבית ואונאה ופרכינן מה לרבית שכן חידוש אונאה תוכיח, ולכאורה בשלמא אם ברבית אסור משום חיסור ממון אלא דאיכא פירכא דלא נילף על כל שאר חיסור ממון, דשאני רבית דגם ללוה אסור, שפיר אמרינן אונאה תוכיח, הרי דגם באופן דאין חידוש מ"מ אסור לחסר ושפיר נילף על כל חיסור ממון חבירו, אבל אם פרכינן דברבית אין איסורו כלל מטעם חיסור מה יועיל מה דמצינו באונאה דאסור לחסר דהא מ"מ רק באונאה מצינו איסור חיסור, ומאונאה לבד הא א"א ללמוד שכן לא ידע ומחיל ורבית אינו כלל מחסר חיסור ממון, וע"כ דלא הי' הפירכא דחידוש הוא דלכן אמרינן דברבית אין האיסור חיסור ממון חבירו, אלא דאין ללמוד מאיסור חיסור ממון דרבית על כל חיסור ממון חבירו. אמנם הראוני דבריטב"א החדשים כתב וז"ל שכן חידוש הוא דאפי' ללוה אסרי' רחמנא, פירוש וזה הי' לנו לראי' שאין איסור זה למלוה מחמת שהוא מחסרו ממון דא"כ איך אסרו על הלוה אלא ודאי גזה"כ הוא עכ"ל, משמע דפרכינן דאינו כלל משום חיסור ממון, ולדידי' צ"ל דמ"מ כיון דמצינו דגם באונאה אסור זה מגלה לנו דגם רבית הוא משום חיסור ממון חבירו.

אלא דצ"ע דהא קרא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך, ונשך היינו דמחסרו ממון ואיך ס"ד דמה דאסרה תורה ליקח רבית דזהו נשך דאין האיסור חיסור ממון חבירו. לכן צ"ל דאע"ג דלשון הריטב"א משמע דאין כלל האיסור חיסור ממון, מ"מ כוונתו דאין ללמוד מזה דזהו כלל על תמיד דחיסור ממון חבירו הוא טעם לאסור דרק כאן אסרה למלוה כמו ללוה.

ובעיקר פירכת הגמ' משום דחידוש הוא דאפי' ללוה אסרה תורה, יש לעיין קצת דהנה לקמן דף ע' בתוד"ה מעות בתירוצם השני מבואר דהא דאסור ללוה ליתן רבית אינו אלא כשגם המלוה עובר, וכן הביאו הפוסקים את הירושלמי דמותר להלוות רבית לכותאי דקסרין, ולמדו מזה דמותר להלוות למומרין רבית כיון דאין מצווין להחיותו, ואע"ג דהמשומד הא חייב במצוות וא"כ הוא עובר בלא תשיך ואיך מותר להלוותו דנמצא דעוברים בלפני עור, ע"ז כתבו משום דכיון דאין להמלוה איסור להלוותו אין להלוה המשומד איסור ללות כמבואר ברא"ש לקמן סי' נ"ב, וכ"כ הריטב"א בדף ע"א בנימוק"י ועוד ראשונים. ולכאורה לפי"ז האיסור דלא תשיך מתפרש כעין איסור דלפני עור, דהיכא דאסור ללות אסור לעזור להמלוה לעבור האיסור וא"כ איזה חידוש הוא, דבשלמא אם נתחדש איסור על הלוה נתינת רבית מצד עצמו אז זהו חידוש דלמה אסור ליתן ולהפסיד ממונו אם רוצה, אבל כיון שענין האיסור הוא מחמת האיסור דמלוה, א"כ בזה שהוסיפה תורה איסור גם על הלוה הוי כאילו הוסיפה עוד מין איסור להכשיל המלוה ואין זה חידוש מיוחד, וזה הא בודאי אין הכונה דחידוש הוא מחמת דמוחל, דזה הא כבר אמר דמדעתי' יהיב ומוחל דזה טעם להמלוה דיהי' מותר מחמת דהלוה נותן מדעתי', אבל טעם דחידוש הא אינו משום זה, אלא דכיון דיש כאן דבר חידוש מה שלהלוה אסור ליתן רבית משום דלא מצינו דיהי' איסור להפסיד לעצמו, וזה שייך אם הוא איסור מצד עצמו אבל אם הוא מחמת דמסייע לעבירה וכעין לפני עור מאי פירכא שכן חידוש.


