אילת השחר/בבא מציעא/מט/ב
שמע דקא בעי למנסבי' דבי פרזק רופילא. הנה לשיטת בעל המאור דאחרי שנשרף אין יכול הלוקח לחזור, וכן דיייק בהג"א דזה שיטת רש"י לעיל דף מ"ח ע"ב, גם כאן צ"ל דרוצה לחזור לפני שלקח אותו השר, וצ"ע דאם מיירי באופן שאין אפשרות להציל שלא יקח השר את החמור, למה יוכל לחזור, דהא אותו הסברא דאינו יכול לחזור אחרי שנאנס דאין לו לתת המקח בחזרה, ה"נ כאן מה שייך ליתן לו מקח שזה ודאי יקח השר. משמע דכמו דאמרינן בשור שנגמר דינו ליסקל יכול לומר הרי שלך לפניך כמבואר בב"ק דף מ"ה ה"נ כאן מקרי חזרה במה שנותן לו מקח שזה ודאי לא יהי' לו. ומ"מ יש כאן חידוש יותר משם, דבשלמא התם יש בזה השבה אע"ג דהשתא אין השור שוה כלום דלגבי להחזיר לבעלים החפץ א"צ שיהי' שוה כמו קודם, אבל כאן כיון דהחפץ אינו שוה כלום איך זה מקרי שמחזיר לו מה שקנה, וא"כ רואים כאן דמ"מ שייך למקרייה חזרה, ולפי"ז בקנה חמץ בקנין כסף ועבר עליו הפסח יוכל לחזור בו וליתן החמץ אע"פ שאינו שוה כלום אפי' להבעל המאור וסייעתו, וצ"ע.
הורה רבי טרפון בלוד וכו' יניח לנו רבי טרפון במקומינו וחזרו לדברי חכמים. ובמעיני החכמה הקשה וכי בידם לומר שהחכם יפסוק כמו שרוצים ור' טרפון ע"כ יפסוק כשיטתו, ותירץ דהם יטענו קים לן כר' טרפון או כרבנן, אלא דנתקשה דא"כ כשיהי' אונאה דשתות יאמרו קים לן דהוי מחילה כר' טרפון וכשיהי' לאחר שיעור כדי שיראה יאמרו קים לן כרבנן דכבר הוי מחילה בכדי שיראה, והביא מהש"ך בספר תקפו כהן דיכול לומר קים לי בהא כפוסק הזה ובהא כפוסק זה, וא"כ למה חזרו לדברי חכמים.
והנה יש לעיין בכמה מקומות בהש"ס דמצינו דהדיין הוציא ממון אע"ג דיש חולקין, ואיך הוציא הא יטעון הבע"ד קים לי דלא כמו שאתה פוסק, וע"כ נראה דודאי היכא שהדיין ס"ל להוציא יכול להוציא ממון אע"ג דיש חולקין, ואין יכול הבע"ד לומר קים לי כפוסק פלוני, אמנם כ"ז אם הדיין יודע הדין מעצמו, אבל אם אין לו הכרעה בעצם הדין אלא מחמת דסומך עצמו על איזה פוסק או כהרוב, אז הבע"ד יכול לומר קים לי כאידך פוסק אפי' אם ההוא רק מיעוט, ולכן ר' טרפון ודאי הי' יכול לפסוק כשיטתו ולא שייך לטעון קים לי כרבנן, וכן רבנן היו יכולים לפסוק כשיטתם ולא הי' הבע"ד יכול לטעון קים לי כר' טרפון, אלא דכשתובעים אותם לדין יש להנתבע רשות לילך לאיזה דיין שיבחרו, ולכך קודם היו רוצים לבחור לילך לדין אצל ר' טרפון, וכיון שראו שלא כדאי להם חזרו לדברי חכמים, ואע"ג דגם לפי"ז יהי' תלוי איזה תביעה יהי' עליהם, מ"מ הם כבר לא יכולים לדעת כי אולי יהי' הרבה תביעות לכן הוצרכו לבחור או ר' טרפון או כרבנן, ולזה כאשר ר' טרפון אמר להם כל היום חזרו לדברי חכמים.
תוד"ה בכדי. דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי ברוב פעמים וכו' ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר. והנה זה ודאי לא שייך מה"ת דמי שלא הי' בידו להראות יהא לו דין מחילה, ויש לעיין איך הדין בלי התקנה, אי מדאורייתא כל שיש בו אונאה כגון שתות לעולם יוכל לבקש אונאתו, או דכשידוע שנודע לו המחיר כגון בלוקח שהראה לתגר ונודע שטעה, ולא בא לדרוש אונאתו, הוי מה"ת כבר מחילה, אלא דרבנן תיקנו דכשעבר זמן כדי שיראה הוי כבר דין מחילה, אפי' שלא ידעינן אם נודע לו שטעה.
והנה אמרינן לקמן דף נ' ע"ב דמוכר לעולם חוזר. ופסק הרי"ף דאי איכא סהדי דאיתרמי לי' זבינא כזבינתי' וידע דטעה ולא הדר בי' אינו יכול שוב לתבוע אונאתו. וברשב"א הקשה עליו מלשון הגמ' ומאושפיזיכני' דרמי בר חמא הא ידע דטעה ועציב דסבר דאינו יכול לחזור ונתייאש מחזרת אונאתו ואפ"ה קאמר לי' ר"נ דיכול לחזור בו, ולכן רוצה הרשב"א לומר דלעולם חוזר ממש דכיון דלא ידע אי טעה אי לא טעה עד דאיתרמי לי' זבינתא כזבינתי' ולא מצו רבנן למיהב שיעורא אמר דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשיעורין.
ואפשר לבאר דהרי"ף סובר שידע דטעה ולא בא לחזור הוי מעיקר דין תורה מחילה, ולכן היכא דאין מקחו בידו הוי מחילה לכשידע דטעה, לכן אם מברר בעדים דידע המוכר הוי ודאי מחילה דאין זה תקנה דנאמר נתת דבריך לשיעורין. והרשב"א אפשר דסובר דאפי' אי ידע דטעה אין לומר דהוי מחילה מדין תורה, אלא דאז יש לתקן דיהי' כדין מחילה כמו דתיקנו בעבר זמן כדי שיראה דיהי' דין מחילה, ולכן סובר כיון דא"א לקבוע על איזה זמן מסויים וא"א למיהב שיעורא ישאר כדין תורה בלי שום תקנה דאז לעולם חוזר אפי' אם כבר ראה ונודע לו שטעה.
תוד"ה שתות מעות. אבל מעות אין האונאה והטעות תלוי' בהם שאין צריכים שומא. צ"ע לפי"ז מה באמת הטעם דניזיל גם בתר מעות, וכי מה שיש לו שם שתות גורם, הא כיון שלגבי הדבר שטעה דהיינו המקח אינו שתות למה באמת נתחשב עם זה, ואולי זה תקנ"ח דלא פלוג, וצ"ע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |