אילת השחר/בבא מציעא/נג/א

אילת השחר בבא מציעא נג א

דף נ"ג ע"א

דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. ולשיטת רש"י הביאור דהחצי שנתערבה בטלה מה"ת ברוב והוי רק מדרבנן. יש לעיין אם יחללנה עם חצי פרוטה שלא נתערב, וכן פרוטה שנתערבה וחיללה ויבוא איש א' ויאמר דמכיר הפרי שנתערבה, אם נימא דכיון דבשעת חילול לא הי' ידוע לן והיא בטלה נמצא דלא חל החילול מה"ת עליה ויצטרך לחלל מחדש, וכ"ש אם הפרי כבר אינו, לא יהא שום קדושה על המטבע שנתחללה, או דמ"מ כיון דהיא היתה בעין חל על המטבע חילול מה"ת, ובודאי כהצד השני, א"כ אפי' אם במציאות לא יבוא א' ויכירנה, הא ע"כ יש כאן פרי שיש עליה דיני מעשר אלא דיכול להתנהג כאילו בטל, ומותר לאכלה מה"ת כ"ז שאיננו מכיר אותה, וכיון שכן למה לא נימא דיש כאן חילול והמטבע שנתחללה הא בתוכה נכנס כל הפרי ששוה חצי פרוטה, ונימא דהיא קדושה ויצטרך באמת לנהוג בה כדין מעשר שני.

ובאמת דבר זה לכאורה תלוי בהא דאמרינן דלטומאת משא לא מהני ביטול ברוב, והיינו דרק למגע דצריך לדון על כל א' לחוד אמרינן דבטלה, וה"ה לאכילה אם נתערב איסור ברוב היתר דבטל ברוב, ואפי' לאוכלם ביחד דמותר מה"ת לכל הדיעות כדמשמע בביאור הגר"א יו"ד ריש סי' ק"ט דמה"ת לכו"ע מותר אפי' לאדם א' לאכול כל התערובות ביחד [אמנם בתורי"ד ב"ב דף ל"א מבואר דאדם א' אסור לאכול כולם מה"ת], היינו משום דהנידון על כל משהו בפנ"ע וע"ז אמרינן דמותר, אבל במשא אמרינן בבכורות דף כ"ג דטומאה כמאן דאיתא. איברא דבמשנה למלך פ"א מהל' מטמאי משכב ומושב הל' י"ד כתב בשיטת הר' משולם המובא במרדכי דהק' למה ש"ז של זב דאמרינן דמטמא במשא משום דא"א בלי צחצוחי זיבה וליבטלי ברוב, ובמל"מ תמה דהא כל הנידון לטמא במשא, דבמגע הא בין כך ש"ז מטמא, ולמשא הא לא בטיל כמבואר בבכורות, וחידש דהר' משולם יסבור דמה דלטומאת משא כמאן דאיתא דמי אינו אלא מדרבנן, ומשמע מדבריו דלא כל הראשונים ס"ל כן, ולדידהו יקשה למה לא יצטרף החצי פרוטה המעורבת כיון דאם יבוא ויברר לא נימא דבשעתה כל זמן שלא הכיר לא הי' חילול, דנהי דהי' יכול לאכול שלא בקדושה משום דעל כל א' הי' יכול לסמוך שזה לא המעשר, מ"מ במציאות יש כאן מעשר ויש כאן חילול, וחל מה שחילל אפי' כ"ז שלא נודע, א"כ המעשר כל היכא דאיתי' נשאר בדינו ויש כאן חילול.

והנה גם במשא אפשר להקשות כן דאם יבוא א' ויברר שזה החלק שהוא טמא דמסתמא יטמא האיש שנשא אז, אע"פ שאז הי' בטל. וע"כ דמ"מ כל זמן שלא נודע דינו להתנהג כאילו איננו, וכן בחילול דאע"ג דאם יתברר חל החילול, מ"מ כ"ז שלא נתברר אין עלינו להתנהג בו שום דין קדושה, ולכן זה מקרי דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי כיון דלמעשה לא הוצרכו מה"ת לנהוג בו דין קדושה.

אלא דלפי"ז אפשר דנהי דהחצי פרוטה המעורבת לא מצטרפת משום דמה"ת אין לחוש עליה ומותר לאכלה בלי חילול דלכן לא יורד הקדושה מהחצי השני, אבל אם נידון לגבי אם ירד הקדושה מהחצי המעורבת לענין אם יתברר, או מאיזה אופן שנרצה לדון עליה מחמת איסורה דאז נאמר הא נתחללה, דממ"נ אם אתה דן עליה בתור דבר האסור הא נתחללה.