ואי כתב רחמנא לאו בגזל משום דבעל כרחי'. ולא יכולנו ללמוד לא רבית ולא אונאה ממה שאסור גזל, והנה אונאה הא נותן המתאנה בטעות, נמצא דלא נתן לו וכשבא ותובע אונאתו ואינו מחזירו הרי זה כגוזל, וגם אם לא נודע להמתאנה הרי זה כגונב דבר ששייך לבעלים, ואפי' אם נימא דכה"ג אין לחייבו משום גנב דהוי כבר אינו ברשותו כיון דהבעלים אינם יודעים מזה, מ"מ הא כפי"מ שהכריעו האחרונים גם בגוזל או גונב מה שאינו ברשותו עובר בלא תגזול, א"כ מה נפק"מ מגזל ולמה לא יכולנו לדמות זה לגזל ממש, וע"כ צ"ל דכשלוקח בע"כ ס"ד דגרע. ומשמע דגם אליבא דאמת כשאינו מחזיר אונאתו אינו עובר בלאו דלא תגזול.


תוד"ה אם אינו ענין. ויצא פחות משוה פרוטה שאינו ממון. והנה שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה הל' ב' דאסור לגנוב אפי' כל שהוא, וביאר הרב המגיד טעמו דחצי שיעור אסור מן התורה. ואפשר דסברת המ"מ אינו מוסכם מכל הראשונים וכמושי"ת להלן. ומהרמב"ם אין הכרח שזה מדין חצי שיעור, דמש"כ הרמב"ם דאסור לגנוב כל שהוא, אפשר משום דהרמב"ם הא כלל באותה הלכה גם דאסור לגנוב בדרך שחוק וכתב הטעם דלא ירגיל עצמו בכך, ואפשר שסובר הרמב"ם דכיון דיש איסור גניבה שלא ירגיל לכן גם בפחות מפרוטה נכלל באיסור זה אבל איסור מצד גזילה ממש אין כלל, [והראוני במנחת חינוך מצוה רכ"ד ומצוה רכ"ח שכבר נגע בזה].

והנה הלח"מ בריש הל' גזילה מקשה לסברת המ"מ מהא דפריך בסנהדרין דף נ"ט והא פחות משוה פרוטה דלישראל שרי ובן נח נהרג, ולדברי הרמב"ם הא גם לישראל אסור, ודחק דמ"מ כיון דבישראל חלוק פרוטה מפחות מפרוטה ובבן נח אין חילוק לכן פריך דנמצא בן נח חמור, וצ"ע דא"כ יקשה מחצי זית אבר מן החי דבן נח נהרג ובזה לא יועיל תירוץ הגמ' שם, אבל אם נפרש כמוש"כ בישראל שרי מצד גזילה ואסור רק משום שלא ירגיל ואיסור זה הא לא נאמר לגוי שפיר פריך.

ואע"ג דבחולין דף ל"ג מבואר בתוס' דבאבר מן החי דלישראל אין איסור בטמאה, לא קשיא מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור כיון דגם לישראל אסור משום בהמה טמאה, התם שאני דהא מה דאינו אסור משום אבר מן החי בטמאה משום דכבר מוזהר משום איסור טמאה, אבל כאן דזה איסור אחר לגמרי, והראי' דבפרוטה למרות ששייך גם איסור שלא ירגיל מ"מ אסור מחמת איסור ממון, ובפחות מפרוטה אין איסור מחמת ממון כלל ושפיר פריך מי איכא מידי וכו'.

וזה מוכרח לכאורה דהנה בתוס' חולין הנ"ל הא מבואר דאין איסור כלל דחצי שיעור מפרוטה כמבואר למעיין שם, וקשה לומר דהוי היתר גמור לגזול פחות מפרוטה, דא"כ מה צריך קרא למעט אבידה פחות משוה פרוטה שאינו חייב להשיבה כיון דמותר לגזול ממש, וע"כ דגם תוס' יודו דיש איסור רק לא איסור מחמת חיסור ממון, וכן צ"ל לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה למה צריך קרא למעט אבידה פחות משוה פרוטה לעיל דף כ"ז, וע"כ דמ"מ איסור יש רק לא מין חיסור ממון וגזילה ממש.

