אילת השחר/בבא מציעא/נב/ב

אילת השחר בבא מציעא נב ב

דף נ"ב ע"ב

הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. יש לעיין בהא דמהני לחלל חצי פרוטה על מעות הראשונות אע"ג דנמצא דהמעשר מקבל רק חצי פרוטה, דלכאורה הא בעי כסף לקנות את המע"ש וכסף אינו בפחות מפרוטה, ובודאי דאת ההקדש א"א לפדות בפחות משו"פ כיון דאינו כסף.

[שו"ר בקובץ שיעורים ח"ב סי' כ' סק"ג דהוכיח דלחילול הקדש בעי דיני קנין, והק' דא"כ איך מהני במע"ש על מעות הראשונות, ובהדיוט דילפינן מהקדש דמהני לקנות בכסף בודאי לא מהני לקנות בפחות משו"פ על מעות הראשונות עי"ש].

ואפשר לומר דהנה בדין כסף יש ב' דברים, א' דהוא ממון ופחות שבממון שיעורו פרוטה, ועוד יש בו משמעות דהוא מטבע. והנה בכל מקום כיון דהדין דשוה כסף ככסף ע"כ דאין כונת התורה בכסף על חשיבות המטבע דהא ל"צ מטבע אלא חשיבות הממון, וממון היינו פרוטה, אבל כאן דשו"כ לא מהני מדין שו"כ ככסף דהא בעי צורה, א"כ אין הביאור כאן בכסף שיווי ממון אלא מטבע והי' יכול להועיל אף בפחות מפרוטה, ולא יקשה מסוגיא דקידושין דף נ"ד ע"ב דמבואר דגם במע"ש יש דין קנין כסף אי מעשר ממון גבוה, וקנין הא לכאורה לא שייך בפחות משו"פ, דדין הקנין הוא כדין החילול דהחילול הוא הקנין, ונמצא דדין קנין שבו הוא לפי דין החילול, ואם במעשר שני נאמרה הלכה דחילול תלוי בדין כסף צורה אינו צריך אלא דבמטבע יתפס קדושה, אלא דיש דין שכדי שבמטבע תתפס קדושה א"א בפחות מפרוטה מגזה"כ דממעשרו ולא כל מעשרו כמש"כ בתוס' הרא"ש, אבל אם יש כבר במטבע דין קדושה ל"צ פרוטה דכל שיש קדושה במטבע יועיל אף בפחות מפרוטה, כיון דמצד דין כסף כאן יועיל אם הוא רק מטבע, [אמנם בחזו"א דמאי סי' ג' ס"ק י"ג דעתו דפחות מפרוטה הוי אסימון אפי' שהמטבע היא גדולה, והא דמהני על מעות הראשונות הוא משום דמצטרפין והוי פרוטה]. וצ"ע איך שייך לצרף כעת חילול כיון דזה כבר מזמן קדוש ואינה עושה כעת בזה מעשה חילול, והא לא מצינו דיש גזה"כ לזה ובסברא קשה למה זה יצטרף. (מהדו"ק)

בחזו"א (דמאי סי' ג') כתב דאף להראב"ד והרא"ש בשטמ"ק, וכן להרמב"ם דמשמע ג"כ דס"ל דבאין בו שו"פ אינו חייב בפדיון מה"ת, מ"מ יש בו קדושת מע"ש לשאר דברים כגון טומאה, דאל"כ איך זה פוטר הטבל, ויש להסתפק להראב"ד דס"ל דאם יש חצי פרוטה שמתחילה לא הי' יותר לא יוכל להצטרף אל חצי פרוטה הבאה מפרוטה משום דאין עליה דין קדושה, איך יהי' דינה אם הפחות משו"פ זה נתייקר וכעת שו"פ, אם יהי' כבר קדוש מה"ת, ואם נימא דיש עליה קדושה מה"ת, הרי דבעצם יש בה דין קדושת מע"ש, אלא דכ"ז שאין בו שו"פ התירה התורה, אבל דין מעשר שני רכיב עלה ולכן זה פוטר הטבל אע"פ שכ"ז שהוא פחות משו"פ מותר לאכלה כחולין. וכן יש להסתפק אם אח"כ יהי' לו עוד חצי פרוטה מע"ש, דאפשר דכבר יצטרפו להיות עליהם דין איסור לאכול חוץ לירושלים וכל דיני מע"ש, משום דלהראב"ד נתמעט דכ"ז שזה חצי פרוטה יכול לנהוג בה כמו חולין, אבל לא שאין בה דין מע"ש, אלא כמו דס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת אע"פ שאם יצטרף עוד חצי שיעור אסור, נמצא דהדבר הוי דבר אסור, ה"נ כאן דהגזה"כ הי' דחצי פרוטה אין איסור לאכלה וכל הדינים, אבל היא באמת מע"ש, ואם יהי' עוד חצי פרוטה יצטרפו ואז יהיו אסורים לאכול חוץ לירושלים.