ולפי"ז אפשר דיש ליישב מה שתמה בבית הלוי ח"ג סי' ל' בהא דאמרינן דטבל שנתערב בחולין הוי דבר שיש לו מתירין על ידי שיקח מן השוק ויפריש עליה, דהא מה"ת בטל, נמצא דמה"ת לא יועיל התיקון דהא הפריש על פטור ואיך נקרא לזה יש לו מתירין, דהא כל זמן שלא נתקן שלא יתבטל אין אפשרות להתירו, והיינו לא רק דאי"צ להתירו אלא דאין אפשרות להתירו דהא לא יחול ההפרשה עליו, ולהנ"ל כיון דאם יתברר מה הטבל שנתערב הא הפרשה דכעת תועיל עליו, וזה כבר מקרי יש לו מתירין, דהיינו דעל איזה צד שתרצה לדון עליו שיש כאן איסור, ההפרשה הוציאתו מזה וזה סגי למקרייה יש לו מתירין.

ובאפיקי ים ח"א סי' ו' תמה דכוותי' על סוגיין דהמע"ש שנתערבה למה הוי דשיל"מ ע"י שיפדה דהא מה"ת לא יועיל הפדיי', ולהנ"ל כיון דאם רק אתה תדון באיסורא כגון אם יתברר החלק שהיא המע"ש הא חל שפיר הפדיון אע"ג דכעת לא ידעינן היכן הוא הרי דמועיל עליה החילול, אלא דמ"מ לא נאמר שניתקן את החצי פרוטה השני' כיון דלמעשה כעת עדיין לא הוצרכנו לתקן להחצי פרוטה המעורבת לכן לא נתקן החצי השני', אבל המעורבת יש לה מתירין דהא הפדיי' תועיל עליה לתקנה על הצד שיהי' עליה איזה שהוא איסור.

וניתי דמאי. לכאורה משמע דדמאי חייב מדרבנן אף על הצד דהע"ה עישר [כל זמן שלא נודע ודאי שעישר], דאי נימא דעל הצד דעישר אין גם כעת עליה דין תרו"מ, א"כ איך יביא דמאי הא אולי הדמאי שיביא הי' מעושר וממילא אינו קדוש ואיך יצטרף. אלא דא"כ צ"ע מהא דשבת דף כ"ג דאמרינן דדמאי כיון דאינו ודאי דרבנן לא בעי ברוכי, ולמה לא, הא בכל גווני חייב גם על הצד שזה מעושר, א"כ הא מחמת הספק הוי חיובו ודאי, ולמה לא יצטרך לברך [הראוני לעי' בקה"י זרעים סי' ד' ד"ה והנה עיקר]. גם צע"ק סוגיא דגיטין דף ס"א דלרבא הואיל ורוב ע"ה מעשרין הקילו משום מסייע ידי עוברי עבירה, דאם נימא דגם על הצד שזה מעושר חייב לעשר, למה יהא מותר לסייעם בזה, הא איכא ודאי איסור טבל דרבנן, ובשלמא מהא דאינו צריך ליתן ללוי את המעשר דאמרינן הממע"ה אפשר לדחות דלגבי ממון לא עשו כודאי, אבל מ"מ אם חייבו לעשות גם על הצד שזה כבר מעשר הרי דיש איסור ודאי ולמה מותר לסייע ידי עוברי עבירה דרבנן, ועי' בקובץ הערות [סימן ע"ה ס"ק ז'] דהקשה ג"כ מהא דא"א לעשר ממה שקנה מע"ה אחד על מה שקנה מע"ה אחר, ועי' מש"כ לקמן בדף נ"ה ע"ב. (מהדו"ק)

בפרוטה ומחצה. יש לעיין אם הכונה שיתנה דפרוטה א' תתחלל בפרוטה א' שיציין אותה והחצי על השני', א"כ הו"ל כשתי חילולין ולמה יחול על החצי אף לס"ד דפרוטה ומחצה תפסה שני פרוטות, וע"כ דיאמר סתם שיחול על שתיהם לפי שיווי הפירות, א"כ לכאורה זה תלוי בברירה, דהא לא ציין באיזה תתפוס כל הפרוטה ובאיזה תתפוס חצי פרוטה לבד, להמבואר בתוס' בעירובין דף ל"ז ע"ב דגם בברירה שלא תתברר לעולם תליא בברירה.