והנה להרב המגיד צ"ל דהא דמבואר בסנהדרין דף נ"ז ודף נ"ט דפחות מפרוטה מחלי אינשי ולכן אינו עובר בלא תגזול, מ"מ כיון דגם בלקח בלי ידיעת הבעלים יש ג"כ אותו דין ע"כ דבפחות מפרוטה פטור משום דמכח דמחלי אינשי לכן זהו השיעור ממון ושייך ממילא לאסור בפחות מפרוטה מדין חצי שיעור דאסור מן התורה. אמנם גם לפי"ז יש סברא לומר דענין חצי שיעור שייך אם השיעור בהגברא כגון באכילת נבילה דאין שיעור בהנבילה לומר דבפחות מזה אינה נבילה אלא שיעור בהאכילה, וחידשה תורה דגם בפחות מזה אסור מדין חצי שיעור, אבל היכא שיש דין בהחפצא דדינה באיזה שיעור אז קודם צריך שתהי' חפצא של איסור דהיינו רק בשיעור ולא נתחדש בזה ענין חצי שיעור, וכיון שכן מה דאסור לגזול פרוטה אינו דין בהגברא דצריך לעשות הרבה כדי לגזול אלא שיעור בהממון דפחות מפרוטה אינו ממון ולא שייך ע"ז דין חצי שיעור דפחות מזה הוא דבר אחר ולא ממון, גם לפי הטעם שכתבו באיסור חצי שיעור דהוא משום דחזי לאיצטרופי כמש"כ התוס' ביומא דף ע"ד, ג"כ אפשר דזה יעשה דין איסור על הגברא אבל לא יעשה שלהחפצא יהי' דין שיעור מחמת דאפשר לצרף, ובכל דבר ששיעורה בהחפצא הרי דרק זה הוי חפצא האסורה ולא בפחות מזה, וה"נ כאן דהחפצא האסורה הוא רק מה שיש בה דין ממון ולא פחות מפרוטה דזה אינו ממון. [וההמ"ג אפשר דמפרש בכ"ז דזה שיעור בהגברא שאסור לגזול כל כך הרבה ממון].

והנה מהתוס' יש משמעות למש"כ, דהנה כתבו דדרשינן כלל ופרט וכלל מה כסף אינו אלא שוה פרוטה, והא אם הי' כתוב רק כסף היינו לומדים דפרוטה אסור וחצי פרוטה אסור מדין חצי שיעור, ואיך נוכל למעט מכלל ופרט וכלל פחות משוה פרוטה דהא ג"ז נכלל בהפסוק. משמע דאם הי' כתוב כסף הי' מתמעט לגמרי פחות מפרוטה ולא מועיל בזה חצי שיעור ולכן יש למעט מכלל ופרט וכלל פחות מפרוטה דאינו אסור כלל מן התורה. וכן משמע בתוס' חולין דף ל"ג ד"ה אחד דאם אסור מחמת חצי שיעור לא קשיא כבר מי איכא מידי והביאו הא דסנהדרין דפריך מפחות מפרוטה, וע"כ דס"ל דאין איסור כלל בפחות מפרוטה.