ולפי ביאור החזו"א יתכן דאפי' אם יפריש אח"כ עוד חצי פרוטה מ"מ יהי' מותר לאכלם חוץ לירושלים כיון דדין קדושה שלהם הוא רק לענין טומאה ולא לענין לאכול חוץ לירושלים, ולדבריו צ"ע דמנ"ל להראב"ד דנתמעט רק לענין לאכול חוץ לירושלים ולא לענין טומאה, ואי משום דמוכרח דיש קצת דינים עליה דאל"ה אין עליה שם מעשר ולא שייך שיתקן את הטבל וכמש"כ בחזו"א, א"כ מנ"ל באמת דמותר לאכול חוץ לחומה ואסור בטומאה, אולי להיפך דנתמעט לענין טומאה אבל אסור לאכול חוץ לירושלים, ונצטרך לדחוק דהמיעוט קאי על עיקר דינו דמעשר, ועיקר דינו הוא דצריך חומה, ומ"מ צ"ע, ולמש"כ א"ש דבאמת לכל הדינים נתמעט דאין עליה איסור אע"פ שזה מע"ש. (מהדו"ק)

לפי שא"א לו לאדם לצמצם מעותיו. והיינו דזה שוה יותר, יש לעיין דהנה ברא"ש יש צד לומר דמותר לאנות להדיוט בפחות משתות אפי' לכתחילה אפי' לא במטבע שחסרה, ולפי"ז מאי איכפת לן אם המע"ש שוה קצת יותר מזה משהו, דהא מ"מ יהא מותר לכתחילה לחלל על משהו פחות משויו. ויש לומר דהא ביאר הרא"ש הטעם דפעמים הלוקח חפץ במקח ומשלם יותר ולפעמים המוכר דחוק לכסף ומוכר בפחות לכן פחות משתות הוי דמי המקח, וכל אלו הטעמים שייך בהדיוט, אבל במע"ש דלא שייך כל הני טעמים לכן אסור לכתחילה לחלל אפי' על קצת פחות, ורק במטבע דמותר אם חסר בפחות משתות לכל הפירושים היינו משום דמי שאינו נפש רעה מקבלה בסלע.

תוד"ה נותנה למע"ש. אחסרה כדי אונאה קאי וכו'. יש לעיין הא עיקר הטעם הוא דאע"ג דיש אנשים שאינם מקבלים זה במחיר הזה כיון דיש אנשים שמקבלים מקרי עדיין דשוה, והא ודאי אם כל האנשים לא היו מקבלים את המטבע במחיר הזה אז לא הי' יכול ליתנה למע"ש במחיר זה, אלא מפני דעדיין הרבה אנשים נותנים מחיר הזה, א"כ מה זה טעם דאינו אלא נפש רעה, דהא אם לא מקבלים מאיזה טעם שיהי' לא היו יכולים לחלל עליה במחיר כזה דהא מחיר של כל דבר נקבע כפי מה שאנשים נותנים עבור זה, ולא חשוב אם זה בצדק או לא בצדק מה שלא נותנים, וא"כ מה זה דקאמר מפני שאינו אלא נפש רעה, והי' צריך לומר מפני שהרבה אנשים עדיין יתנו בעבור זה מחיר הטוב דלכן הוא שוה עדיין.