והנה ודאי לא הוי ס"ד דהקדושה של פרוטה א' תועיל להחצי שאין בה פרוטה להתפיס קדושה במטבע, אלא דס"ד דחילול א' מהני אף להרבה מטבעות, דדין הוא בהדבר המתחלל דצריך להיות פרוטה, אלא דלפי"ז צ"ב מה מהני על מעות הראשונות, דבשלמא אם זה דין בהמטבע המחללת שיתפס בה פרוטה שפיר מהני על מעות הראשונות, אבל כיון דזה דין בהמעשר המתחלל דאינו יכול להתפיס קדושה אם הוא בפחות משו"פ למה מועיל על הראשונות, ובחזו"א דמאי סי' ג' ס"ק י"ג וס"ק ט"ז רוצה לומר דהוי כאילו מחלל ומוסיף על הקודם, אלא דלדבריו דאין הבדל אם עושה בב"א מאשר אם פודה אח"כ, א"כ לס"ד דמהני על ב' פרוטות כשפודה בב"א, אז גם אם פדה קודם על מטבע כולה ונתפס בה קדושה למה לא נימא דיוכל לחלל כעת חצי פרוטה על מטבע אחרת דהוי כמחלל יחד עם הפרוטה שחילל קודם דאז הא הי' מהני לפי מה דס"ד השתא, גם הסברא צ"ב איך עי"ז שפודה על מטבע שכבר חילל עליה פעם ונתפס בה קדושה יהי' טעם לענין שיתחבר עם מה שמחלל כעת להיות נחשב כחילול א'. (מהדו"ק)

יש לעיין במעשר שני שיש בו שו"פ אם יכול לחלל על פחות משו"פ שנשאר במטבע ממעות הראשונות, ובחזו"א דמאי סי' ג' ס"ק ט"ז כתב דמצינו רק ששוה מנה יכול לחלל על שו"פ אבל על פחות מפרוטה לא מהני. ויש לעיין קצת דמרש"י ד"ה דאורייתא ובד"ה דלמא, משמע קצת דעל החצי דרבנן מהני בה חילול, דלגבי דידה מהני מה שמצורף אליה חצי החייב מדאורייתא, ואע"ג דהדאורייתא הא לא נתחלל, וא"כ משמע דשייך להתפיס מכח קדושה של פרוטה שלימה אף שלא יכניס שו"פ קדושה בתוך המטבע, דמ"מ כיון דס"ד דהחצי פרוטה דרבנן יש לה צירוף עם החצי פרוטה דאורייתא שרוצה לחללם יש בכחה להתפיס קדושה במטבע, אע"ג דלפי"ז יהי' רק חצי פרוטה קדושה במטבע שרוצה להכניס בה קדושה, דהא הדאורייתא לא תתחלל ממילא יהי' רק חצי פרוטה קדוש בהמטבע, דהשו"פ שמצורף דאורייתא ודרבנן תועיל ליתן קדושה חצי פרוטה בהמטבע. ובודאי לא מסתבר לומר דהחצי פרוטה דאורייתא תצטרף ליתן קדושה של פרוטה שלימה כיון דהיא לא תוכל להתחלל מחמת דלגבי חיובה דאורייתא אינו מצטרף לה פחות משו"פ דאינו אלא דרבנן, ומכל מקום אין זה סתירה לדבריו דהא לא ירד קדושה של פרוטה, דרק להוריד קדושה ממנה א"א על חצי פרוטה, וכאן דמוריד רק קדושה של החצי פרוטה דרבנן לכן מהני אע"פ שלא נתפס בהמטבע החדשה קדושה רק חצי פרוטה.

ומ"מ עצם דברי רש"י צ"ע דכיון דלא נתחלל פרוטה למה מהני הדאורייתא לצרף לתת דין קדושה בהחצי פרוטה, לכן נראה דגם רש"י יודה דגם הדרבנן לא נפדה, אלא דהעיקר אנו חוששין על שיהא נאכל הדאורייתא בלי פדיון, לכן מדגיש דהחצי פרוטה שיש בה קדושה יהא נאכל בלא פדיון. (מהדו"ק)