והנה כבר הבאנו להקשות בשם הלח"מ ריש הל' גזילה על הרמב"ם דס"ל דפחות משוה פרוטה אסור מן התורה לגנוב ולגזול מהא דבסנהדרין דף נ"ט אמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור, ופריך הא פחות משוה פרוטה דלישראל שרי ובן נח נהרג עליו, ומשני דהתם משום דלאו בני מחילה נינהו, ואם חצי שיעור גם לישראל אסור מאי פריך. והנה קושית הגמ' צ"ב דאפי' אם חצי שיעור אינו אסור מן התורה מאי פריך דלישראל שרי ובן נח נהרג עליו, דהא כבר השריש לנו הרא"ש דכל השיעורין ניתנו לישראל דוקא מהלכה למשה מסיני, וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הל' ט' דחייב על בשר מן החי בכל שהוא, והוא מהאי טעמא דשיעורין הלכה למשה מסיני, וא"כ בין אם חצי פרוטה אסור בישראל ובין אם זה מותר עכ"פ זה מחמת שיש דין שיעור ובבן נח אין דין שיעורין. ובתוס' חולין ל"ג מבואר דלר"ל דאין איסור חצי שיעור מן התורה באמת לא ס"ל האי כללא דמי איכא מידי, ולדבריהם א"ש כיון דמותר לגמרי לישראל שפיר פריך, אבל אפשר לומר דאפילו אם מה שנשתנו בדין שיעור דלבן נח אין שיעור לא קשה מי איכא מידי, כיון דזהו רק מחמת שיעור דלבן נח לא נאמר שיעורין אבל עצם האיסור יש גם לישראל, מ"מ יש לתרץ דכל מה דכתב הרא"ש דלא ניתן שיעורין לבן נח היינו אם נוגע השיעור על בני נח, כגון אכילה בכזית אמרינן דבן נח חייב גם על אכילת בשר מן החי בפחות מכזית משום דלא ניתנה שיעור במה שנוגע להבן נח [ולא יקשה ממה שהביא במנ"ח מצוה ק"צ דגם שיעור דבן י"ג נעשה גדול אין בבן נח, דזה ג"כ רק מה שנוגע דינים עליו, ואיה"נ דלגבי דידן גם בזה יהי' נידון דוקא בן י"ג שנה, וכמשנת"ב בסנהדרין דף ס"ח ע"ב], אבל דבר שנוגע על החפצא גם לבן נח לא ישתנה הדין, דהתורה גילתה דחפצא דממון הוא פרוטה ופחות מזה אינו ממון אז גם לבן נח אין לזה חשיבות ממון, ולכן פריך והא לבן נח חייב אע"פ שלהחפצא אין דין ממון, ולכן הוצרך לתרץ דכיון דישראל מחיל אז נמצא דהשיעור פרוטה נאמר רק דלישראל אין זה חפצא של ממון וממילא אין זה אסור כלל משא"כ לבן נח.

והנה בשאג"א סוף סי' פ"א כתב טעם למה אינו עובר איסור בל יראה כלל מן התורה בפחות מכזית חמץ ולא הוי ככל חצי שיעור, משום דכל הטעם הוא מחמת דחזי לאיצטרופי, וכאן לא יועיל מה שיש לו החצי דאם יוסיף עוד חצי זית יעבור מאז והלאה מחמת שיש לו אז כזית אבל מה שיש לו כעת אינו גורם כלל להאיסור, וכתב דאע"ג דדרשינן חצי שיעור מפסוק מ"מ עיקר הטעם משום דחזי לאיצטרופי. ומ"מ אינו ברור אם חזי לאיצטרופי בעינן שיצטרף העכשיו עם אח"כ, ולמה לא נימא כיון דהדבר הזה יצטרף עם עוד חצי כזית שזה יגרום להיות אסור ככל חצי שיעור, וגם לפי טעמו זה רק לפי הצד דרק היכא דחזי לאיצטרופי עובר, אבל אם נאמר שזה סתם גזה"כ לא יבואר עדיין למה אינו עובר בל יראה בחצי כזית. אבל להאמור יש לבאר זה אפי' אם הגזה"כ דאסור חצי שיעור הוא לא משום דחזי לאיצטרופי, דמ"מ איסור בל יראה כיון שהוא רק אם יש כזית חמץ יחד, דהא אם יהי' לו חצי זית ואח"כ כשלא יהי' לו זה יהי' לו עוד חצי כזית לא יעבור, ממילא דאין זה דין על הגברא אלא בחפצא של כזית חמץ אסור, וכיון שזה דין שיעור בהדבר אז אם הוא פחות מכשיעור אין לזה שם האיסור ולא שייך שיהי' אסור באיסור בל יראה, כיון דהשיעור הוא בהחפצא אז כל זמן שאין כזית אין כלל חפצא של איסור וע"ז לא נתרבה חצי שיעור. וכן אם הטעם משום דחזי לאיצטרופי עושה דין דהאיש עשה איסור עי"ז שראוי להצטרף לעשות איסור אבל על החפצא לא יועיל שיהי' זה חפצא של איסור.