כן יש לעיין מה דהתוס' הקשו על פי' ריב"ן [דהוא פי' רש"י] דנותנה למע"ש קאי על סלע שחסר כדי אונאתה דמ"מ נותנה בתור סלע שלם, והקשו דלמה הוי נפש רעה מי שאינו מקבלה דהא חייב להחזיר האונאה, משמע דהוקשה להם רק למה הוא נפש רעה אבל לא הוקשה להם למה יתנה בתור סלע שלם, דאפי' אם מי שאינו מקבלה בתור סלע שלם אינו אלא נפש רעה, מ"מ הא במציאות לא מקבלים אותו האנשים בתור סלע שלם, ומה נ"מ אם זה בצדק או לא, דמ"מ כיון דלא מקבלים אותו בתור סלע שלם למה יוכל ליתנה בתור סלע שלם.

ואפשר דחלוק שיווי המטבע משאר הדברים, דמטבע הא הוי הסכמת בני אדם כמה להחשיבה, אפילו אם זה בעצם אינו שוה אלא שבנ"א הסכימו שזה יהי' שיווי סלע, משא"כ בשאר דברים דתליא לפי כמה שבנ"א צריכים ומוכנים לתת עליה, נמצא דהוזלת הפירות תלוי באם משום איזה סיבה צריכים להם הרבה או קצת שעי"ז אוגיר או אוזיל, משא"כ מטבע הא תלוי אם זה יוצא בהוצאה בתור סלע. והנה אם קצת בנ"א אינם לוקחים את זה כלל הרי זה גורם שאפילו אלו שלוקחים אותה לא רוצים ליתן בעד זה עשרים וארבע מעות, אבל לא מפני שלפי דעתם אין כאן סלע שלם, ועצם הסכמתם הוא שבאמת שוה כמו כל סלע שכל א' טוען שמחמת שקצת נמנעים לקחתו הוא מוזל, יוצא שבאותו רגע שהנפש רעה יתחיל לקחת יתן בעד זה כל א' כמו בסלע שלם, והנה בשאר דברים שזה תלוי במה שנותנים עבור זה לא שייך כיון שאם הי' מתבטל הסיבה היו נותנים, דהא זה שיוויו מחמת שמשום איזה סיבה נותנים עבורו כך זה מחירו, אבל במטבעות שאין שיוויו מפני שצריכים אותו אלא מפני הסכמת בנ"א שזה שיוויו וכאן ההסכמה נשארת שהוא בעצם שוה סלע שלם אבל כ"א מוריד מחמת שחושש שיקשה להוציאו, והנה אם א' יש לו חפץ ובעצם הוא שוה יותר רק היות שהוא דחוק למעות ויודעים שמוכרח למכור נותנים לו פחות הא בודאי לא נגרע שיווי החפץ, וכאן נמי כיון שעצם ההסכמה נשאר שהוא סלע הו"ל כאילו כל א' אומר שלעולם הוא שוה בעיני סלע אלא שאני חושש לתת הרבה משום סיבה צדדית, ובשאר דברים כיון שכל א' אומר כן שוב נקרא שזה מחירו, משא"כ במטבעות דלא שייך שזה מחירו כיון שבאמת ההסכמה היא שמחירו סלע שלם אלא שמי שאינו לוקחה אינו אלא נפש רעה ואי"צ להתחשב עמו שזה לא סלע, אבל אילו נתחשב עם הנפש רעה הא אינו מקבלו מפני שאין זה מטבע אצלו כלל.

ומדוייק בזה מה שאמר ר' פפא והנ"מ דסגי לי', דלכאורה פשיטא דאם אינו יוצא כלל הא אינו מטבע, אלא דכאן הרבותא אף באם האנשים שלא לוקחים הוא מפני שחלק מהאנשים לא לוקחים אותו לכן חוששים האחרים שיהי' קשה להוציאו אף שהם מחשיבים זה למטבע ולכן כבר כולם לא לוקחים, ולא שפסלוהו בני מדינה אלא מחמת שנתרבו האנשים בעלי נפש רעה, והי' סברא לומר דמ"מ הא רוב האנשים מחשיבים אותו למטבע אלא בעלי הנפש הרעה שלא לוקחים ממילא כל א' חושש לקחתו, ועל כן הי' ס"ד דכמו לענין שיווי המטבע לא נשתנה עי"ז כיון דבעצם הוי הסכמה שהוא סלע, ה"נ לענין שלא יפסיד שם מטבע כלל, ע"ז אמרינן דמ"מ כיון שאינו יוצא בהוצאה לא מהני ע"ז מה שבעצם הוא מטבע ורק מחמת נפש רעה לא יוצא כיון דסוף סוף אין כאן מטבע.