מי סברת פרוטה ומחצה תפסה שתי פרוטות. מבואר דהחצי פרוטה לחוד צריכה לתפוס את המטבע והיא אינה תופסת חצי פרוטה, וא"כ לפי"ז אם יהי' הרבה מטבעות שכ"א מהן פחותות מפרוטה לא יתפסו, דכל חצי פרוטה של המעשר צריכה לתפוס מטבע א', וזה א"א, דאין כח בחצי פרוטה לתפוס מטבע שעדיין אין בה קדושת מע"ש ולכן צריך לחלל רק על מעות הראשונות. וצ"ע דברמב"ם פ"ד מה' מע"ש הל"ט מבואר דאינו יכול לחלל על מטבע פחות מפרוטה דהוי כאסימון. ומקורו מהירושלמי, ולמה צריך לזה תיפו"ל דאין חצי פרוטה תופסת אפי' במטבע גדולה שהיא שוה הרבה ואינה כאסימון. ואולי אפשר דלהרמב"ם למסקנא דקיי"ל אין בחומשו לא נאמר דין כזה שא"א להתפיס חצי פרוטה במטבע ששוה יותר, וכל החידוש דחזקי' הוא דדיו במעות הראשונות, אבל אפשר גם במטבע גדולה בלי מעות הראשונות, וכל השקלא וטריא בסוגיא דמקשינן רק לחזקי' היינו למ"ד אין בו, אבל למ"ד אין בחומשו יקשה לא רק לחזקי' אלא סתם למה אין להחצי פרוטה מתירין הא אפשר לפדותה במטבע גדולה, ונצטרך לתרץ כתירוצא דר' הונא בר יהודה אמר רב ששת דחדא קתני, ומיירי דנפלי מחיצות ולא מיבעיא פרוטה אלא אפי' חצי פרוטה ג"כ קלטוה מחיצות.

ובחזו"א דמאי סי' ג' ס"ק י"ג ביאר דהא דלא מהני לפדות פחות משו"פ על מטבע, משום דכיון דצריך שיתפוס חצי פרוטה, והחצי פרוטה שבמטבע הגדולה ג"כ אין עליה שם מטבע אלא כאסימון, והא דמהני להתפיס חצי פרוטה בתוך מעות הראשונות, כתב דאז מצטרף יחד עם מה שכבר נתפס וכיון דביחד הוי פרוטה מהני כיון שיש במטבע שיעור מטבע דאז לא הוי כאסימון. ובס"ק ט"ז הוסיף דלרש"י ותוס' הדין הוא בהמעשר וא"כ למה מהני על מעות הראשונות, וכתב דאז הוי כמחלל הראשונות ושל עכשיו בבת אחת, ועי' מש"כ בסמוך להעיר בזה. (מהדו"ק)

שם. מי סברת וכו'. הראשונים הביאו בשם הרמב"ן דאם יתפיס בפירוש כל הב' פרוטות יועיל דאין אונאה להקדש. ולכאורה יש להביא קצת ראי' למה שנסתפק הגרעק"א לעיל דף נ"א במכר דבר ששוה צ"ט במאתיים ואמר יודע אני שאינו שוה אלא ק', אם נימא דק' היותר מהמחיר הוי כמתנה וכל השאר הוי אונאה פחות משתות או דכולו אונאה, וכיון שאינו מסכים על זוז א' הוי כולו אונאה והוי מקח טעות. ולכאורה הא המתפיס מע"ש יותר מדמיו הוי כאומר המחלל יודע אני שאינו שוה כ"כ, [ובשלמא בשוה מנה על פרוטה דהאונאה לגבוה לא שייך דהוי כיודע אני, אבל כיון שהאונאה לעצמו הא הוי כיודע אני], ואם נימא דהוי כאילו זה מחירו למה לא יועיל אף אם לא נתמעט אונאה להקדש, ובע"כ דזה אינו אלא כמתנה, לכן בלי הטעם דאין אונאה להקדש לא הוי מהני דלא שייך לתת מתנה למעשר שני והוצרך לומר דאין אונאה להקדש דאז זהו דמי המע"ש. אולם לפימש"כ לעיל שם דגם אם נאמר דהוי מתנה אין הביאור ממש כמתנה אלא דספיקתו אם אינו מסכים רק בק' ואם יהי' יותר אינו מוותר אפילו על הק', או דעל ק' הוא בכל גווני מוותר שיהי' בכלל המקח, א"כ בכל גווני צע"ק מה צריך טעם דאין אונאה להקדש. (מהדו"ק)

פשוט דכשפודה כסף על פירות בירושלים יכול להתפיס קדושת מע"ש בפרי אף שאין בו שו"פ, דזה רק דין במטבע, והרי חזינן דבמלח אילולא דאינו פרי מפרי הי' יכול לחלל אע"ג דודאי כל גרגיר מלח אינו שו"פ. וכן דוחק לומר דבקונה תמרים דמשמע בקידושין דף י"ב דרק במדי שו"פ, וכן הרבה מיני פירות אינם שו"פ כל א' בפנ"ע ולא מסתבר שלא יועיל עליהם חילול, וע"כ דזה דין רק במטבע כסף שאינו אלא להוצאה ועיקר שבו הוא שוויו לכן צריך שיהא בו שו"פ, משא"כ בפירות דחל דין קדושה על הפירות עצמם שיאכלו בקדושה אז אין חילוק בהשיווי לענין תפיסת הקדושה.