והנה בביאור הלכה סי' ש"מ ד"ה על ב' שערות הביא מש"כ רבינו ירוחם בנתיב י"ב חלק י"ד דבכותב פחות מב' אותיות אינו אסור אלא מדרבנן, ונתקשה דהא רבינו ירוחם בהתחלת החלק כתב דחצי שיעור אסור מן התורה לענין שבת, ועפ"י האמור יש לבאר דיסבור דיש חילוק בין סוגי מלאכות דיש מהם דעיקר האיסור הוא עשיית המלאכה כגון טוחן ואופה וכדומה דאם אפה כחצי גרוגרת ואכלו ושוב חזר ואפה חצי גרוגרת מצטרף ויהי' חייב משום דאי"צ שיהי' לו ביחד כגרוגרת, ובכתיבה אם כתב א' וחזר ונמחק וחזר וכתב הא לא יתחייב משום דצריך שיהיו נהגין זה עם זה, הרי דהמלאכה דכתיבה היא במה שעשה שיהי' ב' אותיות ואינו דין רק בפעולתו של האדם אלא שיהי' דבר כתוב וע"ז לא מהני חצי שיעור לומר דיש חפצא של כתיבה, ובשבת דף ע"ד פריך וכי מותר לאפות פחות מכשיעור, ופרש"י דחצי שיעור אסור מן התורה, וזה גם ר' ירוחם יכול לסבור.

ולהאמור נוכל ליישב מה דבביאור הלכה הנ"ל נתקשה ג"כ על הרמב"ם דכתב בפי"ח מהל' שבת הל' כ"ג דהעושה מלאכה חצי שיעור פטור, משמע דאסור רק מדרבנן, ונתקשה דהא חצי שיעור אסור מן התורה. ולהנתבאר אפשר דס"ל להרמב"ם דבכל איסורי שבת איסור המלאכה מפני שיש לו הדבר, כגון בבישול האיסור הוא מה שיש לו דבר המבושל גרוגרת, וכל שאין כגרוגרת לא שייך שיועיל חצי שיעור כיון דסוף סוף אין לו כגרוגרת מבושל, ובזה הוא דפליג עם רבינו ירוחם דלר' ירוחם זה לא בכל המלאכות רק בכתיבה ואולי גם בהוצאה, אבל להרמב"ם זה בכל המלאכות שהוא דין דהחפצא צריך שיהי' בה שיעור ולכן לא שייך ע"ז דין חצי שיעור שיהי' אסור מן התורה.

עוד יש ליישב מה שתמה בביאור הלכה על מש"כ הרמב"ם הנ"ל דהעושה מלאכה חצי שיעור פטור משמע דאסור רק מדרבנן ולמה אינו אסור מן התורה מדין חצי שיעור. דהנה הא חלוק דין שיעור מחצי שיעור דהא בעשה כשיעור חייב מיתה במזיד ובשוגג חטאת משא"כ חצי שיעור דפטור ממיתה וחטאת, וא"כ הא מה שכ' פטור היינו ממיתה וחטאת, והא דלא כתב דיש איסור תורה היינו לא חייב מיתה וחטאת אלא סתם איסור, יש לומר דיש להסתפק אם איסור חצי שיעור זה הוא מדין איסור מיוחד דשבת או מדין כללי של חצי שיעור במה שאסרה תורה, ויהי' נפק"מ לכמה דברים דהא מומר לשבת הוי מומר לכל התורה איך יהי' אם הוא מומר לחצי שיעור האם דינו כמומר לשבת או דלא שאני ממומר לשאר עבירות, והרמב"ם הא מיירי מחיובו דשבת וע"ז חצי שיעור פטור ואסור רק מדרבנן.