אמנם גם במטבע אם הוזלה היינו שמחמת שהצורך במטבע זה הוקטן ועי"ז הוזל, אז נקרא המטבע חפץ שהוזל, דהא ההסכמה שלפי הצורך של הדבר יהי' מחירו, ורק בהוזל מחמת שיש כאלו שפוסלים אותו ואתם אין להתחשב מפני שזה נפש רעה נשאר המטבע מטבע שלם.

ויש להסתפק לרש"י וריב"ן וכן להרמב"ם דפסק ג"כ דנותנה בכדי אונאה אפי' בתורת סלע שלם, אם ירצה לפדות הסלע על דבר אחר באופנים דאפשר לפדות, אם יצטרך לתת ע"ז עשרים וארבעה מעות, דאפשר דנהי דבתור מטבע יש לו דין סלע אע"ג דבמציאות אינו שוה סלע, מ"מ כשבא לפדותו הא אין הפדיון דוקא מצד דין מטבע שבו אלא מצד שוויו ולזה סגי בכמה שנותנים בשוק בעדו, ורק בשפדה על הסלע צריך להתחשב כפי דינו, וצ"ע בכ"ז.

וברמב"ם פ"ד מהל' מע"ש הל' י"ט פסק דנותנה למע"ש אפי' אם חסר שתות אם היתה יוצאת ע"י הדחק, ובפנ"י הביא קושית התורת חיים דהא הרמב"ם גופי' פסק בפ"ז מה' גניבה הל' ה' דרק בפחות משתות מותר לקיימה, וכיון דמותר לחלל לכתחילה על מטבע בתור יפה איך אפשר שדינה לקוץ, ועי' בפנ"י שכתב דמה דאסור לקיימה אינו משום שמה ירמה להוציאה ביפה אלא שמא יעשנה משקל וירמה עי"ז במשקלות, ובפחות משתות אין לחשוש שיעשנה משקל כיון שזה חשש רחוק שיעשנה משקל, וכיון דבפחות משתות הוא הפסד מועט אין חוששין לזה, או דבפחות משתות שזה עומד להוצאה בודאי לא יעשנה משקל. ועדיין אינו מיושב דהא ברמב"ם פ"ז מה' גניבה מבואר דרק בפחות משתות מותר לקיימה, א"כ ע"כ הרמב"ם בשתות אוסר לקיימה ואיך נותנה למע"ש, ומה נפק"מ מהו הטעם שאסור לקיימה בשתות אם משום שמא ירמה או משום שמא יעשנה משקל, דמ"מ הא אסור לקיימה וא"א להוציאה דמי שיקנה אותה יצטרך לקוץ.

ואפשר לומר כסברת הפנ"י, אלא דהנה ברמב"ם הנ"ל הל' מע"ש מבואר דיכולים לחללה בתור סלע שלם אם יוצאה ע"י הדחק, הרי דלפעמים אינה יוצאה בחסר שתות, ולפי"ז ס"ל להרמב"ם דבפחות משתות דדרך למחול ובודאי יוצאה אין לחשוש שייחד אותה למשקל ולכן נמי מותר להוציאה, משא"כ אם חסרה שתות באופן שלא יוצאה ועומדת לעשותה גרוטאות או לתלותה דאז חיישינן שמא יעשנה משקל, ולכן לא כתב בפ"ז מפורש כמה השיעור דיקוץ אלא דבפחות משתות ודאי מותר, ובשתות תלוי אם יוצאה בהוצאה אין חיוב לקוץ ואז יכול לחלל מע"ש עליה, ואם אין יוצאה אסור לקיימה, ואז א"א באמת לחלל מע"ש עליה. וצע"ק למה הוצרך לומר בפחות משתות הטעם דמוחלין, מ"מ עיקר הטעם דאין צריך ליקוץ הוא משום דיוצאה ולמה הוצרך לומר הסיבה דיוצאה.