ולפי מש"כ בחזו"א דמאי סי' ג' ס"ק י"ג דהא דלא מהני להתפיס פחות מפרוטה במטבע הוא משום דהוי כאסימון, דהיינו דאין דין מטבע על הפחות מפרוטה, א"ש בפשיטות דזה שייך רק היכא דצריך מטבע דבפחות מפרוטה לא הוי מטבע, אבל היכא דמהני לחלל על פרי לא שייך כלל שיצטרך פרוטה.

ואפילו לפימש"כ תוס' לעיל דף מ"ד ע"ב בד"ה וטבעא, שאין לו לקנות מעות ירושלים דמלכיות מקפידות ולא אפשר אלא לקנות בהמה, ומבואר לעיל בדברינו לשיטת הראב"ד וכך בשיטת התוס' דיש אופנים דמותר לקנות במטבע פירות אפילו חוץ לירושלים דהוי ככסף צורה כיון דזה האפשרות היחידי שיצא מירושלים, א"כ יש לומר דדינו ככסף וליבעי פרוטה, מ"מ לא מסתבר כיון דדין כסף צורה שבו הוא מחמת שראוי לאכלה בירושלים ולא שייך לתלות בשיווי בתור כסף שיצטרך פרוטה. (מהדו"ק)

להמבואר ברמב"ם פ"ח ממעשר שני הל' י"ד דאם לא נשאר במטבע אלא פחות מד' חומשי פרוטה דיוצאת לחולין, לפי"ז מטבע שחותכין אותה היא לא שו"פ ממילא אינה צריכה ביעור דהא יצאת לחולין כבר, ואין לחלק ולומר דשאני דינר דעומד להשאר מטבע ובתור שכזה הוא כעת אינו שוה ד' חומשי פרוטה, ולפרי אינו נחשב כלל כיון דנשאר מטבע כשחותכו דאז הוי פירי, דנראה דבתור פירי אין כלול קדושה, דלא הי' כלל קדושה על המטבע אלא מדין מטבע, ואם באנו לומר שיחול מדין פירי אז כמו דמטבע לא מחללין אפירי דהיינו על חתיכה מפני שא"א שיכנס קדושה לדבר שאינו פרי לאכילה, [דבפרי לאכילה אפשר כמש"כ בשטמ"ק ריש פירקין דלכן במעות של בבל קונה בהמה וכמו בירושלים, וכמו שמצינו שלוקח טהור פודה בריחוק מקום בעמוד ב' בתוד"ה כרבי יהודה, ועי' במהר"ם], ה"נ לא יוכל להשאר קדושה בתור פרי וכל דינו הוא מדין כסף ומטבע, וכיון דאם חסר מכשיעור שיש בו קדושת מטבע יוצא לחולין, ולכן נראה דלהרמב"ם אם חותך ושוחק המטבע ולא נשאר בה ד' חומשי פרוטה פקע דין מעשר ממנו, ומש"כ ברמב"ם פי"א דחייב לבער פירות או המטבעות, אפשר דאיה"נ דגם שוחק המטבע עד שלא תהי' שוה ד' חומשי פרוטה סגי. ואפשר דאף הרא"ש דחולק וס"ל דלא יצא לחולין הוא רק בנשאר עדיין מטבע, אבל אם נפסלה מלהיות מטבע פקע ממילא קדושה, דבמטבע אין הקדושה אלא בשיווי' ולא בעצם הדבר, וכשפקע שיווי' אין בה קדושה.