והנה להנתבאר דשיטת התוס' כאן דבגזל אין איסור מחמת חצי שיעור, ואפשר רק דיהי' אסור כמו לשיטת הרמב"ם בגונב על מנת לשחק, וא"כ צ"ע למה צריך כלל ופרט וכלל למעט רבית בפחות מפרוטה, ואין לומר דהמיעוט הוא באופן דההלואה היא בפחות מפרוטה על רבית פרוטה, דבטור ושו"ע סי' קס"א משמע דעיקר מחלוקת התוס' והרמ"ה הוא אם התוספת הוא חצי פרוטה, וכן מבואר במשל"מ ריש פ"ו ממלוה דעיקר הנידון הוא על רבית חצי פרוטה ולמה צריך מיעוט ע"ז, ובמשל"מ הנ"ל ביאר בשיטת הסוברים דאפי' פחות מפרוטה אסור ברבית ויהי' חייב בהשבה, משום דכל רבית הא הוא מוחל ומ"מ אסרה תורה וחייבתו להחזיר ה"נ כאן חייב להחזיר אפי' פחות מפרוטה, והוא כתב זה לבאר למה צריך להחזיר, וזה צ"ב דהא משמע דכונתו גם להרמב"ם וסייעתו דס"ל דמהני מה שמוחל אח"כ, וכיון דחצי פרוטה מוחל גם אחרי שנתן הרבית, דהא זה לא כמו פרוטה דבשעת נתינה הסכים אבל על אח"כ אין לנו לאמוד דמחיל, אבל פחות מפרוטה הא הוא כל הזמן מוחל ולמה צריך להחזיר. ולפימשנ"ת בודאי קשה כיון דנתבאר דגם בגזל ס"ל דאין איסור בפחות מפרוטה מחמת גזילת ממון אלא כמו איסור לגזול על מנת לשחק ואיסור כזה הא אין ברבית ואיך ס"ד לאסור מפרוטה. וע"כ צ"ל דכיון דכתוב בתורה נשך כל דבר הרי דיש לפרש דאין האיסור לקחת דבר שנקרא ממון דוקא ולכן ליבעי פרוטה, לכן צריך כלל ופרט וכלל לומר דצריך ממון.

ועיקר דבריהם דילפינן ממה הפרט דבר שיש לו שיעור פרוטה, צ"ע דמנלן דאוכל הוא כשיעור פרוטה דנילף למעט חצי פרוטה, וכבר הרגיש בזה בפרישה יו"ד סי' קס"א וכתב לפרש בזה טעם החולקים על התוס' וס"ל דגם בפחות מפרוטה אסור. ובסברת התוס' צ"ל דכיון דכסף הוא ממון ואוכל אינו סותר דגם אוכל יכול להיות שיעור ממון לכן דרשינן כלל ופרט וכלל דאסור רק שיעור ממון. והיינו דלא דמי לשאר כלל ופרט כגון שור וחמור שה ושלמה דשור אינו חמור וכן לא שה ולא שלמה, אבל כאן אוכל יכול להיות שיעור ודין ממון לכן אמרינן דבאמת גם אוכל הוא בשיעור שיכלל בכסף ונתמעט מה שאינו ממון דהיינו פחות משוה פרוטה.


תוד"ה אלא. ובגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים וכו' דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דא"א לזוזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול. בחידושים בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל הקשה דממה דאין אונאה לעבדים אין ראי' דגזילת עבדים הותר אלא דאונאת עבדים לא מקרי לוקח משל חבירו, דהא במכר עבד ביותר ממחירו אין ההפסד דהפסיד להלוקח עבד אלא דהפסידו כסף ומ"מ אין בו דין אונאה, הרי דגזה"כ דאונאה במכירת עבדים אינו נקרא דיש אצלו ממון אחרים, דבאונאה כתוב ב' חידושים חדא דזה מקרי ממון אחרים ועוד שזה אסור, ובעבדים דנתמעטו היינו דאינו נקרא שיש ממון אחרים אצלו, דאם זה נתמעט דגזילת עבדים מותר הי' צריך להיות מותר רק אם נתאנה בעל העבד המוכר דאז הגזילה בהעבד, אבל בנתאנה הלוקח הא הגזילה בהכסף ומ"ש מכל גזילת מטלטלין, וע"כ דנתמעט רק מדין אונאה דחידשה התורה דכה"ג לא הוי ממון אחרים אצלו אבל שפיר נוכל למילף גם גזילת עבדים לאסור.