במש"כ הרמב"ם הנ"ל בפ"ז מגניבה הל' ה' דבפחות משתות יקיים לשאת ולתת בה אבל לא למשקל, כתב הראב"ד לשקול סלעים אחרים, וביארו במ"מ דגם הרמב"ם יאסור דוקא לשקול שקל שלם, וצ"ע דא"כ מאי רבותי'. ולולא דבריו הי' אפשר לפרש דאסור ליחדה לשקול אפי משקל דומה לו שמא ירמה במשקל.

בא"ד. דאי ממתני' ה"א נותנה למע"ש בפחות משוי' משום דנפש רעה אינו מקבלה בשוי' בתורת מטבע וקמ"ל דלא מקרי אסימון. ועי' במהרש"א דביאר דכיון דנפש רעה נותן פחות משוי' אינו יכול לפורטה אלא בפחות משוי' ומ"מ לא הוי אסימון, והסכים עמו במהר"ם שיף. וצ"ב למה זה כן דהא אם מתחשבים עם הנפש רעה ע"כ דאינו מטבע.

וביאור הדברים הוא דהנה מטבע מחמת הטיבוע שוה יותר מאם היתה נסכא והנפש רעה אינו מחשיבה למטבע ונותן עליה כמו נסכא, ובאמת אין להתחשב עם זה ונשארה מטבע, ומ"מ כיון דלא כל האנשים נותנים כפי שווי' בתור מטבע אין להפסיד למע"ש ונותן הדמים כפי שכל א' יתן עבורה. והנה יש מחלוקת אם מע"ש שוה פרוטה יוכל לומר שיכנס ב' פרוטות בהמטבע, ולהני דס"ל דאפשר, אז גם כאן אפי' אם שוויו האמיתי לא נגרע בשביל הנפש רעה מ"מ יש להחמיר שלא להפסיד למע"ש, אבל אם אין לתת יותר צע"ק כיון דמעיקר הדין הא שוה כמו בתור מטבע דהא אין מתחשבים עם הנפש רעה. אמנם זה תלוי אם נפרש דזה חומרא בעלמא, או דלגבי הפסד מסתכלים מה שבמציאות יש אנשים שלא נותנים דלכן אין כל א' נותן השיווי למקח. ולגבי פדיון מע"ש מקרי שאינו שוה כל שווי' רק גם מה שהנפש רעה נותן, כיון שאם יקנה מזה דברי אוכל בירושלים אז הנפש רעה לא יתן לו כפי מחיר מטבע אלא כמו נסכא. ומסתמא צ"ל דרובא דעלמא אינם נפש רעה דלכן זה מטבע, דאילו אם רובא דעלמא לא מקבלים קשה למה זה מקרי מטבע.

והנה רש"י וכן הריב"ן פירשו דמיירי דנותן כמטבע שלמה אע"פ שחסר כדי אונאה, והקשו התוס' דא"כ למה הוא נפש רעה וממילא כיון דיורד הסברא דהוא נפש רעה קשה להם למה נותנה למע"ש בתור סלע טוב, ולכאורה היו יכולים סתם להקשות למה יתן למע"ש דבר שחסר כדי אונאה, אמנם זה ל"ק דכיון דכדי אונאה קנה ואפילו למשנתינו דס"ל דבאונאת שתות יד המתאנה על העליונה זה ודאי קנס מדרבנן אבל מעיקר הדין הוי מקח, לכן לא הי' קשה למה מותר משום דזה נכנס עדיין במחירו לענין מקח וממכר אלא דדורש אונאתו, ובמע"ש אם רק זה נכנס בהמקח שפיר יוכל ליתן זה דהא אין שייך שיתבעו אותו, אלא דכיון דהטעם הוא משום דהוי נפש רעה לכן הקשו רק למה הוי נפש רעה.

בא"ד. קמ"ל חזקי' דמחללה ביפה כאילו היתה מתחילה כך דכו"ע הכי שקלי לה. יש לעיין מה כונתם דכו"ע, אם הפירוש דאין להתחשב עם הנפש רעה דכו"ע רוב האנשים לוקחים בשוויה, או דכונתם דהוי כמו מתחילה היתה כן דאז הא היו כו"ע לוקחים אותה בשיווי הזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א