והראוני בתוספתא פ"ב דמעשר שני ה"ח דזהב שנעשה כלי אין להם פדיון וכסף שנעשה כלי מותר, וצריך טעם למה אין להם פדיון, ולדברי הרמב"ם צריך להיות פקע קדושה, ואפי' להרא"ש לפימשנ"ת צריך להיות פקע קדושה, גם יש לדקדק למה דוקא שעשו כלים הו"ל לומר שהתיכן ומה זה תלוי באם עשאן כלי או לא. ואפשר דהתוספתא מיירי שהתקינן לשקול משקולת או לצואר בתו אבל יוצא עדיין בהוצאה ולא פקע ממנו דין מטבע, אלא דכיון דמשמש בתור כלי יאמרו דאפשר לחלל על כלי ולכן גזרו על פדיונם ויהי' היכר דא"א לחלל על כלי ויבינו דמה שכאן קודש משום שהי' מטבע, אבל על כלי א"א לחלל לכן עכשיו שזה כלי כבר אינו בכל דיני חילול, ויבינו שא"א לחלל פירות על כלי, ולכן דין זה בזהב, אבל כסף דיוצא יותר בהוצאה ואע"פ שיחדו לכלי לא יטעו שזה כלי ממש כיון דיוצא הרבה בהוצאה ודאי דהוי עדיין כסף ממש ולא גזרו לכן יש לו פדיון. (מהדו"ק)

תוד"ה הוה לי' דבר שיש לו מתירין. מי הוי מצוה לאתשולי עלה. יש לפרש דמה דשאני כאן דכאן יש מצוה או לפדות או לאכול וכיון דקשה לו לילך לאכול בירושלים הרי מצוה לפדותם ולא לתת שירקבו הפירות מעשר שני, לכן מקרי יש לו מתירין. או אפשר דכונתם דאע"ג דגם כאן אין מצוה להביא עוד חצי פרוטה כדי לפדות, מ"מ שאני התם דהא עי"ז יהי' כל הפירות בחזרה טבל, לכן רק אם הי' מצוה לאיתשולי זה הי' נקרא יש לו מתירין משא"כ כאן, או דענין שאלה לא נקרא יש לו מתירין כיון דלפי דינו דכעת כשלא יעקור למפרע אסור מקרי אין לזה מתירין, אלא דאם הי' מצוה והי' כאילו עומד לזה, משא"כ כאן ל"צ שיהי' מצוה, ובכ"ז מקרי יש לו מתירין.

בא"ד. אי נמי שנתנה לכהן שאינו יכול לשאול עליה עוד שאינה ברשותו. לכאורה הא כששואל נעקר למפרע ונמצא דאז בהיותה בידו עדיין לא חל עליה שם תרומה, ואינו של הכהן, משמע מזה דמ"מ כשהולך לשאול צריך שיהי' זה ברשותו ובבעלותו, וכדי לעשות בה דינים כגון להקדיש ולחלל ולהפקיר הא אינו יכול על מה שאינו שלו, ה"נ לעקור הדבר מעיקרו מקרי שכעת עושה בה איזה חלות דין וזה אינו יכול כשזה לא שלו, אלא דבזה יש לפרש או דעצם השאלה היא דין שאינו יכול על מה שאינו שלו, או דהשאלה בעצמה הא אינו חלות דין ולא שייך שיצטרך דוקא שיהי' שלו, אלא דכיון דעי"ז יחול בה דין טבל ואע"ג דזה יהי' למפרע, מ"מ גם עשיית דין למפרע אינו יכול לעשות במה שכעת אינה שלו עדיין.

והנה הרא"ש בפירושו בנדרים שם מביא בשם הר"א ממיץ דהכהן אינו יכול לשאול והישראל יכול לשאול אפי' שכבר נתן ביד הכהן, וצ"ל דס"ל דכיון דעי"ז נעקר למפרע נמצא דאינו עושה כלל חלות דין בהדבר, וגם אז תתבטל הנתינה ונמצא דזה שלו.

בא"ד. אי נמי שנתנה לכהן שאינו יכול לשאול עליה עוד שאינה ברשותו. יש לעיין אם הכהן חזר ונתן זה להישראל אם יכול כעת שוב לשאול עליה כמו לפני שנתנה להכהן, או דכיון דבינתיים הי' זמן שלא הי' יכול לשאול אינו יכול לשאול עוד.

תוד"ה דלמא אתי לאתויי פרוטות. מבואר בתוס' דא"א לחלל על פרוטות מטעם דא"א לצמצם. והעירוני דא"כ איך פרכינן וניתי חצי פרוטה ונצרפינהו דא"כ הא מצמצמין וא"א לצמצם, והי' נראה דהא כשיש לו חצי פרוטה מחללה על מעות הראשונות הרי דהתירו באופן זה לצמצם, דאם הי' לו איסר שפדה עליה בערך ז' פרוטות הא הי' מותר לפדות את החצי פרוטה אע"פ שבזה שפודה עליה הא נכנס בצמצום, לכן גם כשמצרף החצי פרוטה המעורבת עם עוד חצי פרוטה אע"ג דלגבי החצי שמביא נמצא דמצמצם, מ"מ החצי הזאת שנתערבה הא בין כך אנו מתירים לצמצם ממילא כבר מותר.