והנה חזינן מהתוס' דעיקר השאלה הוא לענין אם עובר בלא תגזול וכמש"כ הפנ"י [והמהרש"א נדחק בזה], אבל אין השאלה אם נגזלים, דודאי קרקע אינה נגזלת כדילפינן מכלל ופרט וכלל בב"ק דף קי"ז, אלא דדנו אם במעשה הגזילה עובר איסור אע"ג דלא נתחייב עי"ז כלום, וזה ודאי דמזיק קרקע בין הוא בין בהמתו חייב, ובזה אין שום שאלה דבודאי כשכילה הקרקע חייב, אלא דבמעשה קנין שעושה על הקרקע ס"ל להתוס' דאינו עובר משום לא תגזול משום דא"א לזוזה ובזה שעשה מעשה קנין לא עשה כלום, והיינו דבגזילה נתחדש דאע"ג דהדבר ישנו שלם כמו שהי', מ"מ כשמכניסו אצלו ע"י מעשה קנין הוא עובר איסור, וזה ס"ל להתוס' דבקרקע דא"א לזוזה לא עשה עבירה בפעולת קנין על הקרקע דכיון דנתמעט קרקע מהשבה וחיוב אונסין, יש לומר דהוי כלא עשה כלום, ורצו ללמוד לענין עבדים מרבית ואונאה, היינו דאם הי' דין אונאה בעבדים אז הי' כלול איסור על שמאנה אותו דבזה לוקח לו עבדו שלא כמחירו והוי כגזילת עבדו, והי' ראי' דבמעשה לקנות עבד עוברים איסור אע"ג דבגזילה אין חיוב השבה אלא דהוי של בעליו מכל מקום איסור יש, אבל כיון דאין אונאה לעבדים לא מצינו האי חידושא שיהי' איסור על גזילת עבד ע"י מעשה קנין בו, ולפי"ז לא קשה ממה דאין ראי' דגזילת עבד נתמעט באונאה דאפשר דגזילת עבד הוא כמו גזילת מטלטלין ואסור, דאדרבה רוצים ראי' דיש איסור בגזילת עבד, דכיון דנתמעטו עבדים וקרקעות דאינם נגזלים ואין חיוב השבה אלא דנשאר ברשות בעליו אולי גם איסור אינו עובר, ובודאי דממה דנתמעטו עבדים מאונאה אין ראי' דאינו עובר במעשה הקנין איסור לא תגזול אבל אין גם ראי' שעובר, ובסברא גרידא הא ס"ל להתוס' דיש להסתפק דאינו עובר כיון דנתמעט עבדים דאינן נגזלים דלא חל שום דין על הגזלן ה"נ אין לו איסור בפעולת הגזילה לחודה בלי שיחסר בפועל את הדבר, דאפשר דלא מקרי חיסור ממון ע"י מעשה קנין כיון שאינו מחסר מגוף העבד או הקרקע וגם לא חל בהם שום דין להיות כשלו דאפי' חיוב השבה אינו מוטל עליו, וע"ז בשלמא אם הי' נתרבה אונאה בעבדים הרי דכשקונה עבד בפחות ממחירו עובר כאילו חיסרו, והי' ראי' דיש איסור, אבל כיון דנתמעטו עבדים מאונאה שוב אין לנו ראי' דעובר איסור בלי שיחסר ויזיק ממש.

ובחזו"א ב"ק סי' ט"ז סקי"ט כתב ג"כ כעין קושית הגר"ח זצ"ל, ועוד הוסיף דהא אם יקנה חפץ בהערכת שתות יותר מדמיו ושילם לו בעבד השוה כמו יותר משתות משיווי החפץ, כיון דהאונאה בהחפץ הא בודאי יהי' בו אונאה אע"ג דנמצא דהגזילה הוא העבד, א"כ גם בהפסד עבד עובר, רק דגזה"כ במכירת עבד דאינו עובר. ולכאורה ישאר עדיין קשה לדברינו, אלא דבפשוטו יש לומר דזה לא נדע עדיין כל זמן שלא נדע דיש בגזילת עבד משום לא תגזול, ורק אחרי שנדע דיש לא תגזול על עבד אז גם באופן זה יעבור בלא תגזול.

אלא דיש סברא לומר עוד דהנה כשקונה חפץ יותר ממחירו ולא נתן עדיין כסף אלא דהשתוו על המקח לשלם יותר ממחירו ולא קבעו מה יהי' התשלום ג"כ עבר בלא תונו, דעצם מעשה המכירה על מחיר יותר משתות מהשיווי הוא האיסור, א"כ הא דיהי' אסור באופן שצייר בחזון איש אינו משום דגוזל עבד אלא משום הפסיקה ליתן יותר ממחיר החפץ בשתות, וכיון דמה דהעריכו את העבד הי' בשיווי האמיתי נמצא דכל האונאה היא ההתחייבות לתת יותר מדמי החפץ, ומה שהעריכו דהתשלום יהי' בעבד הא לא יציל האיסור אונאה שבדבר, דהא עצם המכירה לא הי' בעד עבד אלא בעד חפץ ששוה באמת נ' וקנה בס' אלא דהסכימו דהתחייבותו ישולם בעבד. ובאופן זה מסתבר דאף אם הסכימו לקחת העבד בעד התחייבותו הס' אע"פ שאינו שוה ס', מ"מ איסור אונאה הי' כאן דהא מכר החפץ בעד ס', ומה שלמעשה הסכים לקבל עבד ששוה נ' בס' לא יציל מאיסור אונאה שבחפץ, וכדמות ראי' לזה בהא דלקמן דף ס"ה בהתנה על רבית י"ב זוז והשכיר חצר ששוה י' בעד י"ב דמקרי לקיחת רבית י"ב, וה"נ באופן שצייר בחזו"א אע"ג דבמציאות לא הפסיד הלוקח כלום, מ"מ כיון דהאונאה הי' בקניית הדבר בפסיקת החפץ ע"מ לשלם בס' לא איכפת לן מה שלמעשה לא הפסיד הלוקח, וממילא דבאופן זה שנתן לו עבד לא עדיף מאם לא הפסיד כלום דמ"מ הי' כאן אונאה דהתחייבות על החפץ יותר מדמיו אבל לא מצינו דיתחדש איסור אונאה על עבד ולכן צריך שפיר קרא דעובר על גזילת עבד לאו דלא תגזול.


בא"ד. מבואר בפנ"י דהכלל ופרט וכלל ממעט דלא ניתן להישבון משום דאינן נגזלין אבל לענין איסורא בקרקעות ידעינן מסברא אבל בעבדים יבוא הלאו דלא תגזול לאסור. נתעוררתי (ובסיוע אחרים) דהא גם בקרקע יש לומר דצריך פסוק באם השתמש ונהנה מקרקע כגון שהשתמש בביתו בעל כרחו דיעבור בלא תגזול דמרבית ואונאה לא הוי ילפינן.

אמנם זה תלוי דלהראב"ד בפ"ה מטוען ונטען דדמי קרקע אינו כקרקע, אז בשלמא שכירות דיש לו זכות בגוף הקרקע אז כשדר ונהנה מקרי דלקח קרקע כמו דר בבית בעיר חומה דזה נקרא רבית קרקע כמבואר בתוס' ד"ה אם אינו ענין, אבל כשגזל ודר בלי שכירות אפשר דלא מקרי גזילת קרקע אלא גזילת מטלטלין. ואע"ג דבתוס' לקמן דף ס"ה א' ד"ה ניחא משמע דהוי קרקע כשדר בגזילה, היינו דכיון דקרקע אינה נגזלת חייב לשלם ולא נפטר משום דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אבל יש לחייבו עכשיו דגוזל מה שמחויב לו כסף ואין זה גזילת קרקע, כיון דאפילו החזיק לא מהני להיות מעשה קנין גזילה אז נמצא דמה שאין משלם לו בעד ההשתמשות מקרי גזילת כסף ובודאי עובר בלא תגזול, ולכן כתבו דיבוא לרבות גזילות עבדים, היינו כשלקחו לרשותו דיהי' חידוש דיעבור בלא תגזול בזה שלקחו לרשותו, אע"ג דבאונאה אין חילוק בין עבדים לקרקעות, היינו משום דבאונאה נתחדש שבמקח עבדים או קרקע אין דין אונאה, ואין תלוי מה שנתוסף לו כאלו עבד לכן תמיד נתמעט בזה מאונאה, אבל לענין גזילה כשנשתמש לא מקרי גזל קרקע אלא גזל מטלטלין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א