ובזה יש לתרץ ג"כ מה שהק' ברעק"א בהא דכתבו התוס' דאע"ג דכשמחלל פרוטות ידע דצריך ליקח איסר מ"מ יטעה דדאורייתא ודרבנן מצטרפי, והקשה דאף לפי טעותו הא א"א לצמצם ולחלל פרוטות ואיך יעשה על פרוטות. ולדרכנו כיון דהחצי פרוטה הזה הא מתירין לו לצמצם על מעות הראשונות, א"כ אף דלא פריק ואין לו מעות הראשונות, מ"מ כאן הא הוא רואה דמותר לצמצם דהחצי פרוטה הזאת לא איכפת לן בה בחשש צמצום, וכיון דדאורייתא ודרבנן מצטרפי לפי דעתו יוכל לחלל על פרוטה אחת או שתי פרוטות.

והנה אפשר דהתוס' מפרשים דהא דא"א לצמצם אינו כמו שמשמע מרש"י דאינו אלא שירא שמא לא ישוה המטבע כנגד כל המעשר, דודאי אין לומר דיש חשש אמיתי שעפ"י דין דאורייתא הוא ספק שמא שוה הפירות פחות מהמטבע ונמצא דלא מחוללין, דא"כ למה מתירין בחצי פרוטה לפי חזקי' לחלל על מעות הראשונות, הא יש לחשוש דאולי באמת נתמלא המטבע והחצי פרוטה אין לו כבר מה לתפוס, וע"כ דכל אדם חושש לא מעיקר הדין, א"כ מה קשה להו איך אפשר לפדות על פרוטות דהא מותר מעיקר הדין ואז ידקדק מאד, לכן אפשר דהתוס' מפרשי דהוא חושש שבשביל זה אסרוה דרבנן ורק במעות הראשונות התירו אבל בכל פרוטות אסור לפדות להכנס בצמצום.

ולכאורה משמע כן קצת מהגמ' דפריך למימרא דסבר חזקי' דמזלזלינן במעשר והאמר חזקי' וכו' הוא וחומשו ומחולל וכו' שא"א לו לצמצם מעותיו. ולכאורה מאי קשיא הא במתני' דינא קתני וכן חזקי' אמר דאם רוצה יכול לחלל ביפה אבל אין ראי' שהמדקדק עושה כן דאיה"נ דהמדקדקין נזהרים ולא רוצים אפי' לצמצם. ולפימשנ"ת בשיטת התוס' א"ש דמה דקאמר דא"א לצמצם כונתו דמצד הדין צריך לא לצמצם ושפיר פריך מהא דס"ל דמחלל ביפה. (מהדו"ק)

בא"ד. וי"ל דהתם לא טעי דידע דחצי פרוטה לא תפסה אבל הכא טעי דלא מסיק אדעתי' דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. וברעק"א הרבה לתמוה דהא אף לפי טעותו דחושב דאפשר לצרף מ"מ הא הוא יודע דא"א לחלל על פרוטות ואיך יחלל על פרוטות, ועיי"ש שרוצה לומר דיחלל באופן דלכל הפחות איכא שתי פרוטות ע"י צירוף דאורייתא ודרבנן, וכל החשש שמא יש משהו יותר מב' פרוטות דנמצא דהקצת פירות האלו לא נתחללו, יסמוך על מה דהוי רק ספק דרבנן כיון דכבר מדאורייתא בין כך מותר דהחצי פרוטה הא כבר נתבטל ברוב, ולגבי ספק דרבנן שמא הוא מצומצם הוא יחשוב להקל, אבל בעלמא דהוא ספק בדאורייתא לא יקיל, ואף דגם בכל פעם הא יהי' רק ספק דרבנן כיון דהמעט הזה בטל ברוב מה"ת, מ"מ כיון דהוא כעת גורם את הביטול חמור יותר. עוד חילק דתמיד כיון דקודם הי' הכל מעשר וע"י החילול שנעשה רובו היתר נתערב תיכף הקצת יותר שיש בהפירות מהמעות שמחלל, ובזה הא חידש המרדכי ר"פ הזרוע דכיון דלא הי' המבטל עומד בפני עצמו אינו בטל ברוב, ולכן ביבמה שרקקה דם דאמרינן דמהני משום דא"א בלי צחצוחי רוק, לא בטיל הרוק ברוב דם, כיון שלא הי' ניכר בפנ"ע הרוק ונולד בתערובות לכן לא בטיל, וה"נ האי פחות משו"פ כיון דקודם הי' יחד עם הכל מעשר והי' כולו איסור ולא הי' שייך עליו ביטול וכשנעשה הרוב היתר הי' תיכף מעורב עם האיסור, וכה"ג לפי המרדכי לא בטיל ברוב, משא"כ בהאי צירוף דאורייתא ודרבנן דהקצת הזה כבר נתבטל ברוב קודם שחילל אותו בצירוף הפירות מעשר דאורייתא אז הו"ל רק ספיקא דרבנן ויסמוך בזה להקל.

מבואר מדבריו דס"ל דדברי המרדכי אינו רק אם הדבר בא לעולם בתערובות, אלא דסגי אם דינם נתחדש בתערובות דג"ז לפי המרדכי לא בטיל, ולכן כאן דכל מה שיש להם דינים שונים היינו דלהרוב יש דין שנתחלל ולא להמיעוט זה נתחדש כעת דכ"ז שלא נתחלל כלל לא הי' צריכים לדון בביטול וכל השאלה של ביטול התחיל בתערובות לכן לא בטיל, ולכאורה מלשון המרדכי משמע דרק אם הדבר בא לעולם בתערובות אז הוא דלא בטיל. [ולפי"ד בהא דפירש"י בחולין דף י"ד דבאומר שתי לוגין שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה גדולה, למ"ד אין ברירה יחול תרומה על שתי לוגין אלא שאין ידוע על איזה ונמצא שיש תערובת תרומה וחולין, לא יבטלו החולין את התרומה מה"ת אע"ג דהוי מין במינו, כיון דהדין שהם מחולקים לתרומה וחולין נולד כשזה בתערובות ובזה אין ביטול מה"ת לפי המרדכי], אמנם עי' באחיעזר ח"ג סי' מ"ט דהוכיח דהתוס' לא ס"ל כהמרדכי.

והנה בשעה"מ פ"ה מהל' יו"ט תירץ על מה דמבואר באו"ח סי' ש"כ סעיף ב' דגיגית מלאה ענבים ויש בגיגית יין צלול שיצא כבר מערב שבת אז גם היין היוצא בשבת מותר משום שנתבטל ברוב ולא הוי כדשיל"מ כיון דלא הי' ניכר האיסור מעולם, הרי דלא כהמרדכי אלא דאדרבה כיון שלא הי' ניכר מעולם מתבטל יותר דלכן אף בדשיל"מ בטיל, ותירץ דדוקא כשהאיסור וההיתר שניהם באים לעולם מעורבים דלא הוברר ההיתר תחילה, משא"כ הכא דההיתר הי' מבורר קודם בטל שפיר ואדרבה עדיף דבטל אפי' בדבר שיש לו מתירין. ובשערי יושר שער ג' פכ"ב הבין דכונתו כיון דההיתר לא הי' עדיין קודם אין בו כח לבטל משא"כ בגיגית דההיתר הי' קודם, והק' עליו דלפי"ז אם המיעוט איסור הי' קודם בודאי דלא בטיל האיסור, והא מבואר בסו"פ הנודר מן הירק דגידולי היתר מעלין את האיסור אע"ג דהתם המיעוט הי' ניכר קודם ולא ההיתר. ובפשיטות דכונתו דרק היכא דלא הי' ניכר הבדל בדינם לפני התערובות, אבל בגידולי היתר דכבר הי' על דבר א' איזה דין שפיר בטיל, ורק ברוק דלא הי' שום דינים על כל א' וכשבאו לעולם יש כבר תערובות באופן שכל דינם נולד בבת אחת אז לא נאמר דין ביטול.

ובעיקר קושייתו יש לומר דכאן יצרף החצי פרוטה שנתבטלה עם עוד מע"ש יותר מחצי פרוטה דביחד הם פרוטה ומשהו ויחללנה על פרוטה מאיסר, ולדעתו כבר אינו מצמצם דהא לוקח באופן דודאי יש בשניהם יותר מפרוטה, ואח"ז פריך דיביא מעשר בפרוטה ומחצה ויחלל באיסר ע"ז משנינן דלמא אתי לאתויי פרוטות.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א